ביקורת ספרותית על הדיירים של מונבלום מאת אדוארד לואיס וולאנט
ספר טוב

---

לא היה לי קל עם הספר הזה.המון דמויות, שלא לדבר על מונבלום עצמו דמותו, הגיגיו ותובנותיו. לפעמים היתה לי הרגשה של מרוץ מטורף אחרי כל מה שקורה סיימתי את הקריאה בספר ועדיין נותרו לי שמות אחדים ללא דמות. חוץ מפעם או פעמיים גם לא עליתי על ההומור המובטח בגב הספר. ובכל זאת יש משהו שלא מרפה בדמויות ההזויות, האומללות שמאכלסות את הבניינים המתפוררים ומהם גובה מונבלום שכר דירה מידי שבוע. מונבלום עצמו, צעיר יהודי מנומנם מרחף לא מחובר לכלום מגיע, לפי הרגשתו להגשמה עצמית ואושר עילאי ברגע שהוא מצליח להתחבר ריגשית לאנשים שאותם ביקר מידי שבוע, לחשוף את חולשותיהם וחוסר האונים שלהם וכמו סופרמן לבוא ולתקן תיקונים. הגאולה של מונבלום באה כאשר הצליח לגעת באנשים ולשאת על גופו הנקי הצנום, כמעט אוורירי, הרבה טינופת שהצטברה בבנין משנים של הזנחה. אפשר למצוא, אם רוצים, הרבה סמליות בספר למצבו הקיומי של האדם שחיים בעיר גדולה לא מאפשרת לו מגע אמיתי עם אחרים והוא הופך בודד, ולא מחובר לכלום. כבר בהתחלה לא יכולתי להימנע מהשוואה עם הספר "זיעה" של ז'ורז'י אמאדו שעוסק גם הוא בדיירים של בניין רעוע בשכונת עוני בשני הספרים הבניין עצמו הוא דמות מובילה בספר. נתתי לספר 4 כוכבים כי למרות כל מה שכתבתי, כשסיימתי לקרא לא הרגשתי שבזבזתי זמן או שיצאתי בלא כלום. בכל זאת הועשרתי.

» ביקורות נוספות של pen
» ביקורות נוספות על הדיירים של מונבלום