• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אל תחזור

אל תחזור

מאת לי צ'יילד

הביקורת של נצחיה

תמונה של נצחיה
אל תחזור

אל תחזור

מאת לי צ'יילד

הביקורת של נצחיה

תמונה של נצחיה
הוצאה לאור:כנרת זמורה ביתן
שנת הוצאה:2013
סדרה:ג'ק ריצ'ר #17
קטגוריה:מתח ריגול והרפתקאות
הקודמת
רפול
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 10 שנים

“עוד ספר לי צ'יילדי טיפוסי. שזה אומר הרבה אקשן, הרבה סוכני ביון אמריקאיים שחוטפים מכות מג'ק ריצ'ר,”

6/13
ביקורות על אל תחזור
הבאה
רוני pery
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 9 שנים•3 דקות קריאה

כמה חסרת יצירתיות ופתטית את יכולה להיות, עד כדי לצטט את עצמך? אני מתארת לעצמי שמאוד. ובכל זאת אני אצטט את עצמי. ככה כתבתי בתחילת הסקירה של הספר "61 שעות": "רבות דובר על ג'ק ריצ'ר, האיש והאגדה. מה לא נאמר עליו כאן? שנורא נוח שגיבור פותר תעלומות נמצא משכמו ומעלה מרוב היריבים שלו, בגובה של כמעט שני מטרים עם מאה ומשהו ק"ג של שרירים. דובר על סגנון החיים שבחר לעצמו, נווד חסר רכוש הנע ממקום למקום ובאורח פלא נקלע תמיד להרפתקאות ומציל את המצב. סגנון החיים שלו מעלה גם שאלות אמינות בסיפור, שכן האיש נמצא תמיד בכושר מעולה, אבל לא ברור מתי הוא בדיוק מתחזק אותו. בפרט אין שום חדרי כושר במהלך העלילות. וגם לא מקלחות, אם כבר מדברים. ודובר גם על יכולותיו המנטליות האדירות, לקרוא את מחשבות יריביו ולתכנן כמה מהלכים קדימה, לספור זמן טבעי בלי שעון, ועוד ועוד. על-גיבור, פשוטו כמשמעו."

במהלך הספר ההוא, 61 שעות, או למעשה לאחריו, נוספו עוד כמה תהיות באשר ליכולותיו הביונית של ריצ'ר, ולאפשרות שלו לצאת מפיצוץ אטומי בחיים, אולי עם עוד צלקת לשלל הצלקות שלו. אבל זו תעלומה שנשארת תעלומה. לעומת זאת תעלומת הכושר לא מטרידה רק אותי, מסתבר. סוזן טרנר, זאת שריצ'ר מחזר אחריה, שלא לומר חוצה את כל ארה"ב בטרמפים מחוף לחוף על מנת לפגוש אותה, תוהה גם היא על זה.

"כמה אתה מתאמן?"
"אני לא," אמר. "זה תורשתי." וזה היה. גיל ההתבגרות הביא הרבה דברים בלי לשאול שאלות. כולל גובה ומשקל ומבנה גוף בשר ודם, כולל שרירי בטן חטובים וחזה כמו מגינים של שחקן פוטבול, ושרירי ידיים כמו כדורסל, ושומן תת עורי דק כמו טישו. הוא אף פעם לא חיבל בכל זה. לא דיאטות, לא הרמת משקולות. לא מכון כושר. אם זה לא שבור, אל תתקן את זה. זו המדיניות שלו.

סוזן טרנר, לשעבר מפקדת ביחידה המיוחדת 110 של המשטרה הצבאית, ובאותו רגע נמלטת ממאסר יחד עם ריצ'ר, מראה יכולות מחקר ובילוש קטנות ביותר, והיא קונה את הבולשיט הזה. או שמא היא מעוניינת יותר באותו רגע במכנסיים של ריצ'ר ובמה שמתחתיהן. אני, לעומת זאת נשארת ספקנית. גנטיקה היא הסבר נחמד בגיל עשרים, בקטטות מול חובבים. לא בגיל ארבעים פלוס-פלוס-פלוס אחרי שנים של אכילת ג'אנק-פוד, ובהתנגשויות מול בריונים מאומנים היטב.

אבל סוזן אוהבת את זה, קהל הקוראים אוהב את זה, ומי אני שאתווכח? כמיטב מסורת ספרי ריצ'ר הוא נע ונד ברחבי ארה"ב כשלפתע נופלות בחיקו מזימות ארוכות טווח וחובקות עולם. בשילוב מופלא של יכולות פיזיות ושל התגרויות מילוליות שנונות, הוא ממשיך להסתפק ב-11 דקות למקלחת, לסרב לכבס את הבגדים שלו במקום לקנות חדשים בכל פעם שיש צורך, ולנדוד כאשר יש בכיסו מברשת שיניים מתקפלת ותו לא. הפעם, כאמור, בסיוע ובליווי של גברת נאווה שבקול שלה הוא התאהב בספר הקודם. כמו ההסבר על הכושר, גם כאן לא כל העלילה משכנעת, אבל היא טובה מספיק כדי להעביר קריאה בשבת של שעון קיץ. תהיית הכושר נותרה בעינה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של michalro
michalro
תמונה של קצר ולעניין
קצר ולעניין
תמונה של בנצי גורן
בנצי גורן
תמונה של מיכל
מיכל
תמונה של דני בר
דני בר
תמונה של אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט
תמונה של לי יניני
לי יניני
תמונה של אפרתי
אפרתי
11קוראים|גיל ממוצע43|55%נשים

על המבקרת

תמונה של נצחיה

נצחיה

ותיקה
חברה מזה 14 שנים
1,112 ביקורות•24 נבחרות•14,798 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של נצחיה
נצחיה
ותיקה
חברה באתר מזה 14 שנים
ביקורות1,112
ביקורות נבחרות24
לייקים שקיבלה14,798
דירוג ממוצע5.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת462ספרות מקורית192מתח ריגול והרפתקאות154

דיון על הביקורת

2 תגובות
נצחיה
נצחיה•לפני 9 שנים

יש אנשים יותר רזים מאחרים

יש אנשים יותר שריריים מאחרים יש אנשים עם תחלופת חומרים טובה יותר או פחות. עדיין, רמת ריצ'ר, לאכול כולסטרול כל היום, לנדוד, אבל בלי לעשות יותר מדי, ולנצח לוחמים מקצועיים ומאומנים בקרבות של אחד נגד שניים או יותר - מה לעשות, לא קונה.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 9 שנים

אני באופן אישי מכיר מישהו בגיל חמישים פלוס שהגנטיקה (אין הסבר אחר) משאירה אותו במצב מעולה. לא ריצ'ר, אבל עדיין במרווח הטעות

2 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של נצחיה

פרידה מבבל

פרידה מבבל

דוידי רוזנפלד

ראשון או שלישי. זו תמיד השאלה הראשונית. האם הכותב עושה זאת בגוף ראשון או בגוף שלישי. גוף ראשון נשמע יותר אמין, גוף שלישי יותר קל לתיאור ולסיפור וליצירת קול. ואם זה ספר בלשי שנכתב בגוף ראשון - על אחת כמה וכמה. קשה מאוד לכתוב מותחן בלשי בגוף ראשון, כי חלק מהותי בסוגה הוא להשאיר את הקלפים פתוחים כלפי הקורא כך שהוא יוכל לנחש בעצמו את פתרון התעלומה. מספיק מהר כדי להיחשב חכם בעיני עצמו, אבל לא יותר מדי מהר כדי להשתעמם בקריאת הספר. אין פלא שאם כבר סופר בוחר לכתוב את המותחן הבלשי שלו בגוף ראשון, אז הוא עושה את זה בתור הווטסון ולא בתור השרלוק עצמו. כך אפשר להעלים מספיק פרטים בלי להיכנס למלכודות מלאכותיות כמו "ואז לקחתי חפץ כלשהו והכנסתי אותו לתיק".

מותחן בגוף ראשון, מפי הבלש עצמו. כבר זו התחלה מקורית. אה, והוא ישראלי. ארז בראון - נשמע ישראלי מאוד, נכון? - חוקר פרטי, מתעד בגידות של בני זוג ומסייע להם במשפטי הגירושים המסובכים שלהם, בן ארבעים, גרוש בעצמו, אב לשניים וממורמר על החיים באופן כללי. התיקים שמגיעים לידיו די שגרתיים ובנאליים, אלא שיום אחד מגיעים למשרד הורים חרדים מחסידות מוכרת ומבקשים שיעזור להם לאתר את הבת הבוגרת שלהם. כאן הדברים מסתבכים קצת יותר, בעיקר כי הם לא בתחום הטיפוסי שבראון יודע לטפל בו בצורה שגרתית, אבל גם מסיבות שנוגעות ללקוחות עצמם ולחוסר ההחלטיות שלהם.

