ביקורת ספרותית על אל מול הלילה מאת דלפין דה ויגאן
ספר לא משהו

---

דבר אחד צריך לומר על הספר- הוא נכתב מדם לבה של המחברת, דלפין דה ויגאן.
יום אחד נפל דבר בחייה. היא נכנסה לבית בו גרה האם לוסיל בת הששים ומוצאת אותה מתה במיטתה.
מכאן נפרשת סאגה משפחתית נרחבת של מספר דורות החל מסבה וסבתה של דלפין, ז'ורז' מר הנפש וליאן האתלטית, הוריה של לוסיל שהיתה אחת מתשעה ילדים (ליאן רצתה תריסר). אחד מהם ילד מאומץ לאחר אבדן, כאילו למלא את מקומו של זה שאיננו. ילד שאינו דומה כלל לבניה של משפחתו המאמצת. סאגה קשה, כואבת. בעיות נפשיות, מקרי מוות טרגיים בגיל צעיר, ייסורי נפש בצד שמחה פה ושם.
הציר העיקרי היא לוסיל, אמה של דלפין. לוקה בהפרעה נפשית. דו קוטבית עם תהומות של דיכאון חריף, התפרצויות זעם על משפחתה, פראנויה ודמיונות שווא כולל יכולתה לשלוט במוניות של פריז ויכולה לתת כסף לזרים מתוך בולמוס פתאומי. האסונות שפקדו את משפחתה החריפו את מצבה הקשה ממילא.
דלפין החליטה לכתוב את ספרה- נעזרת בהקלטות ורשימות כתובות שמצאה בנוסף לזכרונותיה הרבים- אחרי מות האם, כדמות רבת משמעות בחייה לטוב ולרע. אם מיוסרת וחולה שרצתה לאהוב את בנותיה דלפין ומאנון אך לא ידעה איך. לוסיל כילדה יפה שדגמנה לפרסומות בגיל שבע בלבד והידרדרה לתהומות בעשורים שיבואו, ויחד עם זאת החליטה בגיל מתקדם למדי לנסות לפרוץ את מעגל העליבות, להשתלם ולעבוד והצליחה בכך. אחיה ואחיותיה שבגרו מצאו את דרכם בחיים. תאריך משמעותי בחייה של דלפין בת ה-13 היה סוף ינואר 1980, היום בו הפך עולמה להיות 'לפני' ו'אחרי' אחרי התקף טירוף קיצוני של האם.
המחברת שבגרה והינה אם לשניים מעבירה היטב את הדמות המיוסרת והקרועה של האם בצילה גדלה, את הטרגדיות והמוות.
הבעייה הינה שחלקים לא מעטים מהספר משעממים, פשוט כך. כמה אפשר לקרוא על טירופה והתפרצויותיה של לוסיל (שמה מוזכר כנראה מאות פעמים), הפסיכוזות והבולמוסים. הסב מר הנפש שהתקשה בשלב מסויים לאהוב. הדירות שעברו (שאחת מהן התבררה כסיוט של רעש), תחנות המטרו, חנויות ועסקים בפריז. הנסיעות ברחבי צרפת, ריבוי הדמויות המבלבל לעתים בשלוש הדורות, קרובי המשפחה ומי שהבליחו בחייהם. שכנים, חברים ללימודים, מאהבים, אורחים מזדמנים ובוהמיינים למיניהם. איזכורים לדמויות מפתח בצרפת כולל אמנים ידועים והנשיא מיטראן.
לצד הכאב הספר גדוש מדי בפרטים משמעותיים לסופרת אך רוב הקוראים לא ימצאו בהם עניין.
פחות הוא לפעמים יותר. מבחינה זו הספר, בפשטות, מוגזם.
לטעמי נופל מספרה 'נו ואני' שהיה חוויית קריאה מהנה.

» ביקורות נוספות של ראובן
» ביקורות נוספות על אל מול הלילה