• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
שלוש

שלוש

מאת דרור משעני

הביקורת של זאבי קציר

תמונה של זאבי קציר
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
שלוש

שלוש

מאת דרור משעני

הביקורת של זאבי קציר

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של זאבי קציר
הוצאה לאור:אחוזת בית
שנת הוצאה:2018
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
Misskipod
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 5 שנים•1 דקות קריאה

לספריו של דרור משעני התוודעתי רק השנה וכל כך אהבתי את כתיבתו שבניגוד להרגלי קראתי את כל ספריו כמעט ברצף. לטעמי בכל ספר הרגשתי שמשעני הולך ומשתבח ובספרו החדש ״שלוש״ לדעתי הוא הגיע לשיא חדש. הספר הזה פשוט מבריק וכל כך טוב שקשה לתאר. ספר זה איננו משתייך לסדרת הספרים ״אברהם אברהם״ אם כי דמויות מהסדרה חוזרות ומופיעות גם כאן. בנוסף לכך לשמחתי סגנון הכתיבה של משעני אינו שונה בהרבה מסדרת הספרים הנ״ל. הספר עצמו מרתק, לעיתים קודר ולעיתים מצמרר ומפתיע. אני לא אתפלא אם יזכה בפרס ספיר ואין לי ספק שהוא חייב לכל הפחות להיות ברשימה הסופית שלהמועמדים לפרס.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של נתי ק.
נתי ק.
תמונה של Mira
Mira
תמונה של מושמוש
מושמוש
תמונה של לי יניני
לי יניני
4קוראים|גיל ממוצע51|75%נשים

על המבקר

תמונה של זאבי קציר

זאבי קציר

ותיק
חבר מזה 19 שנים
170 ביקורות•6 נבחרות•2,490 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של זאבי קציר
זאבי קציר
ותיק
חבר באתר מזה 19 שנים
ביקורות170
ביקורות נבחרות6
לייקים שקיבל2,490
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת104ספרות מקורית23מתח ריגול והרפתקאות19

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של זאבי קציר

הדחף

הדחף

סטפן (שטפן) צווייג

לאחר כשנה וחצי של "מחסום" קריאה חזרתי היום לספר אותו התחלתי והפסקתי לאחר הסיפור הראשון ולאור הזמן שחלף מאז קראתיו מהתחלה.

הספר כולל 2 סיפורים, כאשר הראשון קצר מדי והשני, כשם הספר, נובלה שהיא גם הטובה לדעתי מבין השניים.

הרקע בשני הסיפורים היא מלחמת העולם הראשונה והמשותף לשניהם הוא חוסר האונים והבלבול של האדם הבודד מול המדינה שכופה עליו, לעתים בברוטליות, את ערכיה, ובדגש על הנובלה, גם אם הם מנוגדים לערכיו ולרצונותיו. וכך הוא נשאר חסר אונים ולמעשה "נדרס" תחת המכונה המשומנת בשם "המולדת".

צווייג כדרכו מומחה בתיאור חיבוטי נפש האדם, מה שבולט במיוחד בסיפור "הדחף".

קראתי ספרים טובים יותר של צווייג אבל אצל הסופר המהולל והרגיש הזה אין דבר כזה ספר לא טוב, וכזה הוא גם הספר הנסקר שבהחלט מומלץ לקריאה.

לפני שבועיים•
★★★★★
•זאבי קציר
מלחמת זכות השיבה

מלחמת זכות השיבה

עדי שורץ

זהו ספר עיון מרתק וליניארי על תולדות הסכסוך עם העולם הערבי בכלל ועם הפלסטינים בפרט.
כרקע, הספר מתחיל בשלהי השלטון העותומאני, מאפיין את תחילת המאה העשרים כנפילת האימפריות והולדתן של מדינות הלאום, שחלקן הגדול שורטט על הנייר בידי המעצמות כמו צרפת ואנגליה בדגש על אזורי השפעה ופחות על היגיון של הומוגניות אתנית ותרבותית של אזרחי אותן מדינות חדשות.
הספר מתאר את "תכנית החלוקה" של האו"ם, שהתקבלה ע"י מנהיגות היישוב היהודי בארץ ישראל (היא "פלסטין" בלעז) ונדחתה מכל וכל ע"י מדינות ערב בכלל וערביי הארץ הפלסטינים בפרט, את הכרזת בן גוריון על הקמתה של מדינת ישראל ואת תוצאות המלחמה שנפתחה ע"י ערביי הארץ ומדינות ערב, בה הערבים הפסידו הפסד צורב.

אבל עיקר הספר מתמקד בבעיית הפליטות הפלסטינית, בנושא העיקרי שעומד בבסיסה של הבעיה והוא טענת הפלסטינים ל"זכות השיבה" וב"בעיית הנצחת הבעיה הפלסטינית", הכולל את "זכות השיבה", באמצעות סוכנות "אונר"א", שבאמצעותה מדינות ערב מעולם לא לקחו אחריות על שיקומם בכוונת מכוון.

אני בטוח שרוב אזרחי מדינת ישראל כלל לא מודעים לסיפור שעומד מאחורי הפעילות של אונר"א, שבכסות האו"מ והאינטרסים של מעצמות המערב, ובראשן ארה"ב, ותתפלאו אבל גם ישראל עצמה, שמאפשרים לפארסה הזו להימשך במשך דורות ולהנציח את הדרישה הפלסטינית ל"זכות השיבה", שלטענת המחברים זכות זו כלל לא קיימת לפי הדין הבינלאומי ובהשוואה לטיפול בפליטים אחרים במאה העשרים.