הספר יצא לאור לפני חמש עשרה שנים או מששהו כזה, שמעתי עליו הרבה כאן באתר, בעיקר כי דוידי נוהג (או נהג) לגלוש כאן. הוא גם מופיע בהופעת אורח בספר עצמו. אני לקחתי אותו בספרייה כשחיפשתי מהר מהר ספרי מתח עבור בן הזוג, ועוד כאלה שהוא לא קרא עדיין, והוא (כלומר הספר) היה במצב חדש לחלוטין, כאילו אף אחד לא נגע בו. מה שכמובן אני לא באמת יכולה לדעת. הוא ישראלי מאוד, תל אביבי מאוד, קצבי מאוד וגם קצת מיוזע. אני לא יודעת אם זה ספוילר או לא, אבל התחושה שלי היא שהוא נזנח באמצע, הסתיים עם סימן שאלה ובלי לפתור את התעלומה. אולי נמאס לו, ואולי לא ממש הבנתי. יחד עם זאת, בקטיגוריה של הבלשים המקומיים שלנו - ליזי בדיחי ופקד אוחיון, בטח של אברהם אברהם - ארז בראון בהחלט עומד בליגה.

לפני 4 שעות•נצחיה
בריגדות הרפאים

בריגדות הרפאים

ג'ון סקאלזי

זה דבר מאוד מטומטם לעשות, לקרוא ספר המשך לפני שקראת את הספר הראשון, אבל לאהתחייבתי לעשות רק דברים חכמים בחיים. מה גם שלא הבנתי את זה כשלקחתי את הספר לידיים, ואחרי שכבר התחלתי זה לא היה נראה חשוב במיוחד שזה ספר המשך ולא הראשון. ממילא בספרי מדע בידיוני חלק מהדברים לא ברורים ממש בהתחלה והם הולכים ומתבהרים בהמשך.

וכה יצא שקראתי באותו השבוע שני ספרים שונים מאוד זה מזה ובכל זאת שניהם עוסקים בתודעה, בזיכרון, בקשר בין תודעה וזיכרון, ובהשפעה המצטברת שיש לניסיון על התודעה ועל אישיותו של האדם. ובקצרה: האם האדם הוא הגוף, או שמא הגוף הוא קליפה שלתוכה יוצקים תודעה. ובכן, במקרה הזה לא מדובר על אדם ההולך ושוכח ומתפורר לחלקים במהלך ההזדקנות שלו, כי זה מד"ב ויש אפשרויות להעביר תודעות מגוף לגוף אחר. בריגדות הרפאים הם חיילים בצבא שנוצרים מהמרקם הגנטי של אנשים מתים, יחד עם תוספות משודרגות שנותנות להם סוג של טלפטיה או חיבורי מוח משותפים. כך הם נולדים בגוף בוגר ומקבלים אימון והכשרה מהיר, ופועלים בצורה משותפת.

אל תוך אחת מהבריגדות האלה נולד חייל מיוחד, שמו ג'ארד דיראק ובמוח שלו נמצא גם מוח של צ'ארלס באוטין, בן אנוש שבגד בגזע האנושי. דיראק לומד להכיר את באוטין ולהבין את המניעים שלו, ואז מנסה להילחם בו, כלומר בעצמו, ולהציל את האנושות. נשמע מסובך? אז יותר.

המון רעיונות שיש בהרבה ספרי מד"ב אחרים, סקאלזי מעתיק בלי בושה וגם אומר את זה במפורש בסוף הספר, אבל לי לא ממש אכפת. עיקר המחשבה תוך כדי הקריאה היתה על משמעותו של גיל, מה ניסיון עושה ומה זיכרון יוצר אצל האדם. נחמד למי שמחבב.

אתמול•נצחיה
המנהרה

המנהרה

אברהם ב. יהושע

שם הספר הוא "המנהרה" אבל זו לא מנהרה בתמונה, למרות שקצת דומה. על כריכת הספר נמצאת תמונת יצירה בשם "הרוטב" של אמן בשם ג'יימס רוזנקוויסט. וכמו בכל פעם שיש תמונת אמנות על כריכת ספר, היא מזמנת פרשנות על הכתוב ועל העלילה. ספציפית כאן יש לתהות מהו הנוזל הזה שזולג לו ולאן הוא נשפך ומה, אם בכלל, אוסף אותו בסוף.

מעשה בצבי לוריא, מהנדס כבישים בדימוס, אדם בן שבעים ושתיים, כמעט שלוש, נשוי לרופאת ילדים שעוד עובדת במרפאת החוץ של בית החולים ושמה לא מוזכר. הכל בסדר עם מר לוריא, חוץ מזה שלפעמים הוא שוכח מילה או שתיים, ולא מצליח להיזכר בשמות, בעיקר אם הם פרטיים. וגם לזכור את קוד ההתנעה של המכונית הוא לא תמיד זוכר ויש לו רעיון כזה, לכתוב את השמות בפנקס, או על כף היד, ואולי אפילו לקעקע את קוד המכונית. כי ידידנו לוריא מתבשר שהוא לוקה במחלת הדמנציה, והשכחה הקטנה זעיר פה וזעיר שם תלך ותתרחב עד שתבלע את כל זכרונו של לוריא. ואדם בלי זיכרון - האם הוא יכול להחשב אדם? לכל איש יש שם, הוא יודע בוודאות שיש, אבל הוא שוכח, או מבלבל יוסף עם יעקב, יוחנן עם יונתן, וכך הלאה, ולפעמים הטעות והבלבול חמורים יותר מההשמטה.

לא רק צבי מחפש מזור עבור בעיות השכחה המתגברות. אשתו באה לעזרתו ומצמידה אותו למהנדס צעיר, בן של קולגה, ושמו עשהאל, והשניים נודדים ברחבי הדרום בחיפוש אחרי תוואי נכון והוגן וצודק לכביש שהצבא ביקש, תוואי שלא יחריב עיירה נבטית קדומה, ולא יחריד ממקומם שלושה שוהים בלתי חוקיים שהתיישבו בה. כדרכו של יהושע וכדרכם של סופרים ישראלים גם קשרי משפחה נכנסים לסיפור. אמנם יחסית לספרים אחרים מדובר בכמות מצומצמת של דמויות, ובכל זאת אנחנו פוגשים גם את הבן הדואג הגר בצפון הרחוק, את הבת הגרה קרוב ואת הנכד, כמו גם את החבר של הנכד ואת אימו - הלא היא נוגה נגנית הנבל שקופצת לביקור אורח מרומן אחר של יהושע, הניצבת.

כך הולך לא הספר בנתיבי ההזדקנות העצובים של גיבורו, לתושייה שעוזרת לו להתגלגל תמיד לכיכר רבין ומשם להיזכר ברב שעל שמו הרחוב שבו הוא גר ובמספר הבית. אנו לומדים להכיר מקרוב את המודעות וחוסר המודעות להדרדרות, את ההומור המלווה, את רישיון הנהיגה שנשלל, וגם את העדויות שחורטטו בביטחון רב והצליחו להעמיד מנהרה על תילה. כדרכו של א"ב יהושע הגיבור מגיע בסצנות הזויות למקומות מוזרים וחלומיים ונתקע בהם, הוא פוגש אבני דירה בסכסוך הערבי ישראלי המלווה את כל ספריו, ברמת העלילה הפשוטה וברמת האלגוריה. כמו תמיד בספריו של יהושע הגיבורים נקראים באופן תדיר על שם מקצועם או פונקציה כלשהי הקושרת אותם לעלילה או לגיבור, לעיתים רחוקות יותר בשמם, אלא שבספר הזה ההשמטה כואבת מתמיד.

ספר כתוב טוב, וחבל שהוא כל כך עצוב. הוא לא באמת עצוב, ויש גם בדיחות על הדרך, ואפילו בדיחת שואה אחת טובה, ובכל זאת הוא עצוב כי זו המציאות שהוא משקף שעצובה כל כך.

שלשום•נצחיה
גן פינצי-קונטיני

גן פינצי-קונטיני

ג'ורג'ו בסאני (באסאני) (בסני)

נתחיל עם ספרייה לעם, כי העותק שהגיע אלי הוא מהגירסה המקורית של הספר, ולא זה שעטיפתו המחודשת מופיעה באתר. וכך מודפס שחור על גבי צהבהב: "כל אחד מ-12 הספרים המובחרים המתוארים לעיל ראוי להופיע במהדורה יקרה. הספריה לעם שתפוצתה מתקרבת לשלושים אלף עותקים בחודש, יכולה להגישו לך במחיר חתימה שווה לכל נפש - ל י ר ה א ח ת ב ל ב ד - בלי לוותר על הנייר המשובח, ההדפסה המעולה, העטיפה האמנותית. חותמים בודדים המעדיפים לקבל את הספרים באמצעות הדואק יוסיפו על מחיר החתימה בסך 12 ל"י דמי משלוח בסך 2 ל"י. מחיר כל ספר בודד בסדרה זו מ-1.50 ל"י עד 2 ל"י".

