“** הדברים כוללים פרטים מן העלילה ** הספר הזה הזכיר לי למה אני מתרחקת בדרך כלל מספרות עברית שמחבריה הם מנחי סדנאות כתיבה. מבחינה טכנית הספר הזה מצוין. אבל טכניקה מלוטשת לא מספיקה. בתחילת הספר מתעורר מתח. די מהר מתברר שלשתי הדמויות המרכזיות יש עניינים לא פתורים בעברן. אבל התקדמות הסיפור לא מביאה לידי בירור עמוק של אותם עניינים. בסופו – נשארת תחושה חמוצה. אין התרה אמיתית של הקונפליקטים, והטיפול בבעיות המשמעותיות מאוד שהוא מציג – נותר שטחי. הסיבה העיקרית לבעייתיות בספר הזה היא, בעיני, היעדרם המוחלט של קשרים אנושיים אמיתיים ממנו. לשני הגיבורים – איה ומיקי – אין קשרים כאלה בחייהם. לאיה יש בן זוג תומך לכאורה, שלא מוכן להעמיק מילימטר מתחת לפני השטח של "הכל בסדר", ואשתו של מיקי היא קריקטורה של "אשתי לא מבינה אותי" (אם כבר, היא דמות מעוררת הזדהות יותר ממיקי). לאיה אין חברות. הקשרים שלה עם הוריה בעייתיים בגלל מטעני עבר קשים מאוד. אבל אנחנו לא מבינים מה מקור ההידרדרות של איה לתהומות בנעוריה, וגם לא מה הוא הרקע שאפשר להורים שלה להתעלם ולהדחיק מציאות קיצונית כל כך. אם איה ומיקי היו מפתחים ביניהם קשר אנושי משמעותי, היה כאן אולי סיפור של גאולה. אבל זה לא קורה. רוב הקשר ביניהם מתקיים בדמיונה של איה בלבד. מיקי מזכה אותה בכמה משפטים ובהודעות טקסט ספורות וקצרות לכל אורך הספר. האם אנחנו אמורים להאמין ששני הגיבורים יוצאים מחוזקים ומשופרים אחרי סדנת הכתיבה וכל מה שעבר עליהם במהלך הסיפור? מיקי, שבעברו אירוע טראומתי של חטיפת אישה מביתה ומבעלה כנגד רצונה, שמגלה שמה שהתרחש במהלכו ובעקבותיו עוד חמור ממה שסבר, מחליט שאין ברירה ועליו "להמשיך הלאה". הטיפול ב"עניין" שלו כמעט בלתי קיים. איה נותנת לבעלה לקרוא את הדברים שכתבה על ההיסטוריה שלה. כל מה שאנחנו יודעים הוא שהוא הסכים לקרוא. האם על הקורא להניח שבכך יפתרו הקשיים של איה בכלל, ובחיי הנישואים שלה בפרט? מדובר בבעל שמתעלם מצלקות טריות של חתכי סכין על גופה של אשתו. האם לא הגיוני להניח שהוא יקרא את הדברים, יגיד "קראתי, הכל בסדר" וההדחקה תימשך בעוז? שורה תחתונה – ספר שמבטיח ולא מקיים. אני התאכזבתי.”

