• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
סודה של מספרת הסיפורים

סודה של מספרת הסיפורים

מאת סג'אל בדאני

הביקורת של Misskipod

תמונה של Misskipod
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
סודה של מספרת הסיפורים

סודה של מספרת הסיפורים

מאת סג'אל בדאני

הביקורת של Misskipod

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
תמונה של Misskipod
הוצאה לאור:אריה ניר ומודן
שנת הוצאה:2019
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
חיפושית
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 6 שנים

“עבר והווה נפגשים בספר הנחמד הזה שנקרא אצלי בנשימה אחת. אולי נחמד זו לא מילה מספיק טובה. המילים מיוח”

5/9
ביקורות על סודה של מספרת הסיפורים
הבאה
תושיק
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 6 שנים•3 דקות קריאה

זה סיפור מסע, אל עבר משפחתי חוצה יבשות, שפה ותרבות.
יש בו מתיקות שדומה למגוון ספרים שכבר קראנו, טיפות דרמה בהתהוות מתמדת (לרוב מיותרת) וככלל, הוא מריח קצת כמו ספרים רגשניים מבית היוצר של אליסון ריצ'מן, קריסטין הרמל ושלל ספרי 'אשתו של...', למיניהם. אחרי הכל "סודה של..." זה לא רחוק ובהחלט לא רב מעוף.

מה היה לנו?
כחלק מעיסוק בעבר, הסיפור מוגש בשתי תקופות. אחת של ימינו והשנייה של תחילת המאה הקודמת. הדמויות לא מאוזנות ובין חלקי הסיפור היו כאלה שהעדפתי לקרוא וכאלה שהשתדלתי ככל יכולתי לדלג מעליהן, כמו מתעמלת קרקע מוכשרת במיוחד.
אותה תחושה לא מאוזנת, גרמה לי לאהוב/לא לאהוב את הספר הזה ולתייג אותו לרוב בגזרת ה'ספר-בסדר' ולא מעבר.

באגף הקשקשת המצויה, נמצא מגוון משפטים שתואמים ספרי עזרה עצמית, מהזן היורד. כאלה שמציינים את כל מה שכבר ידענו.

"... לא תמיד החיים נסובים סביב מה שרוצים להיות, לעתים הם נסובים סביב מה שיכולים להיות."

"החיים הן פאזל העשוי חלקים שנדמה שתמיד מעצבים את עצמם מחדש כדי לשנות את התמונה."

"העיוולת מעמעת את הדעת. אולם לאלה שחשכת נפשם נרדפת על ידי האור, נגלית האמת כשהיא זוהרת וטהורת ברק. כאילו שמש של חוכמה עולה כדי להפיץ את קרני השחר".

ועוד רבים וטובים שמשולבים בהרבה מידע תרבותי-הודי, שלפעמים קשה להפריד בינו ובין אותה 'קשקשת סיפורית-תאורית', בה מתמחה 'סודה של מספרת הסיפורים'.
בתוספת האכלת-יד, שמתבטאת בצורך להסביר דברים שכבר ידענו, הספר הזה מגרד מבחינתי את מדפי ה'לא הכרחי'.

פה גדוווול
ככלל, הספר הזה מספק תחושה כאילו מישהו החליט להעלות על נס את התרבות ההינדית ואז ישב לחשוב איך יוכל להכניס כמה שיותר ממנv (הרבה מאוד ממנה), תחת כותרת סיפורית מושכת למחצה. כך זכינו בהסברים תרבותיים שרובם לא שייכים ולא תורמים לסיפור שלפנינו.
לדוגמה, כשמישהו ממהר בעיצומה של דרמה משפחתית, משפט בסגנון "ראווי התקלח במקלחות הציבוריות שהוא ומשפחתו חלקו עם משפחות אחרות. הוא השתמש באותו סבון כדי לרחוץ אץ גופו ואת שערו מזוהמת העבודה", מספק, כמובן, מידע שיכולתי לחיות בלעדיו וכך גם הסיפור שעל הפרק.