בדף שקדם להודעת המכירה הזאת ישנה רשימה לא של 12 ספרים אלא של 84 ספרים שיצאו עד מרץ 1965 בהוצאת הספרייה. עברתי על הרשימה ואני קראתי מתוכה 10 או 11. אני לא יודעת מה זה אומר, אם בכלל. אולי שישים שנים הם מספיק זמן לא רק להתבלות של הספרים אלא גם להעלמותם. איך שלא יהיה הספריה לעם היא אכן מיזם חשוב גם בזמינות של הספרים אבל בעיקר בפורמט הנוח, כזה שנכנס לכיס של כל גבר (בבגדי נשים לרוב אין כיסים) ולכן זמין לקריאה גם במהלך יום, בדרך אל העבודה, בחזרה ממנה, בתור לרופא או בזמן טיול.

גם ספריות הרחוב יוצרות זמינות של ספרים, ואת הספר הזה מצאתי אצל אחותי. בעקבות מגוריה בירושלים באיזור שופע ספריות רחוב, הפך הבית שלה למיני ספרייה בפני עצמה, היא וילדיה לוקחים ספרים מכאן ומשם, והספרים מצטברים להם. אז זה היה ספר שהיא המליצה עליו מאוד, ומעולם לפני כן לא שמעתי את שמעו.

האחים אלברטו ומיקול פינצי-קונטיני הם חלק ממשפחה מסתגרת בעיירה איטלקית ושמה פרארה. את ההסתגרות שלהם מפני הקהילה היהודית ובכלל הם פורצים רק לאחר ששלטון הנאצים שלח את ממשלתו של מוסוליני השותף לאסור כניסה של יהודים לשלל מוסדות תרבות וספורט, ובצורה ספציפית יותר, סגר את שערי מועדון הטניס האהוב על האחים. ביוזמה ספונטנית הם פותחים מועדון משלהם בגן הענק שהוא חלק מהאחוזה המשפחתית ומזמינים מספר צעירים מנודים, בהם גם המספר של הספר הזה. באופן צפוי המספר מתאהב במיקול והסיפור הוא סיפור ההתאהבות, שזור בעננים הכבדים של ערב מלחמת העולם השנייה, ומסופר בדיעבד לאחר שהמספר נכלא ושוחרר ורוב הדמויות בספר כבר לא בין החיים.

זה ספר קטן, מינורי, כן מאוד, שהוא סיפור התבגרות וסיפור אהבה נכזבת ואולי גם סיפור על אותו חלק מיהדות איטליה על מנהגיה הייחודים שאבדו לנצח, הריהוט המקובל ושאינו, הדרך בה חגגו חגים והגיעו לבית הכנסת גם מי שלא היו דתיים באורח מוצהר, מונחים ומילים ייחודיים ועוד.

לפני 3 ימים•נצחיה
שונאים - סיפור אהבה

שונאים - סיפור אהבה

יצחק בשביס-זינגר

"היהודים החלשים הושמדו ואלה שנותרו היו עשויים מברזל, אך מסתבר שאף הם אנשים שבורים. צרותיהם צפות ועולות עתה. בעוד מאה שנה יתוארו הגיטאות מן הסתם באורח אידיאלי, וייווצר הרושם שרק קדושים חיו שם. אין שקר גדול מזה. ראשית, כמה קדושים קמים בדור אחד? שנית, רוב רובם של היהודים האדוקים הושמד. ואלה שנותרו בחיים השתוקקו לחיות בכל מחיר. בגיטאות שונים הם אפילו ניהלו קאברטים. אתה יכול לתאר לעצמך איזה קאברטים! היה עליך לדרוך על גופות מתים כדי להמשיך לחיות."

לפני שאני אמשיך בתיאור התוכן והעלילה של הספר הזה, אני חייבת לתת תיאור של המצב שבו הוא הגיע אלי. צהוב מיושן, כריכתו הרכה מקומטת ומודבקת בדבק-נייר מתקלף של ספריות שעליו בכתב יד האותיות בשב וחלק משם הספר. בכריכה הפנימית יש דף החזרה ישן שעליו פעם ספרניות החתימו תאריך החזרה בחותמת סגולה. תאריכי ההחתמה פזורים בין 23 במרץ 1998 ועד 29 באוקטובר 2005. בצד יש גם כיס נייר שבו לפני כן היו מכניסים כרטיס השאלה מנייר. ומדבקת ברקוד חדשה יותר. על הדף הזה גם כתוב בעיפרון המספר הקטלוגי של הספר 437/1 ובעט "ספר טוב". העמוד הבא הוא השער של הספר ועליו יש חותמת של עיריית ירושלים - אגף הספריות העירוניות סניף קריית יובל, מספר 509,323 ועוד מספר כתוב בעט /941452. בדף המודפס עם שם הספר באנגלית מוזכר שהוא יצא לאור בשנת 1979 (כלומר לאחר שבשביס זינגר זכה בפרס נובל לספרות), וההדפסה השתים עשרה בשנת 1990, אך לא מוזכרת שנת ההוצאה המקורית של הספר בשפה בה הוא נכתב, שאני לא יודעת אם היא יידיש או אנגלית. הדפים צהובים, כמובן והגופן קטן, ומעבר לזה הם מסומנים בעיפרון, בדרך שבה עולים שלא יודעים את השפה מסמנים מילים קשות ומתרגמים אותן, ובדרך נוספת שבה אימי המורה לספרות היתה מסמנת משפטי מפתח בטקסט וכותבת בצד נקודות להדגשה אצל הקוראים. לא ברור אם מי משואלי הספר בספרייה ההין להוסיף סימונים כאלה על ספר מושאל, ואולי אלה סימונים לגלגוליו מאז הוצא מהספרייה, כדרך שעושים בספרים ישנים שכריכתם רכה ומקומטת משימוש ודפיהם צהובים מיושן. ויש על הדפים גם כתמי קפה וכתמים אחרים מפעם לפעם. בקצרה, הספר עבר הרבה בחייו, וזה משפיע בוודאות על רצונו של אדם לקחת לידיו ולקרוא.

כריכת הספר מתארת ערימת קש במקום שנראה חשוך ואולי הרוס, ומהערימה יוצאת אל חזית הספר יד גברית ועליה שלוש טבעות זהב. וזה הסיפור. הרמאן ברודר, ניצול שואה שהוחבא במתבן על ידי המשרתת הפולניה ששירתה בביתו, נמצא עכשיו בניו יורק והוא מחובר בעבותות לא לאישה אחת אלא לשלוש. האחת היא יאדוויגה הגויה שהצילה אותו ומנהלת עבורו משק בית בקוני איילנד. השנייה היא מאשה, יהודייה סוערת ונשואה שנפרדה מבעלה וחיה עם אימה האדוקה בברוקלין. השלישית קמה מהמתים עם תספורת טובה וציפורניים צבועות, הלא היא תמרה אשתו החוקית עוד מפולין, שהצליחה להנצל, גם אם לא להציל את שני הילדים שלהם. תומכי פוליאמוריה ברשתות מקבלים תמיד את התמיהה הבסיסית - מאוד קשה לנהל מערכת יחסים אחת, איך אפשר לנהל שתיים או שלוש במקביל? והרמאן הוא מוכשר והוא מצליח. הוא עובד בצורה לא חוקית כסופר צללים של רב, ומספר לנשותיו שהוא בנסיעות עבודה. הן יודעות ולא יודעות זו על זו, וזה עובד, עד שכבר לא. והספר כולו הוא תאונת דרכים אחת גדולה המצויירת אל מול הקורא לפרטי פרטיה.

בשביס זינגר לא צריך את השבחים שלי. הוא מיטיב לכתוב ויעיד על כך פרס נובל שקיבל וגם סתם ככה פרסומו ואהדתו ברחבי העולם היהודי ושאינו יהודי. בספרו "בית הדין של אבא" מספר בשביס זינגר על אביו הדיין בעיירה היהודית בפולין ועל סיפורי הנישואים, הגירושים והבגידות שהגיעו לאוזניו. כך שאין אלה מוראות השואה שגורמים להרמאן להתנהל כפי שהוא מתנהל, הוא היה נוהג לשקר ולבגוד גם לפני זה, וזה גם מה שתמרה אשתו החוקית אומרת לו. בין לבין הוא באמת מנסה להיות אדם טוב. אולי לחזור אל מנהגי היהדות האדוקים, אולי להפוך להיות צמחוני, כי לא מוסרי בעיני לשחוט חיות. והוא מתפלסף לעצמו. לא רק הוא, אלא כמעט כל הדמויות בספר הוגות בענייני טוב ורע, ראוי ושאינו, שכר ועונש, מה מפריד את הנאצים משאר בני האדם והאם לא כולם נאצים בפוטנציה. וזה נשאר בשאלה. ספר כתוב יפה ומאוד קשה, דווקא כי הוא מראה אנשים בקווי השבר שלהם.