לסיכום, זהו ספר חובה לכל מי שחושב שהוא יודע הכל על מהות הסכסוך שלנו עם העולם הערבי בכלל והפלסטינים בפרט ועל תפקידה המכריע של סוכנות אונר״א בהנצחת בעיית הפליטים הפלסטינים ולא בשיקומם כפי שהוגדר תפקידה מלכתחילה.
~~~~
לד"ר עינת וילף יש המון סרטונים בהם היא מסבירה את הבעיה, שזוכה להסבר מעמיק במיוחד בספר.
הראיון הכי מעמיק בו צפיתי והכי קרוב לספר, הרבה גם בזכות המראיין, הוא הראיון המומלץ הזה, בו ד"ר וילף מותחת קו ישר משלהי האימפריה העותומאנית ועד לשביעי לאוקטובר הארור:
https://tinyurl.com/bdejwzs5

לפני שנה•
★★★★★
•זאבי קציר
סוד בוער

סוד בוער

סטפן (שטפן) צווייג

שטפן צוויג הוא אחד הסופרים האהובים עליי ביותר, בעיקר בגלל התכונה המרכזית שלו והיא הבנה עמוקה בנפש האדם.
יש קוראים שפחות מתחברים אליו, אולי בשל רגשנות יתר, כמו למשל ברומן "קוצר רוחו של הלב", אבל לי זה לא מפריע ולטעמי הדבר לא מפחית מגדולתו כסופר.

הפעם הכישרון היוצא מהכלל של צוויג בא לידי ביטוי דרך נפשו המיוסרת של ילד חולני בן 12 המגיע עם אימו היפה לבית מלון כדי לנוח ממחלתו. יופייה של האם צד את עינו של ברון צעיר, נאה וחובב נשים יפות, שמבקר במלון בגפו למס' ימים ומצא באם מטרה לחיזור ופתרון להפגת השעמום שלו.

צריך לזכור שהתקופה המדוברת היא תחילת המאה שעברה ובארץ שבה בני המעמד הבורגני ומעלה כפופים לנימוסים והליכות נוקשים, כך שלא פשוט להתקרב לאשה כזו אלא דרך בנה הצעיר.

הילד התמים מופתע כשהזר פונה אליו בהיותו בגפו בחביבות בלתי רגילה, בה אינו מורגל, ובמהרה נקשרה נפשו התמימה בזו של הברון הערמומי, שמבחינתו יעשה הכל כדי ללכוד ברשתו את האם היפה.

הילד, שרגיל לחיי נוחות, חסר מושג לגבי כוונתו האמיתית של הברון, ורק כאשר נוצר הקשר בין הברון לבין אימו, חש מיום ליום כיצד הוא הופך מנושא העניין העיקרי בשיחותיהם של הברון ואימו לגורם מפריע, מצד שניהם.

בתחילה הוא אינו מבין מדוע היחס כלפיו השתנה ובשלב מאוחר יותר האמון הבלתי מסויג והילדי שלו מתחלף בחשד וחוסר אמון כלפי הברון ואף כלפי אמו.
הוא מרגיש שהברון מעוניין באימו אבל מפאת גילו הצעיר לא ברורה לו מה מטרתו, למעט החשד שעולה בליבו כי מדובר במטרה אפלה כלשהי, בסוד שהוא צריך לפצח.
תוך זמן קצר מערכת היחסים בין האם לבנה מתערערת לחלוטין, כאשר מצד אחד אימו והברון עושים הכל כדי להיפגש ביחידות ומצד שני הילד לא מספק את הסחורה ונצמד אליהם בעקשנות ובכל דרך בניסיון לפצח את הסוד האמור המעיק עליו מאד, עד כדי חשש בשלב מסוים שאימו נמצאת בסכנה.

איך הסתיים הסיפור בזה תיווכחו כשתקראו אותו עד תום.
יש לציין לטובה את תרגומו השוטף והבהיר, כרגיל יש לומר, של הראל קין, המתרגם הקבוע של הוצאת תשע נשמות מגרמנית.
אני מאד אהבתי והענקתי לספר בקלות חמישה מנצנצים.

לפני שנתיים•
★★★★★
•זאבי קציר
קארי

קארי

סטיבן קינג

לא להאמין אבל קארי זה הספר הראשון שאני קורא מפרי עטו של סטיבן קינג.
בחרתי בספר הזה כי זכור לי הרושם הרב שהותיר בי סרט הקולנוע שגילה לעולם את סיסי ספייסק.
אבל מאז חלפו להם המון שנים וסרטי אימה, וככל הנראה ספרי אימה פחות מדברים אליי, למרות שהספר לא ממש מפחיד.

ליבת הסיפור היא נערה בשם קארי, בת לאם דתייה קיצונית ומופרעת וככזו היא נראית מוזר, מתנהגת מוזר והופכת לילדה הדחויה בבית ספרה שעוברת השפלות והתעללות על בסיס יום יומי ע"י תלמידי כיתתה.
מי לא מכיר את" ילדי הכאפות" מימי ילדותנו, או היה כזה בעצמו, אבל כאן הסופר מקצין את זה עד הסוף...

הספר קריא ביותר, חלקו הראשון מעניין אבל הקורא כבר יודע בשלב די מוקדם איך זה ייגמר וגם כשזה נגמר, הסופר מותח את הסיפור עוד ועוד עד כדי פטפטנות יתר ובשלב הזה נגמרה לי הסבלנות אליו...
לא ממש עשה לי חשק לקרוא ספרים נוספים שלו אבל ימים יגידו...

לפני שנתיים•
★★★★★
•זאבי קציר
רשימות על הוצאה להורג

רשימות על הוצאה להורג

דניה קוקפקה

את הספר הזה רכשתי וקראתי בזכות המלצתה של Yaelhar, שסקרנה אותי מאד בהצביעה על השוני בין אופן כתיבת הספר הזה לבין רוב ספרי המתח שאנו רגילים לקרוא.
יעל צדקה. הספר כתוב נפלא, הוא אכן שונה במבנה שלו מרוב ספרי המתח שאני מכיר, פרטי הרוצח והנרצחות ידועים והרוצח עצמו ממתין להוצאתו להורג.
