ביקורת ספרותית על הבטחתי לספר לך הכול מאת ורד מוסנזון

---

אל תקראו את הסקירה הזו. היא ארוכה, משעממת ומלאת ספויילרים. למרות שעדיין לא התחלתי לכתוב, ואפשר שיהיה זה קצר, מעניין ונטול ספויילרים. מי יודע.
אבל את ההמלצה שלא לקרוא, מאחוריה אני עומד.

- שומע?
- שומע.
- מאוחר עכשיו בלילה, היקום כולו ישן, אבל אני קורא את הספר הזה, ממש עכשיו, שזה מוזר מאד, מה פתאום אני קורא דברים כאלה.
- ומה פתאום באמת?
- אתה הקרית אותו לפני.
- מה זו המילה הזו?
- מלה, אתה מתכוון. הבאת אותו אלי דרך מקרה.
- דרך מקרה, אתה אומר.
- כן. אתמול אחהצ שוחחתי בטלפון עם אחותי. הייתי בפקקי נתיבי איילון, זה תמיד זמן טוב לדבר עם מישהו.
- אוקיי.
- אז במהלך השיחה עלה שמה של ורד מוסנזון, דברים שצריכים לעבור וכל זה.
- עד כה לא משהו.
- כן, אבל מעולם לא דיברנו, אחותי ואני, בורד מוסנזון. מעולם. וסביר גם שלעולם לא נדבר בה.
-
- אז הגעתי הביתה ויצאתי לטיול היומי, והנה ספרה של הגברת מוסנזון מונח על ספסל ברחוב. כמו מחכה לי. אז אספתי אותו, חשבתי מה כבר יכול להיות. מקסימום אחזירו לרחוב.
- כן.
- ואז פתחתי את הספר כך סתם, ובעלה של גיבורת הסיפור, שהוא בעצם מכתב וידוי ארוך שהיא ממענת למאהב שלה, שואל אותה מה היא עושה עם החברה שלה, והיא עונה לו שהיא עושה איתה אורגיות וסמים עם אנשים צעירים.
- והיא עושה?
- לא. אבל האופן שבו הדברים היו כתובים עורר בי רצון לקרוא, כי השיחה בין האישה והבעל קלחה, היתה שיחה זורמת, טבעית. אז חשבתי, למה לא, והתחלתי לקרוא. מה גם שהוא חיכה לי כל־כך יפה ברחוב, בדיוק שעתיים אחרי שהזכרתי אותו בשיחה עם אחותי.
- כבר אמרת את זה. זה רק צירוף מקרים.
- אצלי אין צירופי מקרים. יש אותך בשבתך כאקראיות המוחלטת.
- אוקיי.
- גם המאהב, הוא לא מאמין בך או דברים כאלה, אבל הוא צעיר שאנטי כזה, שהתיישב סוף סוף ועובד והכל, אבל מדבר על קארמה ודהרמה וכל זה. הוא קורא לאופן התרחשות האירועים "האחראי על האקראי". וזה הפתיע אותי כי אני בדיוק קורא לך בשבתך כאקראיות מוחלטת.
- נו, גם זה צירוף מקרים. אפילו לא כזה מוצלח.
- לדעתך. לדעתי זה אחלה. אניווי, היא מתאהבת בו בטירוף, בצעירצ'יק החתיך עם הדיבורי סרק שלו. היא לבד, הקשר עם בעלה דעך, ממש דעך, הילדה שלה גדלה ואין ביניהן תקשורת טובה, והבחור איכשהו נכנס אל תוך חייה. הם מכירים דרך הרשת, חדרי צ'אט כאלה שהיו פעם, טרום פייסבוק ודומיו. הוא מחזר, היא נענית לו, הם מפלרטטים איזה חודש, ואז נפגשים.
- אהה. מה אתה מספר לי את כל זה?
- כי אתה, רוחך שורה על כל ספר שאי פעם נכתב. טוב או רע או בינוני. ככה זה איתך. לא יודע איך אתה סובל את כל זה.
-
- שתיקתך רועמת. כך או כך, הסקס מדהים ומפעים, והיא נשאבת למערבולת ומתאהבת עד מעל צוואר.
- ואז מה קורה?
- לא יודע. אני עדיין שם, בהתאהבות הגדולה, שפה ושם, במהלך הוידוי, מופיעות כמה הסתייגויות שלה ממנו, אבל אני עדיין לא יודע מה קרה בסוף.
- אז למה אתה כותב עכשיו?
- כי זה לא מעניין אותי כל כך מה קרה בסוף. כלומר זה מעניין, אבל זה לא העניין.
- אז מה העניין?
- העניין שלי, בשלב זה, הוא תיאורי ההתאהבות שלה. היא עושה זאת בחן ובכשרון רב, ופותחת צוהר שלם לתודעה של אישה שנסחפה אחרי מאהב מסוקס.
- טוב. לא נמאס לך מהמילה הזאת?
- מלה. מלה. לא, כמה כבר השתמשתי בה בחיים?