לפני 6 ימים•נצחיה
האורחת המושלמת

האורחת המושלמת

אמה רוס

בכלל לא תכננתי לקרוא את הספר הזה. מצאתי אותו, עם העטיפה המועתקת מאחד המותחנים של פ"ד ג'יימס, בספרייה השיתופית במשרד, וליקטתי אותו כי ידעתי שיהיה חג-שבת ארוך שבו יהיו אצלי שלוש מבנותיי, אחת מהן עדיים מחלימה מלידה, וספר רומנטי וקליל יכול להתאים. אלא שבמהלך השבת נסוב הדיון בבית על הייט על הספר הזה (אחד כבר קרא, שנייה היתה במהלך הקריאה והיא ידועה בקריאת הר הגעש שלה) עד כדי כך שהייתי חייבת לקרוא כדי לבדוק על מה הם מדברים.

ובכן כדי לקצר את האורך אומר שהם צודקים.

כדי לפרט יותר, אומר שיש כאן ניסיון לעלות על נוסחה ידועה למתח ומסתורין. הנוסחה כוללת אחוזה מבודדת שמתכנסים אליה אנשים רנדומליים באמצעות זימונים מפוקפקים. ואז "לפתע" אין קליטה, יש מזג אוויר גרוע ואין חשמל, כל המכוניות נעלמו ומוראות מזג האוויר מונעות הגעה רגלית לכפר הסמוך והזעקת עזרה. עוד חלק מהנוסחה זה פער של דור ומאבק ירושה על אותה אחוזה, וכמובן סיפורי אהבה, משולש, מרובע, מחומש אם אפשר - כמה שיותר יותר טוב.

אז סיידי, שחקנית די מובטלת מקבלת הזמנה כזאת, לשחק תפקיד "אורחת" במשחק מתח בלשי שבו לה משלמים עבור התפקיד, ואילו אורחים אחרים משלמים עבור החוויה. היא מקבלת מזוודה עם בגדים יקרים וכן את פירוט התפקיד והסעה למקום. במקביל ולסירוגין אנחנו חוזרים בזמן לסוף שנות השמונים של המאה הקודמת, זמן בו בת', יתומה משני הוריה, בת 15, מועברת למשפחה שגרה באחוזה, המעבירה היא דודה שלה קרוליין, ובאחוזה גרים מרקוס וליאונורה והבת שלהם נינה שהיא בת גילה של בת'. באופן מוזר ומפתיע בכל פעם שהסבא, אביו של מרקוס, מגיע נינה חולה ובת' מתבקשת למלא את מקומה.

עוד חלק ששתוך לסירוגין הוא וידוי של דמות שאנחנו לא יודעים מי היא ובאיזה זמן היא מתקיימת, וזה לכאורה מה שיוצר את המתח. אני יכולה להבין את מי שנהנה, אבל בשבילי היו יותר מדי חורים בעלילה, ובסוף הכל יותר מדי הסתדר יחד. נותרה רק הכריכה המאוד יפה, אבל גם היא מועתקת, אז באמת חבל.

לפני שבוע•נצחיה
דברים שלא סיפרתי

דברים שלא סיפרתי

אזאר נאפיסי

אז על הספר הזה יש עשרים ביקורות, רובן הגדול נכתב לפני חמש עשרה שנים, סמוך לזמן שהספר יצא לאור. אם לשפוט על פי הביקורות, כנראה שאירן היתה הרבה פחות מעניינת ומסקרנת, והרבה פחות רלוונטית לחיים היומיומיים ממה שהיא כרגע בשבילי. אני מודה ומתוודה שלו הספר היה מתגלגל לידי אי אז בשנת 2011 או 2012 סביר שלא הייתי טורחת לפתוח ולקרוא אותו, ואם כן כבר הייתי לוקחת אותו לידי ומתחילה לקרוא, הרי שהייתי סוגרת מהר יחסית, מוכרעת תחת עומס המושגים הפרסיים הזרים לחיי.

השנה 2026, ליקטתי את הספר בספריית רחוב, וקראתי אותו בחג השבועות, כמעט שנה אחרי מתקפת עם כלביא הלוא היא אירן1, שלושה חודשים אחרי פרוץ מתקפת אירן2, בזמן המתנה להתפתחות לא ידועה, אם מתקפה נוספת על מתקני הגרעים באירן או שמא הסכם שישאיר את משטר האייתולות על כנו. כך שאני אחרי קריאה מסיבית בפיד אירן בטוויטר ומכירה מושגים כמו בסיג' או נורוז, וכן את סיפורם של גולים אירניים שעכשיו מתאספים סביב איש משפחת השאה רזא פהלווי בתקווה למהפכת נגד וחילופי שלטון באיראן.

אזאר נאפיסי, אירנית גולה, מרצה לספרות החיה בארצות הברית, כתבה ממואר על בית הוריה, חייה וזכרונותיה מילדות, התבגרות ובגרות באירן. היא לא ממוקדת, טוענים המבקרים. חבל שכתבה על פוליטיקה, היא היתה צריכה לכתוב רק על חייה האישיים. ואולי רק על פוליטיקה. ובכלל, אומרות ביקורות אחרות, אני לא אוהבת ספרים מהסוג הזה. ובכן, כמובן הכל עניין של טעם, אבל זה טבע הכתיבה, ואזאר אכן מערבבת את האישי והפוליטי. איך היא יכולה אחרת? אביה היה ראש עיר, ואחר כך ישב בכלא תחת שלטון השאה. איך זה רק אישי ולא פוליטי? בזמן שהוא ישב בכלא היא התחתנה, ואמא שלה הפכה להיות חברת פרלמנט. לאחר מכן הוריה לא התגרשו למרות שזה היה הצעד ההגיוני מבחינה אישית, אבל לא תואם את דמויותיהם הפוליטיות. איך אפשר להפריד בכלל?

ואזאר לא מפרידה. היא גם לא מפרידה ספרות או תרבות בכלל. כילדה חובבת סיפורים היא גדלה תחת הרושם של סיפורי המיתולוגיה האירנית שסיפר לה אבא שלה, ואלה עיצבו את עולמה. כך גם הנרטיבים הסותרים של אמא שלה ואבא שלה באשר לנסיבות שבהן הם חברו יחד והפכו לזוג ואחר כך למשפחה. כי זה בעצם הסיפור של אזאר - סיפור על איראן תחת משטר השאה, ועל המהפכה האיסלאמית באירן, ובעצם סיפור על הסיפורים שאנשים מספרים לעצמם, ועל הצורך בסיפור כדי לחבר את החיים יחד. אביה, כך מספרת אזאר, כתב ספר ביוגרפי. בטיוטה הראשונה שאותה היא קראה רק לאחר מותו, הופיעו סיפורים אישיים רבים. בספר הרשמי הסיפורים לא מופיעים. חברים ויועצים שכנעו אותו להוציא אותם ולכתוב ביוגרפיה שהיא רק פוליטית. הספר הזה, אומרת אזאר, נקרא מלאכותי ומשעמם. אולי לכן היא כותבת את הסיפור שלה בצורה אחרת, צורה שבה האישי הוא גם הפוליטי, כי ככה זה החיים.

הסיפור מעניין, לפחות עבורי. אזאר מסתכלת על הוריה ומציגה מצג מורכב של אב ואם שלא הסתדרו ביניהם, של אם שחיה בנוסטלגיה גלויה לעבר זוהר כלשהו שמעולם כנראה לא היה, שצריכה את האישור המתמיד של אנשים וחפצים, שאוהבת לעיתים, אבל עד כדי חנק. היא מציגה ילדות שיעית במשפחה מוסלמית דתית ששונה מהותית מעולם החיג'אב והבורקה שהביא איתו מאוחר יותר שלטונו של האייאתולה חומייני. היא מתארת התבגרות חילונית ופריצת גבולות וכן את החיים תחת שלטון השאה, שלא היה שליט נאור כלל וכלל, ואת השאיפות והרצונות לקראת מהפכה, ואיך המהפכה הסתיימה בדרך אחרת ממה שהיא וחבריה תמכו בה. וכן, גם זה, יכול להיות סיפור שהיא רק מספרת לעצמה ולאחרים, אבל בתור סיפור הוא מעניין מאוד.

לפני שבוע•נצחיה
השטן בעיר הלבנה

השטן בעיר הלבנה

אריק לארסון

בתור קוראת קבועה למדי של ספרי מתח, בלש ואימה, אני חייבת לומר שמעולם לא התחברתי לתת הסוגה של הרוצח הפסיכופט, בוודאי לו לאלה שבהן הרוצח הפסיכופט מכשף את כולם בקיסמו ותוך כדי כך רוצח בסדרתיות עשרות אנשים. זה טריק די מוכר, והופך להיות פתרון קלישאתי למדי למתח ואימה, כי באמת מה יותר מאיש לא אנושי שרוחש מזימות ומערים על כולם סתם בשביל הכיף שלו. אלא שאני מתקשה להאמין שאדם כזה קיים, ואז אין אמינות לספר. טוב, חוסר אמינות זה חלק מהז'אנר, ועדיין השעיית האימון שנדרשה היתה גבוהה מדי.