הסיפור מתקדם דרך נקודת מבטם של הרוצח ודמויות מעברו הרחוק בילדותו ובבגרותו.

תעלומת הרצח איננה עומדת במרכז הספר אלא, לפחות כפי שאני הבנתי את זה, הניסיון לבחון דרך כל הדמויות והקשר שלהן אל הרוצח איך נסיבות חייו של ילד קטן גורמות לו להפוך בבגרותו לרוצח סדרתי.

אפילו דמות הבלשית והקשר שלה לרוצח יוצאות דופן בנסיבות שלא אגלה כדי לא לחשוף ספוילר.

הפרק הלפני אחרון בחדר ההוצאה להורג, כשהוא מובא מנקודת מבטו של הרוצח, מצמרר ממש ואם זה היה תלוי בי הייתי מסיים את הספר בפרק הזה.

לסיכום, אהבתי מאד והספר מומלץ בעיקר לחובבי הז'אנר שמחפשים שילוב של סיפור שהוא גם לא שגרתי במבנהו וגם כתוב לעילא.

לפני שנתיים•
★★★★★
•זאבי קציר
השטן בגוריי - מהדורת 2000

השטן בגוריי - מהדורת 2000

יצחק בשביס זינגר

עד כה כל ספר שקראתי מפרי עטו של בשביס-זינגר הוא לטעמי פנינה ספרותית.
הספר הזה כולל את הנובלה "השטן מגוריי" ועוד סיפורים קצרים כאשר המכנה המשותף בין כולם הוא "הסטרא אחרא", "אשמדאי", שהם השמות הנרדפים לשטן, וכן שדונים שונים שמשמשים עבורו כשליחים. כל הסיפורים נטועים חזק בעולם הקבלי ובמסורת של יהדות פולין במאות הקודמות.

הסיפור המרכזי, שהוא השטן מגוריי, נסוב על קורות העיירה גוריי עת שנכנסים לתוכה גורמים שמפיצים את תורתו של משיח השקר שבתאי צבי, אם בגלוי ואם במסווה וגורמים לכאוס חסר תקדים בין הרבנים השמרנים וחסידיהם ולבין חסידי שבתאי צבי (שחלקם היו עד אז חסידים "בארון").

בשביס-זינגר הוא מספר מחונן וסיפוריו בקובץ זה נעים בין מציאות להזייה. מורגש שלבשביס-זינגר אין כלל עכבות בכתיבתו והוא לא מגביל עצמו לנושאים שאינם קונצנזוס או מוגדרים כ"לא צנועים".. אני רותקתי לסיפור המרכזי ולא פחות ממנו גם לשאר הסיפורים.

לבשביס-זינגר יש גם חוש הומור יוצא דופן אותו הוא שותל פה ושם בין הכאוס והדרמה, והדבר בא לידי ביטוי במיוחד בסיפור באחרון "מעשה טישוויץ".

מומלץ ביותר לקרוא את אחרית הדבר של המתרגמת (הנפלאה) ד"ר בלהה רובינשטיין.

ועכשיו לנושא שאינו קשור לסקירה אבל חוזר על עצמו לא פעם כאשר כותבים על ספר של בשביס-זינגר, והוא ההשוואה בינו לבין ש"י עגנון:

יש נטייה לערוך השוואות בינו לבין ש"י עגנון, ונטייה זו נובעת לדעתי מהעובדה ששניהם היו סופרים גדולים מאותו דור שינקו מעולם התרבות והמקרא היהודי, ובעיקר מהעובדה ששניהם זכו בפרס נובל.
לדעתי אין כלל מקום להשוואה ביניהם משום שהם שונים תכלית השינוי באופן כתיבתם.
ולכן אם כבר מזכירים תדיר את שניהם אני מעדיף לדבר על טעם אישי, ולטעמי אני מעדיף עשרות מונים את בשביס-זינגר, ולו בשל העובדה שבשביס-זינגר הוא יותר נועז מעגנון, אינו נרתע לכתוב על שולי החברה הנמוכים ביותר (בדומה לאמיל זולא הצרפתי), כתיבתו יותר חושנית ומחוברת לעולם הייצרי של האדם בכלל והיהודי בפרט, על הטוב והרע שבו, ומביא באופן שנראה לי יותר אותנטי את העולם היהודי שהיה ואיננו עוד.
לעומתו סגנונו הספרותי של ש"י עגנון פחות מדבר אליי למרות שאני יודע מעריך אותו ואת שפתו ה"עגנונית" הייחודית. הוא, לעומת בשביס-זינגר מעולם לא הסב לי הנאה צרופה מספריו וזה אומר הכל.

לפני שנתיים•
★★★★★
•זאבי קציר
סוף מעגל

סוף מעגל

גרהם נורטון

גרהם נורטון מכה בשלישית ובהחלט יש מצב שזהו ספרו הטוב ביותר עד כה.
בניגוד לשני ספריו הקודמים ספר זה אינו ספר מתח, למרות שיש בו אלמנטים מסוימים של תעלומה, אלא ספר מרגש ביותר שנפרש על פני למעלה מארבעה עשורים.

הספר מתחיל בתאונת דרכים טראגית שקיפחה את חייהם של מספר נערים ונערות מעיירה נידחת באירלנד, וממשיך באיך טרגדיה זו שינתה את חיי בני משפחותיהם, עשרות שנים קדימה.

הסיפור מתמקד בקונור, נער מתבגר הומו, שהיה אחד מניצולי אותה תאונה והודה שהוא זה שנהג ברכב.
קונור, שלא יכול היה לשאת במבטים המאשימים של תושבי העיירה ואף של בני משפחתו, עזב את אירלנד והיגר לליברפול, משם ללונדון ולבסוף לניו יורק.

גיבורת הסיפור השנייה היא אלן, אחותו הצעירה של קונור, שחיכתה בקוצר רוח לעזיבתו של אחיה רק כדי להיפטר מרגשות האשמה על פשעו וממבטי האשם של התושבים עליה ועל הוריה.

