ביקורת ספרותית על אל מול הלילה מאת דלפין דה ויגאן
ספר טוב

---

אחד הניסויים שספר זה מזכיר לי הוא צילום מהיר מאוד של קליע שנורה מכלי נשק אל בקבוק. הקרנה איטית של הסרט מראה כי הקליע חודר ויוצא מן הבקבוק והאחרון נשאר שלם למעט חורי כניסה ויציאה. הבקבוק מתפרק עקב הפרשי הלחצים הנוצרים מאוחר לתהליך זה.
ספר זה מספר על משפחה נורמטיבית שעוברת התפרקות ומקרי מוות ממש ב"תהליך איוב" שנגרם על ידי אנשים ולא בהתערבות של השטן.
העלילה מוצגת על ידי בת הדור השלישי, הסופרת, שנתקפת בדחף כמעט בלתי נשלט לספר את קורותיה של לוסיל, אמה הביולוגית.
בכישרון מיוחד במינו, גדוש תובנות ודימויים, היא מציגה את השורשים של התפרקות המשפחה. החל מליאן הסבתה דרך לוסיל היפה, הדוגמנית מגיל צעיר ועד לגיל העשרה, ועד סופה.
הכתיבה שמתחילה בתיאור פרוזאי של משפחה תוססת, תאבת חיים, יוזמת ולומדת, שבו ליאן הסבתה מתנה את נישואיה לג'ורג' בשנים עשר ילדים, עוברת כמה טראומות שהדיהן מופיעים בדורות ההמשך. כל פרט מתמודד לבד ואינו "מוסר" או משתף את סודותיו.
ככל שהספר מתקדם, האנרגיה מתמקדת במספר דמויות ולקראת הסוף נפרשת התעלומה.
הכשרון של הכותבת, מצליח למסור את הארועים, הטובים מחד והקשים מאידך,בדרך מפתה ומסקרנת. הבעיה היא לקראת השליש האחרון בספר שבו מינון הגילויים גבה על יכולת העיכול שלי ושם הפסקתי.
הסיבה לכך היא הריאליה שבעלילה. או במלים אחרות , זה יכול לקרות בכל משפחה, ואטימות של כל חברה היא חזון נפרץ גם אצלינו.
איך אמר קוהלת הבל הבלים הכל הבל.
ועדיין, בסתר לבי אני ממליץ על קריאתו לאלו שיכולים לקרוא ספר כזה בריחוק מה. יש הרבה מה ללמוד ולחוות ממנו.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על אל מול הלילה