עד עכשיו.

"השטן" מתייחס לאדם בעל הרבה זהויות בדויות, שהידועה ביניהם היא הנרי הולמס. בסוף המאה התשע עשרה אותו הולמס הגיע לשיקגו ועל פי המסופר היה רוצח סדרתי שמספר הקורבנות שלו לא ידוע. בספר מונים תשעה ודאיים, כולל ארבעה ילדים, ויש הערכות של עשרות קורבנות עד 200. ועל פי המסופר אותו הולמס עונה על הגדרת הפיסכופת חסר האמפתיה שרוצח לצורך ההנאה שבעצם הרצח וללא שום רווח נוסף. לשאלה איך פושע כזה היה יכול לצמוח, איך הוא מצא את הקורבנות ואיך אנשים לא חשדו משלב הכותב סיפור שלא מאוד קשור, והוא כרוך למאפייני העיר שיקגו במאה התשע עשרה בכלל, ובזמן יריד קולומבוס שהתקיים בה בשנת 1893 בפרט.

"העיר הלבנה" הוא תיאור היריד, משום שהוא היווה אנטי תזה לעיר עצמה שהיתה שחורה, מצחינה, מלוכלכת, מלאה צואת סוסים, מים מזוהמים, וצחנת בתי מטבחיים. ואיכשהו אותה שיקגו היתה מעוניינת לקיים את היריד אצלה ושמה על הכף את כל המשאבים ואת כל הכוח. בין השאר הפרוייקט כלל בחירה של אדריכלים לביצוע יוצא דופן, כולל אדריכל נוף שקיבל את המשימה הבלתי אפשרית לייצר מראה טבעי כאילו נוצר בעשרות שנים ולבצע את זה באדמה חולית השוכנת על בוץ ובשנים שיש בהן חורף הרסני. האיזור נקרא "העיר הלבנה" מתוך בחירה די מקרית לצבוע את כל המבנים הגרנדיוזים של דוכני התערוכות השונות בצבע לבן. היריד נוצר בתנאים בלתי אפשריים והקמתו לוותה בהמון דרמות, תקלות ותאונות. אבל לבסוף כשהוא נפתח (חלקו באיחור וחלק אפילו באיחור רב) הוא היה מרשים, הביא לשיקגו מבקרים רבים, וגם חוויות ראשוניות כמו תאורת חשמל בזרם חילופין, נסיעה בגלגל ענק, והמצאות רבות.

במציאות כזאת של עיר לא מסודרת, כוחות משטרה שונים ורבים שלא פועלים במאוחד, הרבה מבקרים שמגיעים מקצווי ארצות הברית, ושם "פרוע" שהוריד מהרבה נשים מגננות מתוך מחשבה ש"ככה זה כאן", ותקשורת מקוטעת המבוססת בעיקר על מכתבים שמגיעים לעיתים רחוקות ומעט מאוד על קשרי אלחוט שהיו בחיתוליהם, הרבה פשע שגשג, וכך גם הפושע הולמס, וזה מה שמתואר בספר. הספר הוא ספר תיעודי, עם עשרות עמודים של הערות ביבליוגרפיות ורשימת מקורות ענפה, וגם תמונות משולבות.

שני הסיפורים האלה אינם מאוד קשורים זה לזה אלא בבחירה של הכותב. עם זאת ההתייחסות לפרטי הפרטים של הפוליטיקה והטכניקה והלוגיסטיקה בבניית היריד מהווים מעין בילד אפ שיוצר את המתח בסיפור של הולמס. אני אוהבת אדריכלות ולכן זה עניין אותי, אבל גם יכולה להבין את מי שלא. על פניו לפחות לפי הפרשנות בספר הזה, רוצח סדרתי פסיכופת שעושה זאת למען שום מניע נראה לעין, זה דבר שקיים.

לפני שבוע•נצחיה
הקופסה של אנני

הקופסה של אנני

רנדל קיינס

יוהו! אני ראשונה שכותבת סקירה על הספר הזה. מצאתי אותו כמובן באחת מספריות הרחוב האהובות עלי, והתפלאתי שלא שמעתי עליו כלום מעולם. מתברר שגם משתמשי סימניה לא שמעו, ואם שמעו לא מצאו לנכון לכתוב סקירה ועל כן קראתי ואני מתכבדת לכתוב.

צ'רלס דארווין, הוגה תיאוריית האבולוציה, אדם שעורר מחלוקות בזמנו והשפיע רבות על התפתחות המדע והבנה של מוצא האדם. התיאוריה שלו עברה שינויים מאז זמנו ודיוקים רבים, אבל מה ששלו - שלו, והוא אבי התיאורייה הזאת. בהתאמה לחשיבות שלו, יש ביוגרפיות על דארווין. לא הזדמן לי לקרוא אף אחת מהן, אבל הן קיימות. זאת ביוגרפייה מיוחדת.

קודם כל - הכותב. רנדל קיינס הוא חימש של צ'רלס דארווין - נכד של אחת הנכדות שלו. כך שזו ביוגרפיה משפחתית. הוא אמריקאי, בעוד צ'רלס היה אנגלי, אבל אין כאן סתירה, אנשים עוברים ממקום למקום וכך גם משפחות. בהיותו צאצא עמדו לרשות קיינס מקורות ומשאבים שאינם בהכרח עומדים בפני הביוגרף הרגיל, בוודאי כשהכתיבה נעשית לאחר למעלה ממאה שנים מזמני ההתרחשות המקוריים. היו לו את סבו ואת אחותה לריאיונות, פריטים אישיים מעזבון המשפחה שלא בהכרח נמסרו למוזיאונים או נחשבו חשובים כדי להימסר ועוד. חוץ מזה יש לו כמו לכל אחד אחר גישה למקורות היסטוריים רגילים, פרסומים בעיתונות התקופה, ספרים ותעודות.

מי שקיינס עושה זו ביוגרפייה אישית. הוא גילה על קיומה של אנני - הבת של צ'רלס ואמה דארווין שנולדה בשנת 1841 ונפטרה מספר שבועות אחרי יום הולדתה העשירי ממחלה לא מזוהה, כנראה סוג של שחפת. לחוות מוות של ילד שלך לא היה דבר נדיר באמצע המאה התשע עשרה. קיינס נותן את הסטטיסטיקה על מוות של ילדים בין גיל עשר ל-14 במאה ה-19 שהוא גדול פי 25 מהסיכוי של משפחה במאה ה-21 לחוות דבר כזה (תמותה של 5 ילדים ל-1000 הפכה להיות תמותה של 1 ל-5000), ועל כן על אף שמשפחת דארווין היתה משפחה אמידה, והיתה לה זמינות לרפואה הטובה של אותו זמן, לא רק שהם חוו את הטרגדיה אלא אף הכירו משפחות נוספות במעגלי מכריהם השונים שחוו דבר דומה.

דרך אנני, בעשר השנים שבה חיה, ובתגובת האבל של אביה ואימה אחרי מותה, ודרך הילדים הרבים האחרים שאמה דארווין הרתה וילדה ואת חלקם גם גידלה עד לבגרות, קיינס מביא תדמית אחרת של המדען והחוקר צ'רלס דארווין. הוא היה אב נוכח בחיי ילדיו מעצם זה שהיה פיזית נוכח - הוא ביצע הרבה מהמחקרים בבית, וחלקם מתוך התבוננות בילדים ובתגובותיהם. למרות שחלק מההשפעות לא בהכרח קיימות, וחלק מהקשרים בין המחקר או הפירסום לחיי המשפחה נראים קצת מאולצים, עדיין הספר פורס זווית מעניינת מאוד של איש חקר ומדע חשוב מנקודת מבט של חיי משפחה, תוך תיאור מפורט של דרכי החיים בלונדון ומחוצה לה במהלך המאה התשע עשרה - המגורים, המנהגים, העזרה בבית, דרכי הנסיעה והתקשורת, ועוד. אז בשורה התחתונה נהניתי ואני ממליצה.