הספר נע מחייו של קונור בניכר לחייה של אלן, שנשארה לחיות בעיירת הולדתה ונישאה בינתיים למרטין קולטר בנו של רופא הכפר שהחליף את אביו בתפקיד ברבות השנים. הנתק בין קונור לבני משפחתו הוא נתק מוחלט של אי ידיעה של זה על קורותיהם של אלו ולהיפך.

האם לסיפור כזה יכול להיות סוף טוב? את זה תצטרכו לגלות כשתקראו את הספר.
קבלו רמז: גרהם נורטון יודע לספר סיפור, יודע לרגש ולתפור את הקצוות לסיום הגיוני מבלי לרדת למחוזות הקיטש.

גרהם נורטון שכמו גיבור הספר קונור, הוא גם הומו, כותב בסוף הספר רשימת תודות ורומז לדעתי כי הכניס לספרו אלמנטים ביוגרפיים מחייו המוקדמים כמי שנולד וגדל באירלנד, ודרך הסיפור הוא מראה איזו דרך עברה אירלנד מולדתו מארץ שמרנית להחריד לארץ שהצליחה לקדם, בין השאר, ערכים ליברליים ולהכיל גם את השונה ובכללם את קהילת הלהט"ב.

אני נותן לספר הזה חמישה מנצנצים ומצדיע לנורטון, שעד לפרסום ספרו הראשון, היה ידוע יותר כמנחה תכנית אירוח טלוויזיונית מצליחה וקלילה באנגליה.

לפני שנתיים•
★★★★★
•זאבי קציר
איש וביתו נמחו

איש וביתו נמחו

אשר ברש

אשר ברש הוא אחד מאותם סופרים ומשוררים יהודים שעלו ארצה בתחילת המאה העשרים והניחו את היסודות לספרות העברית בארץ ישראל. ברש היה פעיל באגודת הסופרים (שהיה ממקימיה) ועורך ספרי הפרוזה, בין השאר, בהוצאת מצפה במסגרתה הוציא לאור את ספרו של דוד פוגל "חיי נישואין".
בשנת 1939 זכה ברש בפרס ביאליק מטעם עיריית תל אביב על ספרו "אהבה זרה", ובשנת תש"ט את פרס ירושלים ע"ש דוד ילין בעד ספר השירים "צל צהריים". (מומלץ לקרוא את הערך המלא של אשר ברש ב"ויקיפדיה")

מדוע רשמתי את כל ההקדמה הזו? מכיוון שאשר ברש שייך לקבוצת ספרים חשובה שברבות השנים פשוט נעלמה מהתודעה, כאילו לא הייתה. השם הראשון שעולה לי לראש בהקשר זה הוא חיים הזז...
שני הסופרים הללו זכורים לי מלימודי הספרות בחטיבת הביניים באמצע שנות השבעים. את הזז אני זוכר כסופר בלתי נסבל, אך זוכר היטב שהחוויה הספרותית נצרבה בי כנער שהוכרח ללמוד את הספרות הזו ולא מרצון חפשי ולכן מסקרן אותי לקרוא אותם בחלוף עשרות שנים ולהיווכח האם אתרשם אחרת.
אז בזכות "פרויקט בן-יהודה" המבורך איתרתי את העותק הדיגיטלי של "איש וביתו נמחו", נובלה שנכתבה בארץ ישראל המנדטורית בשנת 1934, ומתארת את קורותיו של בוריס קלדם, מעת עלייתו לבד ארצה מבריה"מ ועד למותו.
קלדם שהיה בחור מוכשר שדובר מס' שפות כולל ערבית וטורקית, ידע להתחבב על הבריות ויצר קשרים חברתיים ועסקיים במיוחד עם גורמים רבי דרג בשלטון העותומאני. קלדם היה ממקימי "אחוזת בית", שמה הראשון של תל אביב, הקים בה את ביתו ושיכן בו את נשותיו. קלדם היה איש עסקים ויזם ממולח אך בתוך תוכו היה תמים ביחס לטבע האדם ואת כל עסקיו, גם הטובים שבהם, ניהל תמיד במסגרת שותפות עם אחרים שבסופה תמיד נדפק ע"י שותפיו. כשקלדם היה בשיאו תמיד עזר לכל מי שזקוק לעזרה, אם בכסף, אם בחתימה על ערבות ואם בהנפקת רישיונות מטעם השלטון העותומני שבאמצעותם יהודי בארץ ישראל היה זוכים להקלות שונות.
קלדם היה נשוי שלוש פעמים והסיפור מתמקד, בין השאר, במערכת יחסיו הטראגית של קלדם עם נשותיו.
אני ממש התאהבתי בכתיבתו של אשר ברש שמתאר באופן נפלא את המתחולל בנבכי נפשו של קלדם ואת התמורות שחלות בו ובמעמדו ככל שנוקף הזמן והשלטון העותומני ניגף בפני האנגלים שמקבלים את המנדט על ארץ ישראל, ובלשונם: "פלסטיין".
קלדם שהיה מורגל לעשות עסקים עם בני המזרח לא הצליח כבעבר ליצור קרבה לפקידי השלטון החדש והיהיר ולדבר היה השלכות קשות על עסקיו ויחסיו עם שותפיו באותה תקופה.

אחד הדברים שהפתיעו אותי במהלך הקריאה הוא שברש אמנם כתב בעברית צחה אך כזו שהכי קרובה לשפה העברית המודרנית וגם בני הדור הצעיר לא יתקשו, למעט מילה פה ושם, לקרוא בספר זה.
זהו אחד מספרי המקור המרשימים ביותר שקראתי, בטח מהתקופה שקדמה להקמת המדינה, והציון בהתאם: 5 מנצנצים באור יקרות.
לכל מי שיסיים את הקריאה בספר אני ממליץ לקרוא את מאמרו של אהוד בן עזר שפורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “דבר” ביום 23.6.1978, לפני 39 שנים תחת הכותרת: “השלמה איטית עם המוות”.
גם המאמר הועלה ל"פרויקט בן יהודה" וניתן לאתרו, כמו גם את הספר, בקלות באמצעות מנוע החיפוש באתר.

לפני שנתיים•
★★★★★