“מרגע שראיתי את כריכת הספר היפהפה הזה ידעתי שיש פה הבטחה. מה שלא ידעתי זה שהספר הזה יעלה על כל הציפיות וימלא את ההבטחה. לא בגדול. בענק! הספר הזה הוא ספר הביכורים הכי מוצלח שקראתי מזה הרבה זמן . יש קטע כזה בראיונות עם סופרים, שהם מספרים על סיטואציות בהן נשאלים לגבי עיסוקם, והתשובה היא תמיד מהוססת ואף פעם לא סופר/ת. ולא בביטחון: אז אנא, מיכל קובזמן יקרה! את כל כך , אבל כל כך סופרת! את צריכה לעמוד ולצרוח את זה. במלוא גרונך ובמלוא כוחך. מכיוון שהעלילה בספר די מצומצמת קשה לי לסקור את הספר מבלי ליפול לתוך ספוילר, לכן אלך מסביב. איה ומיקי נפגשים בסדנת כתיבה. איה נשואה לבועז, ומיקי נשוי לרויטל. כשאיה הכירה את בועז היא היתה נשמה מסוכסכת עם עצמה. היא לא היתה גלויה עם בועז. היא גוררת מאחוריה עבר אפל שבועז לא יודע דבר על קיומו. עבר מהסוג שנוטים להחביא אותו. היא הגיעה אל בועז כשהיא המציאה עצמה מחדש. הציגה עבורו את האישה המושלמת אבל איה הישנה, ההיא - זו מפעם- צצה ועולה כל הזמן ועומדת בדרכה של איה ומציבה לה מכשולים. איה חשבה שאיה החדשה תסלול לה נתיב בטוח אל האושר, מה שמתברר כדבר לא פשוט בכלל. ויש את מיקי. שגם הוא בעל עבר שעולה וצף ללא הרף, דבר שגורם להווה שלו להיות עכור, ומעכיר את יחסיו עם רויטל אשתו שנדמה שהיחסים שלהם תלויים על חוט דקיק שכל רגע עומד להיקרע. המפגש של איה ומיקי בסדנה הוא הגפרור המצית מדורה גדולה המקימה לתחיה את כל השדים מהעבר. והם מתעוררים! השדים אצל שניהם פצחו במעין מחול מטורף שלשניים כבר אין שליטה עליהם. נראה היה כי היו צריכים לשחרר רק את אותם השדים והם כבר מצאו את דרכם וקיבלו חיים משל עצמם. ויצאו למסע השלמה עם העבר. הכתיבה של קובזמן היא כמו מים הזורמים בנחל. הם יודעים בדיוק לאן ללכת והם זורמים בביטחון ובדייקנות. והדמויות: כל כך מלאות ועגולות. כל כך מוחשיות ונוכחות. מכירים את הספרים האלו שאתם לא רוצים לסיים מרוב שהם טובים, אבל מניחים בצד כדי שלא ייגמר מהר מדי? זה ספר מהזן הזה. אני ממש מקווה שהספר הזה הוא סנונית ראשונה פרי עטה של מיכל קובזמן. מיכל, עם כתיבה משובחת שכזו את צריכה לשבת ולכתוב, לכתוב ולכתוב! מומלץ, מומלץ, ועוד פעם מומלץ.”

“כבר כמה שנים שאני מלמדת סדנאות כתיבה, אז כמובן שהתלהבתי כשקבלתי ספר שכולו מתרחש בסדנת כתיבה ואפילו הפרקים שלו בנויים על פי סדר השיעורים. "רומן" הוא הסיפור של שניים ממשתתפי הסדנה. איה הנשואה ומקי נשוי עם שני ילדים. היא מחפשת את עצמה והוא מרגיש שהחיים שלו חסרי משמעות. בתחילת הסדנה שניהם לא יודעים על מה יכתבו. עם כל שיעור שעובר הם וגם אנו הקוראים מבינים עוד משהו על כתיבה – דרך המפגשים המתוארים, והתרגילים שנותן המנחה. מהר מאד מתברר שגם לאיה וגם למיקי יש סיפור מעניין בעברם. היא עברה בנעוריה אירוע קשה שהיא מסתירה ומנסה לשכוח והוא היה פעיל בארגון התנדבותי שנשארו לו סימני שאלה לגבי כמה מהדברים שעשה שם. הכתיבה על אירועים קשים מהעבר מערערת מאד את שניהם ומשהו מתחיל להתפתח ביניהם. הקריאה בספר שוטפת ומרתקת. הסופרת הצליחה לבנות מתח סביב אירועי העבר והדברים נחשפים לאט לאט. הגילויים האלה משמעותיים ולא מאכזבים את הקורא (כפי שקורה לפעמים בספרים דומים), דרך הגילויים האלו אנו מבינים איך איה ומיקי התפתחו והפכו למי שהם היום. במקביל הקשר בניהם שגם הוא נבנה בהדרגה, הולך ומסתבך וברור שהם מאבדים שליטה ועלולים לפגוע בכל מי שהם אוהבים. ספר מותח ונוגע ללב עם בונוס: כמה שיעורי כתיבה מעולים.”

