אני באמת מחזיקה את עצמי שלא להתפוצץ פה. מה ביקשתי בסך הכל? ספר מתח טוב? ליהנות מעוד יצירה של אחד מסופרי המתח הטובים בעולם?
וואו. מאיפה בכלל להתחיל? אולי מהסוף. אני בטוחה במאת האחוזים שאם המוניטין של צ'יילד לא היה הולך לפניו, אם הוא לא היה תותח ואם הוא לא היה לי צ'יילד, זה היה כנראה הספר האחרון שהייתי קוראת מפרי עטו של הסופר הזה.
אז ג'ק ריצ'ר, שהוא גיבור כל ספריו של צ'יילד, חוזר אלינו שוב לאחר מסע קשוח שהחל בדקוטה הדרומית וכעת מגיע לסיומו סופסוף בוירג'ינייה. הוא מגיע אל בניין היחידה הקודמת שלו שעליה פיקד; יחידה 110, הדבר הכי קרוב לבית שהיה לו. הוא מצפה למצוא שם קצינה בשם סוזאן טרנר (כי הקול שלה מצא חן בעיניו בטלפון, נכתב בכל הזדמנות אפשרית, כולל בתקציר בגב הספר). אבל הוא לא מוצא אותה, אלא קצין (גבר) במקומה. גרוע מכך, הוא מבין שמישהו ניסה להפליל אותו בעוון שני פשעים שלא ביצע, ובנוסף -הסוזאן טרנר הזאת עצורה בגין שוחד. טוב, עד כאן, נשמע די סביר. אלא ש... כל ארבע השורות האלה נמרחות על 250 העמודים הראשונים. ואז מה קורה?
הם נהיים בוני וקלייד 2.0, גונבים מכוניות ומנסים להבין מי מנסה להפליל את שניהם, מי רודף אחריהם, ריצ'ר משתמש כמובן בטכניקות ההכנעה והקרב הג'יימס בונדיות שלו וכו' וכו'.
אם במקרה מצאתם את העלילה הזו מעניינת , כנראה שזה בגלל שתמצתתי אותה באופן די סביר.
תראו אני באמת אוהבת את לי צ'יילד. אותו ואת כל מה שהוא מייצג, ואני מאוד אוהבת את הדרך שבה הוא רוקם עלילות ולכן אני אמשיך לקרוא את הספרים שלו.
א-ב-ל הספר הזה הוא פשוט אסון מבחינה ספרותית. באמת נעלבתי בשם ז'אנר המתח. כולכם מכירים את הסוג הזה של הספרים; 100 עמודים ראשונים קצת מעיקים, ואתה נלחם ואומר 'לא נורא, זה בטח משתפר'. אבל זה לא. רק בעמוד 200 (שזה בחצי הספר) מתחילים לקרות דברים שקרובים ללהיות מעניינים ו/או משפיעים עלילתית.
וזה פשוט נורא. זה באמת נורא להתחיל לקרוא ספר כשהציפיות בשמיים (זה הרי לי צ'יילד, מה כבר יכול להשתבש?), אבל לחוות התרסקות כזאת.
לא יודעת, אולי זאת אני והאובססיה שלי לעלילות שרצות מהר (ראו ערך הרלן קובן, גרג הורביץ, ג'ון ורדון, דן בראון), אבל אולי זה לא. כי אם מצאתי את עצמי בכל עמוד מחדש בודקת באיזה עמוד אני (מחכה שזה יסתיים כבר, כמו תלמיד משועמם בשיעור), כנראה שמשהו פה באמת לא בסדר. ועוד נורה אדומה שנדלקה לי במהלך הקריאה; עצם זה שפשוט דילגתי על עמודים שלמים (סיוטו של כל סופר, אני יודעת. אבל באמת שלא הייתה ברירה), ופשוט גיליתי שהעניין הזה לא פגע בשום צורה בהבנת העלילה. אז בשביל מה הם שם? בשביל למלא 400 עמודים? אני באמת לא יודעת. אני צריכה כמה דקות להירגע מהדבר הזה. אני יודעת, אולי אני אקרא איזה מותחן נחמד של ליעד שוהם. או אפילו ספר ילדים. כל אחד מהם עדיף על פני עמוד מהדבר המשמים הזה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
