ביקורת ספרותית על יומני האומנת מאת אמה מקלפלין וניקולה קראוס
ספר לא משהו

---

אני היא סטודנטית ניו-יורקית בת עשרים ואחת שמתפרנסת, ובכן, בתור נאני. כלומר אומנת. אני חייבת להודות שהבחירה בשם מוזרה ומבלבלת. פגישה מקרית יוצרת שידוך בין נאני ובין גראייר בן הארבע. הדרך שבה נאני התקבלה לעבודה וחוסר השקיפות כלפי האומנת הקודמת שנאני החליפה, היו אמורים לרמוז לה איך יגיע סיום ההעסקה שלה עצמה, אבל היא בחרה לעצום עיניים ולהרוויח כסף כל עוד אפשר. הוריו של גרייר, המכונים בעוד בחירה שמית מוזרה מר וגברת איקס, הם אנשים-עשירים-מפונקים. נאני עסוקה רוב הזמן בלתאר איך העושר של הוריו של גרייר הופך אותם להיות מפונקים, אטומים, חסרי קשב וסבלנות לילד שלהם ומנצלי עובדים. גברת איקס אכן נוטה לסנג'ר את נאני למטלות ומשימות שאינן רלוונטיות לההעסקה שלה כאומנת, מעבידה אותה מעבר למסגרת הזמן והתפקידים שנקבעו. ממש השטן לובשת פראדה, רק עם ילד ובהרבה פחות שיק. אבל האמת היא שאנשים מנצלים שאינם מכבדי גבולות יש בכל מקום. ואנשים שלא יודעים להעמיד את הגבולות של עצמם ומפתחים מרירות במקום אסרטיביות גם הם לא חסרים.

מה חסר כאן? קצת הומור חביב, כולל הומור עצמי. קצת תיאור רגעים של שמחה והנאה עם הילד, מילה אחת שאומרת שהיא אוהבת את הילד, תיאור מורכבות של דמויות. כל מה שחסר משאיר ספר בינוני מינוס ולא יותר.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על יומני האומנת