“כמה נפלא! כמה מרענן ובכמה שמחה מתמלא לבי כאשר אני נתקלת בספר ביכורים הכתוב היטב. זה כלל לא מובן מאליו, תבינו והרי בישראל כל שני וחמישי יוצא ספר חדש ולאחר שקראתי את הכתבה המזעזעת (והחשובה) בוויאנט: https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-5611330,00.html שמתארת את מהלך העניינים בתחום המו״לות ואת העובדה שכותבים רבים פונים לתחום המימון העצמי, ציבור הקוראים הוא זה שמשלם את המחיר בקוראו תכנים שלא עברו עריכה מהודקת, עלילות בינוניות ודמויות חסרות נפח. והנה, ״רומן״ של מיכל קובזמן מפתיע בבשלותו ומהנה בקריאתו מתאר דמויות מורכבות בעלות חשקים ורצונות וגורם לקורא הממוצע החצי פולני (אני, במקרה זה) למצמץ בשפתיים ולהיות גאה משל בתי התקבלה לקורס טיס. איה פוגשת את מיקי בקורס לכתיבה יוצרת ומתפתח ביניהם קשר מסוים. עברם של השניים צף ועולה בהמשך הסיפור ואנו למדים עד כמה מכביד הוא ומשנה בהדרגה את ההווה האישי שלהם. קובזמן פותחת בפנינו צוהר לרגשותיהם הפנימיים הצפים ועולים בכל זמן נתון והתוצאה מרתקת משום שהיא מזכירה במהותה את רצף המחשבות שעובר על כל אדם ממוצע בשעות הערות ולקראת השינה. זה אולי נשמע משמים וחסר תוחלת אך כשיש סודות ורצונות חבויים, אנו מעוניינים להאזין להם, לקוראם או אפילו לשמוח או להיעצב עבורם. קצת כמו הסרט: ״להיות ג׳ון מלקוביץ'״ אשר מאפשר לשחקנים בתסריט ולצופים בבית להיות חלק מתודעתו של השחקן, להיכנס למוחו ולו לזמן קצר ולחוות את ניסיון חייו כך גם ברומן, אנו מתרשמים ממעשיהן של הדמויות ומאפשרים לעצמנו לחלק להן רשמים ומחמאות. היוצרת שבעצמה השתתפה בקורס כתיבה של מנחה המתפקד גם כסופר פופולארי השכילה להביא מטעמים מבית היוצר ולא שכחה גם לכבד אותנו. מאוד נהניתי מהאנקדוטות שברובן אכן היו רלוונטיות והתרשמתי כיצד שילבה אותן בסיפורה ללא שמץ של לעג וסרקזם. תלמידה טובה, אין ספק! אולי אפילו מצטיינת אך כאישה ריאליסטית עד כדי כאב (אני תמיד מכינה את עצמי לרע מכל וככזאת, קוראת ספרות ״הקרובה לאדמה״, לעיתים גם מחתרתית – מתחת לאדמה) הסיום קצת צרם ולא היה ריאלי בעיני. לדוגמא: גברים יהיו לעולם גברים בעיני והביטוי המעודן: כשהזרג עומד – השכל בישבן הינו בהחלט בר-ישום. נשים שתמיד היו מתוסבכות לא יהפכו לפתע לנמרות וישנו חברבורותיהן. קומפליקציות שבתוכן לא נפתרות עם הגיל או הזמן, הן מקסימום מתמתנות אבל השריטה תמיד תהיה נוכחת או התעלה, תלוי בחומרת התסביך הנפשי. לסיכום: ספר מהנה, קולח עם טיפל׳ה חריגות אבל נסלח לה, בכל זאת רומן ביכורים.”