לפני שבועיים•נצחיה

ביקורות נוספות על "אל תחזור "

אל תחזור

אל תחזור

לי צ'יילד

אמרו לריצ'ר "אל תחזור".
לא חזר?
חזר.
הוא תמיד חוזר, שלא יהיה לכם ספק.
הוא גם לא אוהב לעשות מה שאומרים לו.
למה לו? אם הייתם בגובה שלו ובכושר שלו, ככה, בלי להתאמן, הייתם נותנים למישהו להגיד לכם מה לעשות?
"מי יתחרט על כך שחזר? הוא, או מישהו אחר?" תוהה הכריכה.
טוב, אתם יודעים את התשובה.
התשובה היא: אנחנו.
הקהל ביציע.
אמרו לו "אל תחזור", חזר. מה יצא מזה?
ספר בינוני.
זה מה שיצא.
לא רע, אתם יודעים, אבל בינוני כזה.
מצ'יילד אנחנו מצפים ליותר.
ותכלס, מה היה דחוף לו כל כך לחזור?
היה יכול ללכת לכל מקום אחר.
מקום חדש.
ריצ'ר, אתם מכירים אותו, הרפתקאות נופלות עליו מהשמים לאן שהוא לא הולך.
אז למה, למה לחזור אחרי שאמרו לו במפורש, באותיות גדולות, על הכריכה:
אל תחזור?
טוב, זה בגלל שעל אותה כריכה, באותיות אפילו יותר גדולות כתוב גם "לי צ'יילד", אז ריצ'ר יכול לעשות מה שהוא רוצה ואנחנו נקנה.
אבל זהו, ריצ'ר, מספיק.
הבנו.
חזרת, הראית להם מה זה.
לא נגיד לך מה לעשות, אבל לטובת כולנו, בפעם הבאה - אל.

לפני 8 שנים•רויטל ק.
אל תחזור

אל תחזור

לי צ'יילד

נכנסתי למסעדה ברחוב העתיק שרוב הבתים בו נבנו בתקופה העותמנית. קירות האבן העבים נבנו כדי לשרוד, וזה בדיוק מה שהם עשו. עכשיו המבנה היה מסעדה אופנתית. השעה, שעת ביניים, כבר כולם סיימו לאכול צהריים והמקדימים לאכול ארוחת ערב טרם נכנסו. העברתי את מבטי על פני המרחב המעוצב בסגנון רטרו. שני זוגות, אב ובן כנראה, הבן בסביבות ה 40 מבנה גוף צנום שער קצוץ, תספורת צבאית קצוצה מאוד, שבאה להסתיר התקרחות מתקדמת. מולו כנראה אביו, גרסא בוגרת לבנת שיער, התמודדות אחרת עם קו השיער הנסוג, הלוואה וכיסוי. הזוג השני היו בגיל האב אולי קצת צעירים ממנו, ועל פי הגינונים, כנראה לא היו זוג רשמי, או זוג אוהבים בסתר, או זוג בתחילת דרכו.
הסברתי למארחת שאני מחכה ל 3 עמיתים, ובחרתי שולחן בפינת המסעדה, שולחן שמאפשר לראות את כל המרחב. השולחן היה קרוב מספיק לשולחן האב והבן, ובמרחק שלושה שולחנות מזוג האוהבים. המזגן במקום לא לגמרי התגבר על השרב שבחוץ, אבל המקום היה נעים. הזמנתי לעצמי חצי ליטר בירה, והלכתי לבדוק את הספרים במרכז המסעדה "סיפור חוזר", ספר ב 20 שקלים.
את הספרים הטובים במדף כבר קראתי, אלה שלא קראתי פשוט לא היו טובים. עד שהגעתי לספר "אל תחזור" עכשיו דילמה, לך תזכור אם קראתי או לא? קראתי הרבה בסדרה, השמות דומים, כך גם הכריכה, ואני לא קורא את ה"מאחרוה". התחלתי בפרק הראשון והבנתי שכנראה לא קראתי. ביקשתי מהמלצרית לשלם על הספר, והוצאתי שטר של 20 ש"ח.
"אתה לא רוצה להוסיף לחשבון של הארוחה?"
"לא" עניתי, "הארוחה זה עבודה הספר תענוג".
ניגשתי לשולחן שלי, הבירה כבר הגיעה, הכוס הגבוה והקרה התכסתה באדים של איבוי. בדיוק כשרציתי להכניס את הספר לתיק ולקחת לגימה הגונה מהבירה, נכנסה החבורה לה חכיתי. שתי נשים בנות גילי, עמיתות, והאורח מהודו.

כך קרה שניגשתי ללחוץ את ידו של האורח, כשביידי ספר יד שניה, ולצידי כוס בירה קרה, שהזמנתי לפני שהגיעו (לא ממש מנומס מצידי, אבל היה ממש חם). הוא שאל על הספר עניתי, עיניו אורו, הוא קרא את כל הספרים בסדרה- דברנו על ריצ'ר, ועלילותיו. החלפנו רשמים בהתלהבות כו חברי ילדות, העמיתות שלי הביטו בנו מבולבלות. בהתחלה התפלאתי על צרוף המקרים, איך ראג' מאזור מומבי שבהודו מעריץ של ריצ'ר? התשובה על העטיפה של הספר...
"בכל 4 שניות נמכר אי שם בעולם ספר של ג'יק ריצ'ר"
אז אי שם זה גם בהודו.

ולמה כל ההקדמה, על איך הספר הגיע אלי? 2 סיבות
1. אני תמיד מחפש ספרים של צ'ילד במקומות כאלה, כ 20 שקלים זה מחיר הוגן לספר שאקרא ביומיים (המתח המתח).
2. הפחד, אני פשוט מפחד מריצ'ר לכתוב ביקרות פושרת על ספר בסדרה אז אני מושך זמן...

וזה עוד אחרי שיעל כתבה בבקורתה על "אישי" את המילים "ג'ק ריצ'ר התעייף. ובתגובות... בתגובות אפרתי מסכימה איתה !!! ועכשיו אני מסיים את הספר ומוצא שדעתי עליו פושרת?
איך כותבים סקירה?

בספרים הראשונים שקראתי החלטת שכמו בפנטזיה, מדע בדיוני, ועוד- אתחיל את הקריאה ב"השהיית ספק" ואז אהנה לבטח מהעלילה הקצבית האקשן הלא נגמר ומוחו האנליטי של ג'ק, ואקבל על הדרך שיעור קצר בכלי נשק,מהירות לוע, טווח, משקל סוגי תחמושת ועוד.

וזה עבד תמיד.
הפעם פחות, הספק תמיד חזר ! דברים שפעם כבר לא הפריעו לי פשוט לא הניחו לי.
1. לא קונה את זה שאפשר להיות בכושר קרבי כמו ריצ'ר בלי להתאמן בכלל- די לא משתכנע- ניסיתי, אפשר להיות טוב עם כושר טיבעי וגנטיקה, אבל לא מעולה.... בשביל זה נדרש תרגול
2. לא מאמין שניתן לשגר מבצע חילוץ שעולה 30 מליון דולר, בלי לקבל 3000 אישורים, ורק כי רב סרן אישר.
3. לא חושב שניתן להכניס 2 מבוגרים גדולים מהמוצע להתקוטט בתא שרותים במטוס, אני נמוך מרייצר ב 5 ס"מ ובקושי מצליח להתפנות בחלק מהמטוסים.
4. לא חושב שילדות בנות 14 נגשות לזרים מגודלים בדיינר ומתחילים לחקור אותם, לא בארצות הברית של אמריקה.
5.... יש עוד הרבה, אבל מה הטעם להצביע על כולם.

השהתי את הספק אבל הוא כל הזמן חזר לנקר, וזה הפריע לי להנות מהספר.
עדין סיימתי תוך יומיים כמו כל ספר אחר בסדרה, עדין היה קשה להניח page turner אמיתי...
אבל הספק כמו מפלצת שגדלה עם כל חוסר אמינות הפריע שוב ושוב.

אוהבי ריצ'ר, אתם ממלא תקראו, מי שמחפש להתחיל את דרכו בעולמו של ג'ק, נא לבחור ספר אחר להתחיל ממנו

לפני 10 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
אל תחזור

אל תחזור

לי צ'יילד

אני באמת מחזיקה את עצמי שלא להתפוצץ פה. מה ביקשתי בסך הכל? ספר מתח טוב? ליהנות מעוד יצירה של אחד מסופרי המתח הטובים בעולם?
וואו. מאיפה בכלל להתחיל? אולי מהסוף. אני בטוחה במאת האחוזים שאם המוניטין של צ'יילד לא היה הולך לפניו, אם הוא לא היה תותח ואם הוא לא היה לי צ'יילד, זה היה כנראה הספר האחרון שהייתי קוראת מפרי עטו של הסופר הזה.