•זאבי קציר
דביסי

דביסי

צבי צרי

זהו איננו ספר שמיועד לחובבי קריאה ממוצעים אלא בעיקר למוזיקאים מקצועיים או לכל הפחות לחובבי מוזיקה מעל הממוצע, כמוני :)
זוהי מעין ביוגרפיה שכתובה כרומן, דהיינו המחבר בונה דיאלוגים בין הדמויות והציטוטים שמובאים בספר לקוחים בדרך כלל ממכתבים או מקטעי עיתונות מהתקופה.

משום מה בספר זה אין מראי מקום ולא ידוע מהיכן שאב המחבר את מקורותיו, מה שבוודאי לא מוסיף לאמינות של ספרו.
יחד עם זאת מאחר שלא ידעתי דבר על חיי המלחין דביסי מצאתי בכל זאת עניין בספר שגם מהווה מעין תיעוד של התקופה בה חי ופעל, את מאבקיו כבר בתחילת הקריירה שלו נגד האסכולה השמרנית, בצרפת ובמדינות נוספות כאיטליה ואנגליה, שהתנגדה לדרך בה המלחינים הצעירים והמודרניים הלחינו, דרך שהייתה מנוגדת לכל חוקי המוזיקה שהיו מקובלים עד אז.

באותה תקופה המלחין המשפיע ביותר באירופה היה הגרמני ריכארד ואגנר, מלחין שדביסי העריך אולם תיעב את השפעתו המכרעת על מלחיני הדור שקדם לו ןהתנגד לגישתו המוזיקלית.
באותה תקופה בשלהי המאה ה- 19, ההערצה לואגנר חצתה ארצות והשפעתו המוזיקלית שלטה במוסדות האקדמיים למוזיקה, בהם שלטו מוזיקאים שמרנים מאד. מוזיקאים, כדוגמת המלחין קאמי סאן-סאנס, התנגדו לגישה של חלק ממלחיני הדור הצעיר, שדביסי ייצג, שיש להשתמש בחלק מהחוקים המוזיקליים המקובלים ולהתקדם לכיוון המוזיקה המודרנית מבלי להירתע משימוש במקצבים א-טונאליים וכו'.
דביסי טען שהמוזיקה של ואגנר סובלת מעודף פאתוס ודרמטיזציה ומקדשת את הלאומיות, המיתוסים והגבורה הגרמנית בעוד שלגישת דביסי, שהיה פטריוט צרפתי, מלחינים צריכים לכתוב מוזיקה במולדתם, לקבל השראה מהמוזיקה העממית עליה גדלו, מתרבות ארצם ומהטבע הסובב אותם. ובאמת במוזיקה של דביסי מורגש במיוחד הקשר שלו לטבע. למרות האמור לעיל דביסי עצמו לא הגביל עצמו לתחומי מולדתו צרפת ושאב השראה, בין השאר, ממוזיקה וממקצבים ספרדים ורוסיים.

בספר מתוארים חיי האהבה של דביסי ונישואיו, בעיקר לאשתו השנייה אמה, שהייתה בעצמה מוזיקאית מחוננת ובעלת השפעה רבה עליו.
כמו כן בספר מתוארים קשריו החברתיים והמוזיקליים של דביסי עם מיטב האומנים (בעיקר מוזיקאים, סופרים ומשוררים, מחזאים ואנשי תיאטרון, פסלים וציירים) שפעלו בתקופתו, ההצלחה העולמית המאוחרת יחסית לה זכה והשפעתו על מיטב מלחיני התקופה (תחילת המאה העשרים), כמו למשל בן תקופתו וידידו הקרוב אריק סאטי, ובעיקר הצעירים שבהם, כמו למשל סטרווינסקי ופרוקופייב הרוסים.
החלק האחרון בספר מתאר את ההשפעה הדרמטית של מלחמת העולם הראשונה על חייו האישיים והמוזיקליים של דביסי עד אחרית ימיו.

לפני שנתיים•
★★★★★
•זאבי קציר

ביקורות נוספות על "שלוש"

שלוש

שלוש

דרור משעני

****





יש להניח שאני לא היחיד שהמאורעות המתרחשים במדינה גורמים לו מועקה עמוקה וחוסר שקט בלתי נסבל. לא יודע אם זה טוב או רע, אבל דווקא הימים האלה נפלו על תפר ריק בין שני פרוייקטים בעבודה, וכמי שלא מוצא את עצמו בהפגנות משום סוג, כל מה שנשאר לי זה אסקפיזם, וגם זה בקושי, ולזמנים קצובים.

כבר שבועיים וחצי שאני חותר בתוך "מהתלה אינסופית", ספרו המענג-אך-מייגע של דייוויד פוסטר וואלאס, אבל הוא דורש התעמקות והתחייבות משמעותיות שפשוט אין לי כרגע את כוחות הנפש למצוא. בשתיים בלילה, כששנתי נודדת, אין סיכוי שאהיה מסוגל לקרוא בספר של אלף עמודים בפונט של 9 פונקט, אז בלית ברירה אני מוצא את עצמי שוב מדליק את מסך הטלפון וצולל בעיניים טרוטות למדמנה המוכרת של פייסבוק, רק שזו תוססת בשנאה, פחד וזעם, בדיוק ההיפך ממה שאני צריך.

ככה שאחד הדברים הטובים הבודדים שאני יכול לומר על הספר המשונה במקצת הזה, הוא שהוא הצליח להעביר לי באופן בלתי צפוי שלוש שעות של קריאה רצופה, בלי לשמוע או לקרוא חדשות, ובלי לשקוע בחרדה הדיפולטית על בשורות האיוב שעוד מצפות לנו. הספר הזה קל לקריאה, אולי אפילו קל מדי. המאורעות המתוארים בו פשוטים, ישראליים, יומיומיים, ורק מדי פעם מופרעים בפתאומיות בשיאי עלילה קטנים ואלימים, תמוהים, שמשנים את האווירה ואת מהות הספר והופכים אותו לסוג של ספר בלשי, ואת מה שנכתב (או נקרא) עד עתה להשתלשלות עניינים שאפשר למצוא במדורי פלילים או בחקירות עיתונאיות המתארות בפרוטרוט מוגזם את האקספוזיציה שהובילה לפשע. זה יכול להיות נחמד, אבל לא מצאתי את עצמי מתרגש או מתעניין מאוד במה שקורה לדמויות, כי גם השפה כאן מרגישה "מלמעלה", תיאורים סכמטיים כמעט של יחסים, שאין בהם שום התפתחות או דרמה מיוחדת, וגם כשהספר כן מתפתח לכיוונים צפויים פחות, לא היה בהם די כדי לגרום לי לפתח תובנות כלשהן או להרהר בחיי, ואולי, בעת הזו, זה לא כל כך רע.


