ביקורת ספרותית על ארכיפלג הכלב מאת פיליפ קלודל
ספר מעולה

---

"ארכיפלג הכלב, הוא ספר נוקב, עוצמתי ומאד אקטואלי. הוא מציב מולנו מראה המשקפת את הניוון המוסרי, העדר ההומאניות והחמלה בימינו.

הסופר לוקח על עצמו את תפקיד המתריע בשער. בפתיחה שוצפת, קוצפת וטעונת כעס הוא פונה ישירות אל הקוראים ומטיח בהם האשמות קשות:
"אתם חומדים את הזהב ומפזרים את האפר. אתם מעכירים את היופי ומשחיתים את התמימות....השנאה היא מזונכם, האדישות המצפן שלכם...אנוכיותכם מפטמת אתכם. אתם מפנים עורף לאחיכם ומאבדים את נשמתכם. אופייכם מחמיץ מרוב שכחה.

כיצד ישפטו במאות הבאות את תקופתכם?"


נזכרתי בפרק קט"ו בתהילים:

עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ.
אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ
אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן.
יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן
רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ
לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם.

המספר אינו מוכן להשאיר אותנו, הקוראים, באזור הנוחות הזה. הוא מתעקש לגולל בפנינו סיפור מכוער, שעולה ממנו ריח צחנה מוסרית. סיפור שמתגלים בו היסודות האפלים באדם ובחברה. עצימת עיניים וקהות חושים שמקורם גם באינטרסים וגם בהליכה אחרי העדר. לא סתם השתמשתי במילה "צחנה". ריח הסירחון שזור בספר.

כמו בדו"ח של ברודק, שזירתו היא כפר סגור, מגדר כאן קלודל את העלילה במקום קטן ומנותק, שהוא מיקרוקוסמוס לעולם כולו ולאנושות. כמו בדו"ח של ברודק ובנכדה של מר לין, הוא מתמקד ביחס לזר ולאחר.

הסיפור מתרחש באי בדיוני קטן בין חופי אפריקה לאירופה, אליו נשטפות שלוש גופות של אפריקנים. שכמתגלה הדבר, ראש העיר מכנס כמה דמויות בולטות באי מכל השכבות. לדמויות המשכילות אין שם. הם נקראות בתפקידן בלבד ולא בכדי. פשוטי העם מוזכרים גם בשמותיהם. ראש העיר, המונע מאינטרסים כלכליים מבקש להסתיר את העניין, ולא לגלות את האמת. בהכרעה המונחת לפתחם בפגישה ובקורות בהמשך, מתגלה אופיו האמיתי של כל אחד מן המשתתפים בנפרד ואופייה של הקבוצה כולה. הם מונחים ע"י אנוכיות, אינטרסים כלכליים, נהנתנות, אדישות, עדריות וציות עיוור. כן, גם הרופא והכומר, שני בעלי מקצועות שאמורים לייצג את הרמה הגבוהה ביותר של המוסר והטוב.
רק המורה אינו מסוגל לדבוק ברוח השתיקה, ומערער על דרישתו של ראש האי. מה הפלא? הוא אינו יליד האי. הוא זר. כאילו בא מעולם אחר.

קלודל הוא מאמין קטן ברוח האדם והחברה. לאורך כל הספר מובאות אמירות שמרמזות שיצר לב האדם רע משחר ההיסטוריה. קיים מתח בין החתירה שלו להומאניות ובין השקפתו הפסימית על טבע האדם. מתח זה בא לידי ביטוי גם בפתיחה ואחריה השאלה "איך ישפטו במאות הבאות את תקופתכם", וגם בדברי הסיום של הספר, בהם הוא שוב פונה לקוראים.

הפניה בגוף שני בפתיחה ובסיום מעמתת אותנו, הקוראים, עם האחריות שלנו למתחולל בעולם. האם נמשיך לשתוק? לא נוכל לומר יותר לא ראינו, לא שמענו, לא הרחנו. לא נוכל לומר לא ידענו, כי אנחנו יודעים. אך האם הידיעה הזו תביא אותנו להיות אנושיים יותר ולפעול?

קלודל נותן לנו אגרוף בבטן, וגם סטירה בפנים. סטירה שמנסה לנער אותנו מלהתכחש לכל עוולות העולם, אך בעיקר לפחד וליחס לזר ולאחר.

אני מאמינה קטנה בכוחה של הספרות להניע מסה של אנשים לפעול ולשנות את העולם. אך, גם אם הספר המצויין הזה יעורר כמה קוראים או אפילו קורא אחד לצאת מאזור הנוחות, לשנות גישה, לפעול – דיינו.


למרות הנושא הכבד, הספר קריא מאד, מעניין ולפרקים אף מותח. לכל אורכו, לא יכולתי להניחו מן היד, וסימנתי לי אין-ספור ציטוטים.
הנה שניים:

** "לא האלכוהול יוצר את הרעל. הוא רק משחרר אותו ותו לא". (עמ' 124)

** "מהי הבושה וכמה מרגישים אותה? האם הבושה מחברת את בני האדם לאנושיות? או שמא היא רק מדגישה עד כמה הם רחוקים ממנה? (עמ' 188).


הספר לא עזב אותי ימים רבים. קראתי עותק ספריה ובחרתי לקנות גם עותק לבית. ברור לי שאחזור לקרוא בו .
הוא כל כך אקטואלי ממש בימים אלה.

גם לכם כדאי לקרוא!!

» ביקורות נוספות של כרמלה
» ביקורות נוספות על ארכיפלג הכלב