אז ג'ק ריצ'ר, שהוא גיבור כל ספריו של צ'יילד, חוזר אלינו שוב לאחר מסע קשוח שהחל בדקוטה הדרומית וכעת מגיע לסיומו סופסוף בוירג'ינייה. הוא מגיע אל בניין היחידה הקודמת שלו שעליה פיקד; יחידה 110, הדבר הכי קרוב לבית שהיה לו. הוא מצפה למצוא שם קצינה בשם סוזאן טרנר (כי הקול שלה מצא חן בעיניו בטלפון, נכתב בכל הזדמנות אפשרית, כולל בתקציר בגב הספר). אבל הוא לא מוצא אותה, אלא קצין (גבר) במקומה. גרוע מכך, הוא מבין שמישהו ניסה להפליל אותו בעוון שני פשעים שלא ביצע, ובנוסף -הסוזאן טרנר הזאת עצורה בגין שוחד. טוב, עד כאן, נשמע די סביר. אלא ש... כל ארבע השורות האלה נמרחות על 250 העמודים הראשונים. ואז מה קורה?
הם נהיים בוני וקלייד 2.0, גונבים מכוניות ומנסים להבין מי מנסה להפליל את שניהם, מי רודף אחריהם, ריצ'ר משתמש כמובן בטכניקות ההכנעה והקרב הג'יימס בונדיות שלו וכו' וכו'.

אם במקרה מצאתם את העלילה הזו מעניינת , כנראה שזה בגלל שתמצתתי אותה באופן די סביר.
תראו אני באמת אוהבת את לי צ'יילד. אותו ואת כל מה שהוא מייצג, ואני מאוד אוהבת את הדרך שבה הוא רוקם עלילות ולכן אני אמשיך לקרוא את הספרים שלו.
א-ב-ל הספר הזה הוא פשוט אסון מבחינה ספרותית. באמת נעלבתי בשם ז'אנר המתח. כולכם מכירים את הסוג הזה של הספרים; 100 עמודים ראשונים קצת מעיקים, ואתה נלחם ואומר 'לא נורא, זה בטח משתפר'. אבל זה לא. רק בעמוד 200 (שזה בחצי הספר) מתחילים לקרות דברים שקרובים ללהיות מעניינים ו/או משפיעים עלילתית.
וזה פשוט נורא. זה באמת נורא להתחיל לקרוא ספר כשהציפיות בשמיים (זה הרי לי צ'יילד, מה כבר יכול להשתבש?), אבל לחוות התרסקות כזאת.
לא יודעת, אולי זאת אני והאובססיה שלי לעלילות שרצות מהר (ראו ערך הרלן קובן, גרג הורביץ, ג'ון ורדון, דן בראון), אבל אולי זה לא. כי אם מצאתי את עצמי בכל עמוד מחדש בודקת באיזה עמוד אני (מחכה שזה יסתיים כבר, כמו תלמיד משועמם בשיעור), כנראה שמשהו פה באמת לא בסדר. ועוד נורה אדומה שנדלקה לי במהלך הקריאה; עצם זה שפשוט דילגתי על עמודים שלמים (סיוטו של כל סופר, אני יודעת. אבל באמת שלא הייתה ברירה), ופשוט גיליתי שהעניין הזה לא פגע בשום צורה בהבנת העלילה. אז בשביל מה הם שם? בשביל למלא 400 עמודים? אני באמת לא יודעת. אני צריכה כמה דקות להירגע מהדבר הזה. אני יודעת, אולי אני אקרא איזה מותחן נחמד של ליעד שוהם. או אפילו ספר ילדים. כל אחד מהם עדיף על פני עמוד מהדבר המשמים הזה.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•Noah C
אל תחזור

אל תחזור

לי צ'יילד

"קניתם פעם מכשיר חשמלי?" שאל ריצ'ר.
"מה זה קשור בכלל?"
"ראיתי פעם אחד, בחנות. היתה לו מדבקה צהובה מאחור. היה כתוב שם שאם אתה מתעסק איתו, אתה מסתכן במוות או בפגיעה חמורה."
"אז?"
"תדמיינו שיש לי מדבקה כזאת"
(עמוד 10).

"אל תחזור" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, שנת 2015) הוא הספר השמונה-עשר בסדרת ספרים מאת הסופר הבריטי לי צ'יילד, אודות ג'ק ריצ'ר, החייל לשעבר, החוקר פרטי והמקבילה הספרותית לקלינט איסטווד, המנהל חיי נווד, בלי התקשרויות ומחויבויות וללא עבודה קבועה, אשר מתקיים מן הפנסיה הצבאית שלו. ריצ'ר הוא איש פעולה ובשעת הצורך אף איש אגרוף, אך בעל לשון שנונה. הוא אינו חושש ליטול את עשיית הצדק לידיו. ריצ'ר, רב-סרן בדימוס בצבא ארצות הברית, שירת כחוקר במשטרה הצבאית ונחשב לחוקר קשוח וישר, שלו מוח אנליטי חריף. זהו, כאמור, הספר השבעה-עשר בסדרה, ומי שקורא אותה על פי הסדר (וגם מי שלחלופין קורא אותם באקראי כמוני) לא יכול שלא להתמכר. "ג'ק ריצ´ר הוא קלינט איסטווד, מל גיבסון וברוס ויליס באדם אחד, סופרמן המתאים לזמננו." (מתוך ביקורת שפורסמה ב"אייריש טיימס") ולא בלי צדק. חלק מן הספרים, וזה ביניהם, כתובים בגוף שלישי, וחלקם בגוף ראשון, מנקודת מבטו של ג'ק ריצ'ר. אישית, אני מעדיף את האחרונים (ובהם "מחר תמות" ו"הפרשה") אולם אל יובן לא נכון גם בין הספרים שכתובים בגוף שלישי ישנם כמה הבולטים שבספרי הסדרה (למשל "הצלף").

ריצ'ר הוא גבר גבוה, גדל גוף וחזק שבעברו ניהל חקירות רבות הקשורות לפרשיות מודיעין חשאיות ולביטחון הלאומי האמריקני. הוא שנון, ציני וקשוח כפלדה. לאורך סדרת הספרים מוכיח ריצ'ר כי הוא צלף הבקי היטב בשימוש באקדח ורובה (ולא מהסס ללחוץ על ההדק) ובעל מיומנות גבוהה בקרב מגע. כשהוא מרביץ זה כואב ממש. "הבחור משמאל נד בחוסר יציבות על עקביו, כשמרכז גופו חשוף ולא מוגן. ריצ'ר תקע אגרוף ימני למפתח הלב שלו, חזק מספיק שנשימתו תיעתק, חלש מספיק שלא לגרום נזק נוירולוגי ארוך טווח. הבחור התקפל לשניים וחיבק את ברכיו" (עמודים 11-12).

הספר, שהינו סיום הסאגה שהחלה בספר "61 שעות" והמשיכה בספרים "שווה למות בשביל זה" ו"מבוקש". ממשיך כמעט מן הנקודה שבה הקודם הסתיים. לאחר מסע ארוך ואלים שהחל בדקוטה הדרומית והקפואה, ריצ'ר מגיע סוף כל סוף לווירג'יניה בכדי לפגוש את סוזן טרנר, אשר מפקדת כעת על יחידתו הישנה, יחידת החקירות המיוחדת של המשטרה הצבאית 110. אבל מאחורי השולחן שלה – השולחן הישן של ריצ'ר (עם הסימנים הישנים מהפעם בה הטיח בו את ראשו של גנרל) – יושב קולונל מורגן שמספר לו שרב-סרן טרנר בכלא ושהוא עצמו מצוי בצרה רצינית. ריצ'ר מואשם ברצח מלפני שש-עשרה שנים, וכפי שמנסח זאת הקולונל: "אתה חזָרָה בצבא, רב–סרן," אמר מורגן. "והתחת שלך בידיים שלי" (עמוד 24). רצף האירועים יחייב את ריצ'ר להוכיח בדיוק מדוע הוא נחשב בשעתו לחוקר הטוב בצבא, ולפענח את הקשר בין פרשיית רצח שהתרחשה בארצות-הברית לחקירה הנוגעת לביטחון הלאומי האמריקני ששורשיה במבצע מודיעיני חשאי באפגניסטן שהשתבש. בנוסף טוענת אישה בשם קנדיס דייטון כי ריצ'ר הוא אבי בתה המתבגרת.

עד מהרה מתברר כי המבצע באפגניסטן הינו החקירה המיוחדת השנייה של סוזן טרנר מאז מונתה למפקדת היחידה. שניים מאנשי יחידת החקירות המיוחדת של המשטרה הצבאית 110 נעדרים לאחר שיצאו להרי אפגניסטן בעקבות שורת מידע בודדת: "קצין אמריקאי נראה בדרכו צפונה לפגישה עם זקן-שבט" (עמוד 134). ריצ'ר מבין עד מהרה מה אירע באמצעות הסקה דידקטית, או כלשונו, "בשעת ספק לך על ניחוש פרוע. זה תמיד היה עקרון הפעולה שלי" (עמוד 68). ומבין כי כוחות גדולים יותר מצאו לנכון להתערב ולהכשיל את מאמצי החקירה של יחידה 110 כולה. קולונל מורגן מבין גם הוא כי ריצ'ר עתיד לגרום לו יותר צרות מאשר שקט תעשייתי ומחליט לרתקו למגוריו. אולם ריצ'ר מבהיר לו שהוא, למעשה, כבר לא קובע מה הולך: "אני חזרה בצבא, אני מוצב ביחידה הזאת, ואני בדרגת רב-סרן. לכן לא דחפתי את האף. עשיתי את העבודה שלי, ועשיתי אותה כמו שצריך. כמו תמיד" (עמוד 73).