****

לפני 3 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
שלוש

שלוש

דרור משעני

לספר הזה משקל נוצה. ערכו אפסי למדי, ספרותית ומכל בחינה אחרת. אני באמת לא מבין מה עשו ממשעני סופר מהולל לספרי מתח, אבל זו לא דוגמה להצלחה.
שלוש עוסק בשלוש נשים שחצו את דרכו של האחד, לא תמיד זה נגמר טוב. לא ניתן לגלות עוד שום פרט ולא מחמת הספוילר. פשוט מאוד, כל גילוי פרט נוסף זה כגילוי כל הספר, עד כי כך אין שם כלום.
העברית עברית, לא עליונה ולא תחתונה, גם לא מיוחדת. משטרה, תמיד יש משטרה, מוטרדת מתיק חסר סיכוי ולא סגור. תמיד יש מישהו/י שיסגרו אותו. תמיד יש גם משיהו/י שמצטער שלא התעקש לקחת את התיק לעצמו בדרך אל התהילה. טריק משומש.
רמת התחכום אפסית, רמת המתח קלושה, הפתרונות לא ברורים, הלוקיישנים חבוטים, והשיא, האוטו שהוצמד לגבר המסתורי: קיה ספורטאז' אדומה, מכונית שהיא קלישאה, כזו ששברה את השוק, "ג'יפון 1600 סמ"ק", צבע אדום שאינו הולם רכב האמור לשמור על ערכו לעד ולכן צבעו בישראל תמיד לבן-כסוף-שחור. לדמות מסתורין נותנים SUV אאודי, שאינו מנקר עיניים ואינו זול ושחוק. בחירה שמעליבה את האינטליגנציה הקִיה. להקִיה.
הסיום אינו אנטיקליימקס לכלום, לא מפתיע מאוד, לא מסמר שיער, כן פונה לטלוויזיה, אבל מי יטרח. לו לא היה זה משעני, מי היה טורח להוציא?

לפני 6 שנים•
★★★★★
•מורי
שלוש

שלוש

דרור משעני

הרמז הראשון היה זה שמחשבות נתן לספר כוכב אחד. מבחינתי זו הייתה העילה לקדם את הספר בתור ולא התאכזבתי. אולי הכתיבה לא עילאית ומתנשאת, אבל הסיפור מכסה על זה (לא שמחינתי היה דרוש כיסוי).
גבר אחד שמצליח להשפיע על חייהן של שלוש נשים שונות, שונות כל כך זו מזו במצבן המשפחתי, הכלכלי והחברתי והדבר שמחשבר ביניהן היא בדידות איומה. כל אחד מהמפגשים דומה קצת לאחר, אך גם שונה.
מבחינתי ספר טוב הוא אחד שאי אפשר לשכוח בקלות והסיום של הסיפור הראשון לא נתן לי מנוח במשך שבועות. אני לא מצליחה להגדיר במדויק איך הספר השפיע עלי, אפשר להגיד שהוא השאיר סוג של חותם עכור, העלה בי דמעות וגרם לי להעריך כמה טוב שאני נשואה באושר ולא צריכה להתמודד עם אתרי הכרויות ופגישות בבתי קפה...
זה ספר ראשון של דרור משעני שקראתי, כנראה לא יהיה האחרון!

לפני 6 שנים•
★★★★★
•נתי ק.
שלוש

שלוש

דרור משעני

דרור משעני שיחק אותה. הספר נגמר בשלוק אחד!!!
במילה אחת: WOW.
בשלוש מילים: יופי של ספר.

אתחיל מהמפגש שלי הראשון עם כריכת הספר. על העטיפה מצוירים שלושה אפרסקים, מונחים על מדף שמעליהם מרחף לו פרפר נמפית הסרפד. זהו ציור של הצייר ההולנדי: אדריאן קורט מהמאה השבע עשרה.
שאפו למי שבחר/ה את הציור שכל כך מתאים לעלילה כמו כפפה.

העלילה מחולקת לשלושה ומגוללת את סיפורן של שלוש נשים. מלבד ששמותיהן מתחיל באות הראשונה – א' כולן "בודדות", לאו דווקא בסטאטוס החברתי, אך שלושתן פוגשות את עו"ד גיל חמצני.

האם עו"ד גיל חמצני הוא אותו פרפר נמפית הסרפד שמרחף מעל שלושת האפרסקים שעל הכריכה???

מי הן שלושת הנשים?

1) אורנה-מורה גרושה מרונן ואם לערן בן התשע. רונן בעלה לשעבר מדריך טיולים. במסגרת עבודתו הוא הכיר את רות וארבעת ילדיה. שניהם איחדו כוחות והם מתגוררים בקטמנדו, מנהלים הוסטל, ורות נושאת ברחמה את ילדם המשותף. לאורנה שלא יזמה את הגירושין, יש בטן מלאה על רונן.

בנה ערן הוא ילד מופנם, בישן, פגיע, נמוך ביחס לגילו וכמעט ללא חברים. על בסיס קבוע ערן נעזר בפסיכולוג, ומעת לעת הפסיכולוג מייעץ לאורנה, כיצד להתנהל מול ערן, בחייה הפרטיים ובסטאטוס החדש כגרושה. אורנה מצידה מנסה את מזלה באתרי היכרויות.

