באחד מימי לימודיה בסמסטר הראשון באוניברסיטה, טארה הרימה את ידה, וכשקיבלה את רשות הדיבור מהמרצה, היא הקריאה משפט מתוך ספר הלימוד בו קראו, ונעצרה במילה אותה לא הכירה. היא שאלה מה משמעות המילה.
המילה היתה שואה.
השקט שנפל על הכיתה היה כבד ורועם בשתיקתו. היתה תדהמה הן מצד הסטודנטים כמו גם מצד המרצה כאחד.
טארה היתה אז בת תשע עשרה. לא ילדה בת שבע שעדיין לומדת על העולם.
כי כשילדות בנות גילה הלכו לבית הספר, ואחר הצהריים לחוג בלט, או כל חוג העשרה אחר, טארה בילתה עם אחיה במזבלה. שם, תחת שמש קופחת שלעיתים שורפת, יעבדו שעות ארוכות. ימיינו גרוטאות, יאספו מתכות שאותן ישטחו במכונה מיוחדת, ואחר כך יימכרו אותן. אותה מכונה שהיתה כמו מפלצת בעלת מלתעות רצחניות תפצע אותה ואת אחיה במרוצת השנים, ואף תטיל בהם מום. ואם לא בילו את יומם באיסוף המתכות, היו עוזרים לאביהם בבניית אסמים וסככות חציר.
טארה היא הקטנה מבין שבעה אחים, היא נולדה למשפחה מורמונית אדוקה שנמנתה על הפלג הקיצוני שבהם. המשפחה גרה בעיירה הררית שכוחת אל באיידהו. אביה של טארה נמנע מכל מה שהוא ממסדי, ובהתאם לכך טארה ואחיה לא היו רשומים בשום רשומה ממשלתית. אין תיעוד של המשפחה בשום מקום וזה כמו להיות ולא להיות בעת ובעונה אחת. מבחינת המדינה הם לא היו קיימים.
האב המורמוני הנוקשה השאיר את כל ילדיו בבית ולא שלח אותם לבית הספר. אם המשפחה לימדה את הילדים קרוא וכתוב, ולא מעבר לזה. לטענתו בתי הספר הם מזימה של הממשלה. אף אחד מהילדים לא פגש מימיו רופא או אחות. לטענת האב חיסונים הם דבר מיותר ומזיק, ואנטיביוטיקה - זו תרופה שיש לה השלכות מרחיקות לכת עד כדי עקרות ועוד אי אלו דברים. אֵם המשפחה שהיתה מיילדת, עסקה גם בריפוי הומופאתי, ורקחה בבית מיני משחות ושיקויים מצמחים, דבר שהתחיל כמענה לטיפול בבני המשפחה בהיעדר טיפול רפואי אחר, שצמח לעסק המעסיק עשרות משפחות ומגלגל מיליונים, מה שיהפוך את הוריה לאנשים הכי עשירים בעיירה.
הימים הם סוף שנות התשעים במאה הקודמת. האב מתכונן לסוף העולם. הוא אוגר כמויות עצומות של מזון, ומטמין במעמקי האדמה חביות דלק. דברים להם יזדקקו כשיגיע הרגע הזה בו העולם ייעצר מלכת. תחושת החרדה והרדיפה בה חי אביהם חלחלה אל חייהם, וכעבור שנים כשטארה תעשה עבודה בפסיכולוגיה במסגרת הקורס בו למדה, היא תקרא על תסמינים שהרגישו לה מוכרים, והתלבשו בדייקנות על דמותו של אביה, ואז תלמד שאביה סבל כל חייו מהפרעה דו קוטבית. והם, המשפחה שסביבו, היו אלו שספגו את הריקושטים כל חייהם, מבלי לדעת שלתופעה יש שם, ולא להאמין, אפילו טיפול.
הספר מחולק לשני חלקים. חלקו הראשון מתאר את ילדותה של טארה בחיק משפחתה, ונותן רקע עמוק על המשפחה, ובעיקר על האב הדומיננטי. החלק השני הוא עוצמתי ומרגש, ומתאר את יציאתה של טארה מהבית, התחלת הלימודים שלה (מלא כלום היישר לאוניברסיטה).
הספר הזה חשוב כל כך, וממחיש שוב ושוב עד כמה הלימוד הוא לא רק חשוב אלא הכרחי. ולא רק במובן של השכלה: תעודות וציונים, אלא במובנים הרבה יותר בסיסיים. אלו האפשרויות,, אלו הכלים שאנו רוכשים תוך כדי למידה, פיתוח החשיבה העצמאית, האפשרות לבחור. אלו כישורי החיים, כל מה שמגדיר אותנו. כשלוקחים אדם ומונעים ממנו גישה למקורות מידע הוא יהיה כמו ספוג. כל מה שתספר לו ותלעיט אותו הוא יספוג לתוכו. בהיעדר מידע אחר שיסתור את הדברים. זה לחיות בתוך בועה מבודדת. זה לחיות דרך מחשבה וקול של אדם אחר.
"מעולם לא אפשרתי לעצמי את הזכות להסס, ובה בעת לסרב להיכנע לאיתנים בדעתם. את הנרטיב שלי יצרו אחרים. קולותיהם היו משכנעים, נחרצים, מוחלטים. מעולם לא עלה בדעתי שקולי יכול להיות חזק לא פחות." (עמ' 215)
הגילוי של טארה על דברים שקרו, על ההיסטוריה של האנושות, על תרבות פופולארית - בכל אלו היא לא התמצאה ולא ידעה דבר וחצי דבר.
הרגע הזה בו היא מבינה עד כמה היתה בּוּרָה. הזעזוע שלה על השואה, על היקף השואה. הבניינים "המוזרים" שמטוסים נכנסו בהם (אסון התאומים) על שוויון זכויות, ועל מה שקדם לו.
הלימודים באוניברסיטה מקנים לטארה לא רק חוכמה ודעת. היא כל הזמן תבחן את עצמה בהשוואה לחבריה לספסל הלימודים. בהתחלה בהתבוננות בעיקר, אחר כך תשמיע את קולה בשקט, עד שיהיה יציב ואיתן דיו כדי להישמע בקול רם וצלול. וזה יקרה כשתבין עד כמה העולם אותו הכירה, עליו סיפרו לה, היה מעוות, ורק שם, בהגיעה לאוניברסיטה תלמד לעשות את צעדיה הראשונים, ולמצוא לאט לאט את מקומה בו כשווה בין שווים.
היא תפגוש אנשים שלפני שלימדו והחכימו אותה, גרמו לה קודם כל להכיר ביכולת שלה, הציבו לה אתגרים שפעם נראו לה דמיוניים, אבל היא תצליח לעמוד בכל אחד ואחד מהם. היא תעשה תואר ראשון, ותואר שני, תזכה במלגת מחקר מאוניברסיטת הרווארד, ותקבל את תואר הדוקטורט באוניברסיטת קיימברידג'.
הילדה הקטנה מאיידהו הוכיחה שאפשר לצאת ממעגל הבּוּרוּת והנבערות, והכל שאלה של רצון.
זה ספר ממואר עוצמתי ופוקח עיניים. לקרוא ולא להאמין.
מומלץ בחום.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