את הספר הזה קראתי לראשונה באנגלית בעת שהייתי בחופשה בניו-יורק (במהלכה הצעתי נישואין למי שהפכה כעבור כחצי שנה לאשתי) וגמעתי אותו בשלושה ימים. בעברית זה לקח לי יום בערך. לטעמי הוא מהטובים בסדרה בעיקר בשל רמת המתח הגבוהה עליה שומר הסופר לאורך הספר, ושילוב מוצלח בין אלמנטים השייכים לתחום הביון והלוחמה בטרור לבין חקירה מן התחום הפלילי קרימינולוגי. הסיפור עובד! קשה שלא להתחבר לעלילה ולרצות לקרוא כיצד ריצ'ר מנצח את הרעים. צ'יילד טווה סיפור מתח טוב ואמין שנעים לקרוא. מומלץ!!!

לפני 9 שנים•
★★★★★
•פרל
אל תחזור

אל תחזור

לי צ'יילד

עוד ספר לי צ'יילדי טיפוסי.

שזה אומר הרבה אקשן, הרבה סוכני ביון אמריקאיים שחוטפים מכות מג'ק ריצ'ר, שיטוטים ברחבי ארה"ב (והפעם גם LA אותה אני מכיר מקרוב) ועלילה בלתי אמינה בעליל.
אבל זה חלק מהכיף (:

מבחינת הסיפור עצמו- הוא חובה לכל מכורי הסדרה- ריצ'ר חוזר ליחידה עליה פיקד במשטרה הצבאית- יחידה 110.

100 העמודים האחרונים טיפה מייגעים ובשלב הזה כבר רציתי שהספר יגמר. ולכן הפעם רק 3 כוכבים.
אני גם חושב שטיפה העסק הזה מתחיל למצות את עצמו, ואם לי צ'יילד (או בשמו האמיתי ג'ים גרנט) לא ימציא את עצמו מחדש בספרים הבאים- זו כנראה תהיה סופה של סדרת המופת הזאת.

את הספר הבא בסדרה שכבר יצא בעברית (אישי) מניח שאקרא בעוד כמה שבועות.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•רפול
אל תחזור

אל תחזור

לי צ'יילד

נתחיל בטוב: קראתי את הספר עד הסוף, וזו בהחלט מחמאה, כי שקלתי כמה פעמים להפסיק ולעבור לספר אחר.
ומה לא טוב?
יש פה גיבור-על אמריקאי הכי קלאסי שיכול להיות (ג'ק ריצ'ר): הוא חתיך, חכם, בעל חוש הומור, עדין, רגיש, לוחם ללא חת לטובת האנושות בכלל ואמריקה בפרט. לגיבורנו המושלם מצטרפת (כמובן) יפיפייה שהופכת גם לשותפה למיטה (סוזן טרנר). גם היא חתיכה, בעלת חוש הומור, לוחמת למען אמריקה וכו' וכו'. ביחד הם יגברו על כל הרשעים, חלקם טיפשים יותר (הצבא האמריקני, ה-FBI ועוד כל מיני סוכנויות אמריקניות) וחלקם טיפשים פחות (הנוכלים שמנסים לפגוע בג'ק ובסוזן). העלילה סבירה ומתגלגלת, אבל הפתרונות צפויים ומלוקקים. לג'ק אין בעיה להוריד 4 שוטרים צבאיים, ב-4 מכות מבריקות, למשל.
באופן כללי קצת מוזר לי, כישראלי שיודע מה זה צבא, לקבל את הסיפור הזה, שבו הגיבורים הם סופר-חיילים, אבל הייתם מנחשים באיזה חייל? משטרה צבאית! אבל באמריקה כנראה הכל יכול להיות.
ומה עוד מסתבר למי שקורא את הספר? שהאמריקנים נלחמים נגד עצמם בכל העולם. הם מוכרים נשק לארגונים מפוקפקים ואח"כ עסוקים בלמצוא את הנשק הזה ולהחזיר אותו ובדרך גם לגנוב מה שאפשר.
יש עוד נקודה אמריקנית מעניינת בסיפור: בשלב כל שהוא ריצ'ר יודע שגנבי נשק יבריחו תתי-מקלעים מאפגניסטן ללוס-אנג'לס, אבל מה? הוא לא ינקוף אצבע, כי זו בעיה של משטרת לוס-אנג'לס... אכן פטריוטיות מופלאה.
בקיצור, בידור בגרוש וחצי, למעריצי אמריקה המושבעים.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•רפיס
אל תחזור

אל תחזור

לי צ'יילד

באמת ? זה מה שלי צ'יילד נותן לנו ?
אכזבה קשה למי שרק 2 ספרים אחורה החליט שהוא מחובבי ג'ק ריצ'ר ולא הארי הולה.
אז עכשיו המשבצת הבלש האהוד על יניש נפתחת מחדש.
כנראה שאאלץ להישאר עם הגיבורים האמיתים- צ'ארלס ברונסון וצ'אק נוריס.

ומכיוון שאני ממש מרוצה מהבדיחה שכתבתי ביקורת אחת אחורה על יו נסבו, מצורפת שוב:
ג'ק ריצ'ר, הארי הולה וצ'אק נוריס נכנסים לפאב. משום מה הם מגיעים להחלטה שהם צריכים להוציא מה שיש להם בכיס האחורי, ולפי זה הם יכתירו מי הגבר האולטימטיבי. ריצ'ר מוציא מברשת שיניים חבוטה, הולה מוציא טלפון נייד, וצ'אק נוריס מוציא מצית.
"אני לא צריך שום דבר יותר ממברשת השיניים" אומר ריצ'ר. "בשנה האחרונה תפרתי את ארה"ב לאורכה ולרוחבה עם המברשת הזאת, ואפילו משחת שיניים לא הייתי צריך. אוכל מצאתי בדיינרים זולים, ולנתי במוטלים חבוטים מוכי פשפשים. אירחו לי חברה האלוהים האישי שלי שאני קורא לו מצפון. גבר או לא גבר?"
"אני גם את זה לא צריך. רק טלפון בכדי להתקשר לזוגתי היקרה שתחייה כדי לעשות לעצמי סרטים שיעסיקו אותי ימים שלמים. אכלתי לעצמי את הראש על כל שיחה למשך ימים, וישנתי על מיטות של זרים ובטבע הנורווגי הקפוא. האלוהים שלי הוא בקבוק ויסקי. גבר או לא גבר?"
מסתכלים ריצ'ר והולה על צ'אק נוריס, ומחייכים.
"מפחד מהחושך, צ'אקי ? "
"אתם לא מבינים..." אומר צ'אק נוריס " אני לא צריך מברשת שיניים כי אני מצחצח שיניים עם אבנים. אין לי אישה ואני לא חופר לעצמי על איך שאני לא מבין אותה והיא לא מבינה אותי. אני לא ישן אף פעם ואני אוכל רק ב30 לפברואר. ולגבי אלוהים... המצית היא בשבילו... לפעמים הוא בא אלי בלילה ומבקש שאדליק לו אור כי הוא מפחד ממני בחושך."
- - -

לפני 11 שנים•
★★★★★
•יניש
אל תחזור

אל תחזור

לי צ'יילד

עוד ג'ק ריצ'ר מצויין, או שאולי יותר נכון לומר עוד לי צ'יילד מצויין. שניהם שמות נרדפים לסדרת ספרים מצויינת, שכל אחד מהם טוב בפני עצמו, ובכל פעם מצליח צ'יילד לבנות עלילה מעניינת מותחת מסקרנת וגם מפתיעה. מחכה כבר לספר הבא וסקרן לקרוא לאן יוליכו נדודיו של ריצ'ר הפעם.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אבי
אל תחזור

אל תחזור

לי צ'יילד

ספר משעשע.
קראתי את כל הסדרה, תותח על שכמוני.
כל הספרים טובים.
הספר הזה מהטובים שבהם.

ריצר ריצר, הייתי כל כך שמח להשיכר את שירותיך מידי פעם.
נשלח אותך לסגור כמה פינות עם השכנים המופרעים
ולכסח את הדשא
ואת הבוס
ואת החמות

ואת הפוליטיקאי הברברן ההוא
ואת כל שונאיי
ואויביי...

ריצר ריצר, איך משיגים אחד כמוך, לשימוש מידי פעם?

לפני 8 שנים•קורא כרוני
דירוג
3.0
לפני 7 שנים

“אם רוצים להעביר את הזמן זה בסדר אבל אם מחפשים ספר טוב זו לא הכתובת.”