2) אמיליה-מהגרת זרה לטבית. בודדה ללא חברים מקומיים עם קשיי שפה. היא טיפלה בנחום הקשיש עד לפטירתו בגיל 84. לאחר המאה ועשרים של נחום, היא נאלצה לחפש מקור פרנסה אחר. למזלה התפנתה משרה בבית אבות בבת-ים, ושם היא טיפלה בעדינה הקשישה והדמנטית. בשעותיה הפנויות אמיליה חיפשה את הגורם שיטווה את דרכי חייה.

3) אלה-בת 37 נשואה לאבנר שמשרת בצבע קבע, ונמצא שעות רבות מחוץ לכותלי הבית. את החינוך לשלושת ילדיה והכרוך בתחזוקת הבית, לקחה על כתפיה בלבד. כדי להכניס אור ועניין לימיה השגרתיים, היא נהגה לשבת בבית קפה ולהקליד בלפטופ עבודה על גטו לודז', תקופה השואה בין השנים 1941-1944, ובעיקר התרכזה בסיפורי החיים של אנשים שהתגוררו באותו בניין בגטו.

ישנם קווים זהים לאורנה ואמיליה, לעומת זאת, אלה שונה משתיהן. האם אלה היא אותו אפרסק המונח על צדו בצילום התמונה?

שלושת הנשים פוגשות את עו"ד גיל חמצני. מי זה עו"ד גיל חמצני?

עו"ד בעל משרד קטן, לו שתי בנות בגיל תיכון: נועה והדס. הוא מעיד על עצמו שאת הערבים הוא מבלה עם בנותיו. בשעות הפנויות הוא נוהג להתנתק מהמסכים והטלפונים, ומקדיש את זמנו לקריאה של ספרי עיון, ביוגרפיות, ספרי ריגול ומתח, מלחמת העולם השנייה, או כל מדע פופולרי אחר. בטלוויזיה הוא כמעט לא צופה, כי לדעתו זה יהווה עבורו בזבוז זמן.
STOP!
יותר מכך לא אוכל לחשוף...

הכתיבה של דרור משעני פשוטה ומרתקת. דרור משעני מניח את כל הפרודוקטים על השולחן באריזתם המקורית, ללא מטאפורות ספרותיות ופאתוס. אצל דרור משעני הכול נעשה ללא תנועות מיותרות, ותיאורים מפורטים, מייגעים ומפרכים. הבחירה בחסכים אלה תורמים לתנועה והדינמיקה של העלילה.

לתשומת ליבכם, זה לא ספר מתח, אם כי יש בו אלמנט יניקה בצורת הגשתו לקורא.

קראתי את רוב ספריו של דרור משעני, ובספר הזה הוא הצליח להפתיע אותי. כאן, לאורך כל העלילה הוא מלטף את הקורא, כמו שמלטפים את הלחיים של תינוק, ו.... אז בא הסוף-WOW!

חברים, תשכחו מאברהם אברהם. לא תמצאו אותו בספר "שלוש". מאידך גיסא, יש כמה מרכיבים ואזכורים מאברהם אברהם, וחייו האישיים של דרור משעני.

חריגה נוספת שמצאתי בספרו הנוכחי-סקס. כאן תפגשו בכמה סצנות מפורטות מחדרי המיטות, והתייחסות לנראות הגוף. אלה מוטיבים חדשים ולא מוכרים לקהל מעריציו של דרור משעני. מעניין איך השינוי בנתיב הכתיבה החדש, ישפיע על ספריו העתידים של דרור משעני.

החלק הראשון והשני בהם מגולל סיפורן של אורנה ואמיליה, יכולים לעמוד כחוליות נפרדות, ואולי זו גם הייתה כוונת הסופר מלכתחילה. לדעתי, תוך כדי מלאכת הכתיבה, נוספה החוליה השלישית שהידקה את שתי החוליות ומארגנת פיאנלה מצוין.

ספר נהדר. אהבתי אותו על כל חלקיו לרבות העריכה והעיצוב.

בשורה התחתונה: ספר מקורי, משובח, אינטליגנטי, ריאליסטי ובעיקר ישראלי!

קריאה נעימה.

לי יניני
.
אחוזת בית – ידיעות אחרונות, פרוזה מקור, 272 עמודים, 2018

לפני 7 שנים•
★★★★★
•לי יניני
שלוש

שלוש

דרור משעני

מתח היא לא הסוגה החביבה עלי אבל במקרה הזה הקסם עבד גם עלי ומשעני הצליח לקנות אותי.
להרגשתי זה לא ספר מתח סטנדרטי, ככה שגם מי מכם שפחות מתחבר בדרך כלל למתח יוכל אולי להנות ממנו.
הדמויות שבו את ליבי והסקרנות כרסמה בי. היה משהו כמעט ציורי בנופים הישראליים שמלווים כמעט את העלילה והדמויות. משהו שאני אישית מאוד מתחברת אליו.
מומלץ בחום

לפני 3 שנים•תשרי
שלוש

שלוש

דרור משעני

אחי היה פעם חבר במועדון הקוראים הראשונים של ידיעות אחרונות. הקטע הוא שמקבלים שם ספר לבן. כלומר בכריכה לבנה. בלי שם, בלי עיצוב עטיפה, בלי כיתוב על הכריכה האחורית. בלי כלום. בום, לקפוץ ראש אל תוך הספר בלי שום הכנה ולהתחיל לקרוא. זה לא רק קשה, בשבילי זה בלתי אפשרי. לכל ספר יש צורך בהלוך נפש משלו. אין דין קלילון כדין רומן היסטורי, ולכל אחד מהם מצב רוח משלו, ודרך משלו לייצר עניין.

אין שום דבר שרומז את זה בספר "שלוש". לא הכריכה, לא השם, ולא הכתוב על הכריכה האחורית, אז אני אומר את זה כאן. "שלוש" הוא ספר מתח בלשי. נכון ששם הכותב יכול לרמוז, שכן דרור משעני הוא אבי הבלש אברהם אברהם. אבל זה רמז, ולא רמז טוב אפילו. סופרים יכולים לכתוב מגוון סוגות, ואם סופר כתב סדרה אחת של ספרי מתח בלשיים, אולי הוא התעייב והחליט לכתוב ספר בסגנון אחר? אז לא. יש כאן מתח, יש כאן בלש, אם כי דמותו מגיעה באיחור קצת. נכון שאין אדום ושחור על הכריכה, ולא סימון "מתח" על השדרה או רמז בתקציר האחורי. עכשיו תעשו עם זה מה שתרצו.