“** הדברים כוללים פרטים מן העלילה ** הספר הזה הזכיר לי למה אני מתרחקת בדרך כלל מספרות עברית שמחבריה הם מנחי סדנאות כתיבה. מבחינה טכנית הספר הזה מצוין. אבל טכניקה מלוטשת לא מספיקה. בתחילת הספר מתעורר מתח. די מהר מתברר שלשתי הדמויות המרכזיות יש עניינים לא פתורים בעברן. אבל התקדמות הסיפור לא מביאה לידי בירור עמוק של אותם עניינים. בסופו – נשארת תחושה חמוצה. אין התרה אמיתית של הקונפליקטים, והטיפול בבעיות המשמעותיות מאוד שהוא מציג – נותר שטחי. הסיבה העיקרית לבעייתיות בספר הזה היא, בעיני, היעדרם המוחלט של קשרים אנושיים אמיתיים ממנו. לשני הגיבורים – איה ומיקי – אין קשרים כאלה בחייהם. לאיה יש בן זוג תומך לכאורה, שלא מוכן להעמיק מילימטר מתחת לפני השטח של "הכל בסדר", ואשתו של מיקי היא קריקטורה של "אשתי לא מבינה אותי" (אם כבר, היא דמות מעוררת הזדהות יותר ממיקי). לאיה אין חברות. הקשרים שלה עם הוריה בעייתיים בגלל מטעני עבר קשים מאוד. אבל אנחנו לא מבינים מה מקור ההידרדרות של איה לתהומות בנעוריה, וגם לא מה הוא הרקע שאפשר להורים שלה להתעלם ולהדחיק מציאות קיצונית כל כך. אם איה ומיקי היו מפתחים ביניהם קשר אנושי משמעותי, היה כאן אולי סיפור של גאולה. אבל זה לא קורה. רוב הקשר ביניהם מתקיים בדמיונה של איה בלבד. מיקי מזכה אותה בכמה משפטים ובהודעות טקסט ספורות וקצרות לכל אורך הספר. האם אנחנו אמורים להאמין ששני הגיבורים יוצאים מחוזקים ומשופרים אחרי סדנת הכתיבה וכל מה שעבר עליהם במהלך הסיפור? מיקי, שבעברו אירוע טראומתי של חטיפת אישה מביתה ומבעלה כנגד רצונה, שמגלה שמה שהתרחש במהלכו ובעקבותיו עוד חמור ממה שסבר, מחליט שאין ברירה ועליו "להמשיך הלאה". הטיפול ב"עניין" שלו כמעט בלתי קיים. איה נותנת לבעלה לקרוא את הדברים שכתבה על ההיסטוריה שלה. כל מה שאנחנו יודעים הוא שהוא הסכים לקרוא. האם על הקורא להניח שבכך יפתרו הקשיים של איה בכלל, ובחיי הנישואים שלה בפרט? מדובר בבעל שמתעלם מצלקות טריות של חתכי סכין על גופה של אשתו. האם לא הגיוני להניח שהוא יקרא את הדברים, יגיד "קראתי, הכל בסדר" וההדחקה תימשך בעוז? שורה תחתונה – ספר שמבטיח ולא מקיים. אני התאכזבתי.”