- לא התיישנה מדי? לא מופיעה תמיד באותו קונטקסט?
- לא. כשאני משתמש במלה הזאת אז ההקשר הוא סקס, ולא סיקוס. אתה מבין? מסוקס.
- לא בטוח שיש לך...
- בא נשמור את ההערה הזאת לעצמנו. בכל אופן, היא מתאהבת, והיא שקועה בו עד צוואר, אולי למעלה מזה. הוא והוא והוא, הריח שלו, הכתפיים שלו, השיער שלו, הכל בשבילו, שיישאר, שיבוא, שיאהב, שייגע, שלא ילך, לבלוע את כולו, הוא והוא ואין בלתו, וכל שאר הקיום נדחק ונעלם. אני בטוח שכמה בנות שקוראות פה, מזדהות מאד עם התיאור הזה.
- אז?
- אז זה עשה אותי עצוב. וזה גם מגעיל אותי. ממש.
- עצוב? מגעיל?
- כן. ההתאהבות הזאת, השקר המחריד הזה. איך אנשים זורקים את עצמם על איזה מצב רגעי וחולף, ומעניקים לו את כל המשמעות היקומית, למרות שהוא, המצב הרגעי והחולף הזה, כל כולו עפר ורימה ותולעה ועוד שנייה ימות, ואפ'חד לא יזכור אותו.
- ומה הבעייה שלך עם זה?
- השקר. השקר. כל ה"אהבה" הזאת, כל השקר הזה, רעיון העיוועים הזה, שהופך לזוהמה ורמייה ופגיעה ונזק של ממש. ובכל הזמן הזה צועק: אני אמת, האהבה היא אמת, וכל הזבל המטומטם הזה. זה אתה עשית.
- זה היה הכרחי.
- הכרחי למה?
- לקיום החיים. נתתי לכם לב ללכת אחריו, שימשוך אתכם פנימה עד כדי איבוד עצמי, כי החיים צריכים להחיות.
- זה טריק מרושע.
- לא, ממש לא. זה טריק מעולה, שמאפשר להמשיך את קיום החיים, וזה כל מה שחשוב.
- אבל גם בהמות ממשיכות להתקיים, וגם עצים, ופטריות, ושאר בעלי חיים, והם לא נזקקים למלים, רמייה, בגידה, מלחמה, רצח, והם לא הופכים את מי שמרבה אותן לאיזה ישות מושלמת וצחה ונסיכית וזכה. הם לא משקרים. הם מקיימים את החיים, זהו.
- אבל לחיות יש עניין אחר בעולם. אתם לא חיות.
- אנחנו קצת חיות.
- יש לכם פן גופני, חייתי, אבל אתם ייצור אחר. את החיות אני ממלא כולי. אתכם עזבתי. לכן יש לכם רצון חופשי, ולכן אתם בני חורין. זה חסדי עם האנושות: בתמורה לנטישתי אתכם, קיבלתם עצמיות.
- ואנחנו ממלאים את הריק הזה שיצרת בנו במשמעות רגעית.
- אתם יכולים למלא אותו גם בנצח. הבחירה היא שלכם. אני לא אמרתי למתוודה החביבה להיסחף אחרי הרפתקה מינית עם צעיר תל אביבי קשקשן.
- זה מעציב אותי, אני אומר לך. האמת שגם מעציב אותי שאני כבר לא יכול להתאהב. יש בזה קסם מטורף. הכל מעציב אותי היום.
-
- תגיד,
- מה?
- איך זה נראה מהצד שלך?
- איך מה נראה מהצד שלי?
- ההתאהבות הזו, ההיסחפות, המיניות, דפיקות הלב, פיק הברכיים.
- זה חינני, האמת. כבר די התרגלתי לזה, מאז שאתם מיליארדים זה קורה כל־כך הרבה, וכל ההתאהבויות הללו חוזרות על עצמן בטירוף, וכל אחת וכל אחד חושבים שהם המציאו את הסקס ואת האהבה, ואת הגעגוע, וההזקקות לאהוב או לאהובה. ממש לא. ממש לא. עם זאת, זה עדיין חינני ומשרת את המטרה.
- שימור החיים.
- שימור החיים. אז מה אתה ממליץ?
- מה זאת אומרת ממליץ?
- לקרוא או לא לקרוא?
- אה. לא, אני לא עוסק בהמלצות. אפילו שזה העניין כאן באתר. תרצו, תקראו. לא תרצו, אל תקראו. אבל אם תמצאו אותו על ספסל, כך סתם באמצע היום, קחו אותו אליכם. האחראי על האקראי שיחק אותה, בשבילכם. אחר כך תחזירו אותו לרחוב. אולי לספסל אחר.
- לקחתי לתשומת לבי.
- יופי. להתראות. ושבת שלום.
- גם לך.

» ביקורות נוספות של שוער הלילה
» ביקורות נוספות על הבטחתי לספר לך הכול