מי הן השלוש? ובכן, הן שלוש נשים. שונות לחלוטין, ששום דבר לא מחבר ביניהן מלבד גבר אחד ושמו גיל שנקלע לחיים של כל אחת מהן בצורה מקרית ובדרך שונה. אורנה היא אם חד הורית, גרושה טריה וכואבת שמגדלת את הבן שלה ומנסה לחפות על אביו שברח לארץ אחרת ולא יוצר קשר. אמיליה ברחה מעבר לא נעים בלאטביה ועובדת בארץ כמטפלת של קשישים. אלה סטודנטית בת שלושים ושבע, נשואה לבעל קנאי ויושבת בבית הקפה השכונתי בניסיון לסיים את המטלות לאוניברסיטה בשקט. וגיל? אנחנו לא יודעים עליו הרבה, וזה למעשה לא משתנה עד סוף הספר. רואים אותו רק בנקודות ההשקה אל שלוש גיבורות הספר.

אהבתי את "תיק נעלם" ואת שאר ספרי הבלש אברהם אברהם שקראתי. היה לי ישראלי, מקומי, זורם, מעניין ואנושי. כמו כן לא אהבתי את "שלוש" בכלל. הוא ישראלי מאוד. אבל זהו. שום דבר לא אמין, לא בדמויות, לא בפשע ולא במניעים הלא קיימים. חבל.

לפני 5 שנים•נצחיה
שלוש

שלוש

דרור משעני

הספר הזה יכל להיות ממש טוב (כרעיון לעלילה) אבל לצערי נופל על הביצוע.
מה שגרוע בו לפני הכל זאת רמת הכתיבה. לא נראה בכלל שזה כתיבה של סופר... לפעמים זה הזכיר לי את חוויות הכתיבה שמבקשים מהילדים לכתוב בבית הספר היסודי בכיתות הנמוכות.

על מה בכל זאת שלושה כוכבים?
הסיפור עצמו בפוטנציאל הוא מעניין וגם הדרך של חלוקת הסיפורים השונים בספר אחד הוא סבבה. אפשר גם לקרוא לטוויסט בסוף סוג של הפתעה חביבה. הספר זורם מאוד, מושך לקריאה כי אתה רוצה לדעת איך הכל משתלב ונפתר בסוף.
את הכוכב השלישי נתתי כי אני אחרי ספר נוראי שקראתי שפשוט לא מתניע לשום מקום אז אני חייבת להעריך את הזרימה בספר הזה ואת הרצון שלי לחזור לקרוא בו כל יום.

הספר בנו משלושה פרקים - 3 נשים שכולן מסתבכות עם אותו גבר. כל אישה והסיפור שלה. כל מילה נוספת זה ספויילר.

כסיפור ורעיון לספר אני חושבת שניתן היה לבצע אותו באופן הרבה יותר איכותי מבחינה ספרותית.
אני יודעת שהשפה העברית הרבה יותר עשירה ממה שבא כאן לידי ביטוי...

לפני 6 שנים•
★★★★★
•אוהבת לקרוא
שלוש

שלוש

דרור משעני

חביב. די ראיתי לאן זה הולך. לא התחברתי לדמויות. לא כוס התה שלי, במחילה.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•וויליאם מאני
שלוש

שלוש

דרור משעני

הספר נכתב כשלושה סיפורים קצרים, אך אדם אחד קשור אליהם כחוט השני.
כל סיפור יכול גם לעמוד בזכות עצמו אבל כיוון שמדובר בספר עלילתי ולא אסופת סיפורים חייב להיות הגורם המקשר.

הסיפור הראשון מסופר על אורנה - מורה גרושה מרונן עם בן משותף היא מחפשת אהבה קשר, בילוי בכלל לצאת קצת, היא חוותה גירושים לא קלים כאשר רונן האקס שלה בגד בה עם אישה גרמניה אם לארבעה ילדים, ועכשיו נושאת ברחמה את ילדם המשותף. ערן הבן המשותף לאורנה ורונן ילד מופנם המטופל בשיחות, הגירושים של הוריו לא הטיבו עימו.
אורנה נתקלת ברשת במודעה של עו"ד גיל חמצני והם מתחילים להפגש עד....

הסיפור השני מדובר במטפלת זרה מלטביה בשם אמילה אשר טפלה באדם מבוגר מבוגר אשר נפטר, היא נקשרה מאד אל משפחתו, אך עליה למצוא עבודה אחרת, היא ללא כסף כמעט ללא קשרים, עדיין בקשר עם אשתו המבוגרת של האדם שבו טיפלה ממנה היא מקבלת את מספר הטלפון של בנה - עו"ד גיל חמצני לקבלת עזרה מקצועית - הם נפגשים עד....

הסיפור השלישי מסופר על אלה בת ה- 37 אמא לשלושה ילדים עקרת בית, וסטודנטית היא נשואה לאיש צבא אשר עבודתו התובענית גורמת לו להעדר רבות מין הבית, אלה מידי יום יושבת בבית קפה וכותבת את התיזה שלה על גטו לודג' בתקופת השואה.
היא פוגשת בבית הקפה מידי יום בחור נחמד אשר נקשרת בינהם שיחה,קשר ואף יותר מכך.
הבחור הנחמד הינו מר גיל חמצני מיודעינו.

מה קורה בין השלושה, איך אחת קשורה לשניה? ומי הוא גיל חמצני המסתורי

כל זאת עליכם לקרוא בספר נחמד זה.

תהנו

לפני 7 שנים•
★★★★★
•רונדנית
דירוג
4.0
לפני 6 שנים

“אמרו שזה ספר על נשים, כתוב בידי גבר. אמרו שלרוב הוא כותב ספרי מתח (כי יש גברי מזה?). גם אמרו שהספר”

24/29
ביקורות על שלוש
הבאה
אסתר
לפני 7 שנים

“ספר מתח מענין, קל לקריאה, על רקע ישראלי, לא יותר מזה.”