“מרגע שראיתי את כריכת הספר היפהפה הזה ידעתי שיש פה הבטחה. מה שלא ידעתי זה שהספר הזה יעלה על כל הציפיות וימלא את ההבטחה. לא בגדול. בענק! הספר הזה הוא ספר הביכורים הכי מוצלח שקראתי מזה הרבה זמן . יש קטע כזה בראיונות עם סופרים, שהם מספרים על סיטואציות בהן נשאלים לגבי עיסוקם, והתשובה היא תמיד מהוססת ואף פעם לא סופר/ת. ולא בביטחון: אז אנא, מיכל קובזמן יקרה! את כל כך , אבל כל כך סופרת! את צריכה לעמוד ולצרוח את זה. במלוא גרונך ובמלוא כוחך. מכיוון שהעלילה בספר די מצומצמת קשה לי לסקור את הספר מבלי ליפול לתוך ספוילר, לכן אלך מסביב. איה ומיקי נפגשים בסדנת כתיבה. איה נשואה לבועז, ומיקי נשוי לרויטל. כשאיה הכירה את בועז היא היתה נשמה מסוכסכת עם עצמה. היא לא היתה גלויה עם בועז. היא גוררת מאחוריה עבר אפל שבועז לא יודע דבר על קיומו. עבר מהסוג שנוטים להחביא אותו. היא הגיעה אל בועז כשהיא המציאה עצמה מחדש. הציגה עבורו את האישה המושלמת אבל איה הישנה, ההיא - זו מפעם- צצה ועולה כל הזמן ועומדת בדרכה של איה ומציבה לה מכשולים. איה חשבה שאיה החדשה תסלול לה נתיב בטוח אל האושר, מה שמתברר כדבר לא פשוט בכלל. ויש את מיקי. שגם הוא בעל עבר שעולה וצף ללא הרף, דבר שגורם להווה שלו להיות עכור, ומעכיר את יחסיו עם רויטל אשתו שנדמה שהיחסים שלהם תלויים על חוט דקיק שכל רגע עומד להיקרע. המפגש של איה ומיקי בסדנה הוא הגפרור המצית מדורה גדולה המקימה לתחיה את כל השדים מהעבר. והם מתעוררים! השדים אצל שניהם פצחו במעין מחול מטורף שלשניים כבר אין שליטה עליהם. נראה היה כי היו צריכים לשחרר רק את אותם השדים והם כבר מצאו את דרכם וקיבלו חיים משל עצמם. ויצאו למסע השלמה עם העבר. הכתיבה של קובזמן היא כמו מים הזורמים בנחל. הם יודעים בדיוק לאן ללכת והם זורמים בביטחון ובדייקנות. והדמויות: כל כך מלאות ועגולות. כל כך מוחשיות ונוכחות. מכירים את הספרים האלו שאתם לא רוצים לסיים מרוב שהם טובים, אבל מניחים בצד כדי שלא ייגמר מהר מדי? זה ספר מהזן הזה. אני ממש מקווה שהספר הזה הוא סנונית ראשונה פרי עטה של מיכל קובזמן. מיכל, עם כתיבה משובחת שכזו את צריכה לשבת ולכתוב, לכתוב ולכתוב! מומלץ, מומלץ, ועוד פעם מומלץ.”

“כבר כמה שנים שאני מלמדת סדנאות כתיבה, אז כמובן שהתלהבתי כשקבלתי ספר שכולו מתרחש בסדנת כתיבה ואפילו הפרקים שלו בנויים על פי סדר השיעורים. "רומן" הוא הסיפור של שניים ממשתתפי הסדנה. איה הנשואה ומקי נשוי עם שני ילדים. היא מחפשת את עצמה והוא מרגיש שהחיים שלו חסרי משמעות. בתחילת הסדנה שניהם לא יודעים על מה יכתבו. עם כל שיעור שעובר הם וגם אנו הקוראים מבינים עוד משהו על כתיבה – דרך המפגשים המתוארים, והתרגילים שנותן המנחה. מהר מאד מתברר שגם לאיה וגם למיקי יש סיפור מעניין בעברם. היא עברה בנעוריה אירוע קשה שהיא מסתירה ומנסה לשכוח והוא היה פעיל בארגון התנדבותי שנשארו לו סימני שאלה לגבי כמה מהדברים שעשה שם. הכתיבה על אירועים קשים מהעבר מערערת מאד את שניהם ומשהו מתחיל להתפתח ביניהם. הקריאה בספר שוטפת ומרתקת. הסופרת הצליחה לבנות מתח סביב אירועי העבר והדברים נחשפים לאט לאט. הגילויים האלה משמעותיים ולא מאכזבים את הקורא (כפי שקורה לפעמים בספרים דומים), דרך הגילויים האלו אנו מבינים איך איה ומיקי התפתחו והפכו למי שהם היום. במקביל הקשר בניהם שגם הוא נבנה בהדרגה, הולך ומסתבך וברור שהם מאבדים שליטה ועלולים לפגוע בכל מי שהם אוהבים. ספר מותח ונוגע ללב עם בונוס: כמה שיעורי כתיבה מעולים.”

