ביקורת ספרותית על כוכב השביט מגיע [מחודש] - משפחת המומינים #3 מאת טוּבֶה יַנְסוֹן (יאנסון)
ספר טוב

---

ספויילרים (?)

לא ציפיתי לספר על סוף העולם. אולי אם הייתי קורא אותו כשהוא יצא לראשונה בשוודית - בשנת 1946 - העיסוק בסוף העולם לא היה תופס אותי לא מוכן, אפילו ייתכן שאז, אחרי מלחמת העולם השנייה, הייתי מרגיש מרומה אם הייתי מוצא ספר ולא היו כותבים בו על סוף העולם. אבל עכשיו, רחוץ ושבע בדירה ממוזגת, לא ציפיתי לקרוא על סוף העולם כשהתחלתי לקרוא עוד ספר על הרפתקאות המומינים.

והאמת, רוב הספר הוא לא על סוף העולם: הוא אולי על הלא נודע ועל איך מתמודדים אתו, הוא בהחלט על אהבה וחברות ומשפחה ועל שאר הנושאים שאתה מצפה מינסון לדבר עליהם. אבל בחצי השני כבר ברור שסוף העולם הולך ומגיע והעמודים הופכים למרוץ נגד הזמן ובשלב הזה אתה כבר עמוק בתוך הספר הזה, עמוק בתוך ספר על סוף העולם, ואתה מוכרח להמשיך עד סוף הספר בו כנראה העולם יגיע לסופו.

ובכן, אם אני מוכרח לקרוא על סוף העולם אני מעדיף שינסון תספר לי עליו. ינסון יודעת לנסח את כל גווניו של העצב מבלי לקרוא להם בשמם. היא מעבירה מולך את כל הגוונים של העצב - מהבהירים ביותר עד הכהים ביותר - וככה אתה לומד להכיר אותם, ואתה מבין שהגוון הכי כהה של העצב יהיה הגוון של סוף העולם. ואומנם קראתי ספרי אפוקליפסיה אחרים אבל מעולם לא הבנתי שסוף העולם זה אירוע עצוב. מעולם לא תארתי לעצמי. זה שיעור גדול של ינסון ועוד היא מלמדת להשלים עם זה.

בסוף-בסוף העולם, בסופו של דבר, לא נגמר. רק כמעט. וינסון משאירה אותך עם עולם קיים ויפה אבל העצב נשאר: עכשיו כבר ברור שהיופי לא מחסן מפני המוות, ההפך, הוא רק מעצים את הטרגדיה, את הארעיות. כן, טרגדיות זה דבר עצוב. אבל ינסון מזכירה: גם טרגדיות נגמרות. איך אמרה מומין אמא? "הכל עבר. אולי אנחנו איננו עוד אבל בכל אופן הכל עבר". הכל עובר, קיבינמט.

» ביקורות נוספות של zooey glass
» ביקורות נוספות על כוכב השביט מגיע [מחודש] - משפחת המומינים #3