“כמה נפלא! כמה מרענן ובכמה שמחה מתמלא לבי כאשר אני נתקלת בספר ביכורים הכתוב היטב. זה כלל לא מובן מאליו, תבינו והרי בישראל כל שני וחמישי יוצא ספר חדש ולאחר שקראתי את הכתבה המזעזעת (והחשובה) בוויאנט: https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-5611330,00.html שמתארת את מהלך העניינים בתחום המו״לות ואת העובדה שכותבים רבים פונים לתחום המימון העצמי, ציבור הקוראים הוא זה שמשלם את המחיר בקוראו תכנים שלא עברו עריכה מהודקת, עלילות בינוניות ודמויות חסרות נפח. והנה, ״רומן״ של מיכל קובזמן מפתיע בבשלותו ומהנה בקריאתו מתאר דמויות מורכבות בעלות חשקים ורצונות וגורם לקורא הממוצע החצי פולני (אני, במקרה זה) למצמץ בשפתיים ולהיות גאה משל בתי התקבלה לקורס טיס. איה פוגשת את מיקי בקורס לכתיבה יוצרת ומתפתח ביניהם קשר מסוים. עברם של השניים צף ועולה בהמשך הסיפור ואנו למדים עד כמה מכביד הוא ומשנה בהדרגה את ההווה האישי שלהם. קובזמן פותחת בפנינו צוהר לרגשותיהם הפנימיים הצפים ועולים בכל זמן נתון והתוצאה מרתקת משום שהיא מזכירה במהותה את רצף המחשבות שעובר על כל אדם ממוצע בשעות הערות ולקראת השינה. זה אולי נשמע משמים וחסר תוחלת אך כשיש סודות ורצונות חבויים, אנו מעוניינים להאזין להם, לקוראם או אפילו לשמוח או להיעצב עבורם. קצת כמו הסרט: ״להיות ג׳ון מלקוביץ'״ אשר מאפשר לשחקנים בתסריט ולצופים בבית להיות חלק מתודעתו של השחקן, להיכנס למוחו ולו לזמן קצר ולחוות את ניסיון חייו כך גם ברומן, אנו מתרשמים ממעשיהן של הדמויות ומאפשרים לעצמנו לחלק להן רשמים ומחמאות. היוצרת שבעצמה השתתפה בקורס כתיבה של מנחה המתפקד גם כסופר פופולארי השכילה להביא מטעמים מבית היוצר ולא שכחה גם לכבד אותנו. מאוד נהניתי מהאנקדוטות שברובן אכן היו רלוונטיות והתרשמתי כיצד שילבה אותן בסיפורה ללא שמץ של לעג וסרקזם. תלמידה טובה, אין ספק! אולי אפילו מצטיינת אך כאישה ריאליסטית עד כדי כאב (אני תמיד מכינה את עצמי לרע מכל וככזאת, קוראת ספרות ״הקרובה לאדמה״, לעיתים גם מחתרתית – מתחת לאדמה) הסיום קצת צרם ולא היה ריאלי בעיני. לדוגמא: גברים יהיו לעולם גברים בעיני והביטוי המעודן: כשהזרג עומד – השכל בישבן הינו בהחלט בר-ישום. נשים שתמיד היו מתוסבכות לא יהפכו לפתע לנמרות וישנו חברבורותיהן. קומפליקציות שבתוכן לא נפתרות עם הגיל או הזמן, הן מקסימום מתמתנות אבל השריטה תמיד תהיה נוכחת או התעלה, תלוי בחומרת התסביך הנפשי. לסיכום: ספר מהנה, קולח עם טיפל׳ה חריגות אבל נסלח לה, בכל זאת רומן ביכורים.”