ושלא תבינו לא נכון, אין לי דבר נגד התרבות ההינדית או כלפי כל תרבות אחרת. אבל כשהסיפור מרגיש לעיתים כמו פיטום אווזים נוסח הגנגס (או כל פינה/פנינה גאוגרפית/תרבותית אחרת שתרצו), אני מתקשה לפתוח את הפה ולבלוע גם.

מדד שטויות נמוך
מדד השטויות כאן נמוך ומסתכם, ככל הנראה, במספר נפילות תרגומיות.

"אני שומעת אותה דומעת", משפט שלוקה בבעיה לוגית קלה.

" 'איך הוא מת?' אני שואלת לבסוף. אני לא מתאבלת על איש שמעולם לא הכרתי, אך בגלל שורת האובדנים הארוכה שחוויתי, אני מרגישה שזה לא הוגן שאחווה עוד אחד." שוב, לוגיקה בעייתית.

"אני אוחזת בענבל בגודל אגרוף התלוי מהחבל ומכה בו בצדו של הפעמון." יש כאן בעיה בתיאור הפעולה, אבל אולי בעיה חמורה יותר בעצם העובדה שמישהו כתב/תרגם את תיאור הפעולה כפי שמופיע כאן. 'הרמתי את ידי וצילצלתי בפעמון', היה מספיק בהחלט ותואם באותה מידה.

'סודה של מספרת הסיפורים', סיפק עוד מספר שכאלה, אבל הם לא רבים ורובם לא פוגם בשטף הקריאה. סבתא שלי בטח הייתה אומרת על זה "נו, שויין!".

אוי למתיקות הסוף
גם הסוף לוקה כאן בחוסר התאמה סיפורי, כשהוא רווי סוכר כאילו מזגו לתוכו ספל סירופ דביק במיוחד.
הכל מסתדר, כולם מוצאים את ברכתם והדורות הבאים יוצאים מהאגדה המשפחתית ללא פגע, או עם פגיעות קלות בכנף בלבד. בבחינת 'נגבו קלות את העיניים וצאו לדרך חדשה'.

היאוש, מבחינתי, גבר כשכבר באמצע הסיפור ניתן היה להבין מהו סודה של 'מספרת הסיפורים' ולאן הוא יוביל אותה ואת בני ביתה.

קריאה רק לשם בדיקה האם צדקתי, היא מהסיבות הפחות מועדפות עלי לקריאה.
הפעם זה קרה.

לסקירות נוספות https://misskipod.blogspot.com/

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Josefico
Josefico
תמונה של אדמה
אדמה
תמונה של Mira
Mira
תמונה של רונדנית
רונדנית
תמונה של אַסְיָה
אַסְיָה
תמונה של בנצי גורן
בנצי גורן
תמונה של לי יניני
לי יניני
תמונה של פרפר צהוב
פרפר צהוב
13קוראים|גיל ממוצע61|46%נשים

על המבקרת

תמונה של Misskipod

Misskipod

ותיקה
חברה מזה 7 שנים
90 ביקורות•7 נבחרות•1,277 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של Misskipod
Misskipod
ותיקה
חברה באתר מזה 7 שנים
ביקורות90
ביקורות נבחרות7
לייקים שקיבלה1,277
דירוג ממוצע3.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת36ספרות מקורית30מתח ריגול והרפתקאות10

דיון על הביקורת

1 תגובה
בנצי גורן
בנצי גורן•לפני 6 שנים

תודה עינת.

1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של Misskipod

רוזנפלד

רוזנפלד

מאיה קסלר

הגעתי למפגש עם ׳רוזנפלד׳ חמושה בדעות של אחרים על ספר עמוס זימה ותאורים סקסיים. היו גם שאמרו שהוא גובל בתיאורים מוגזמים. בראש צלול ובתחושת ׳לי זה לא יקרה׳, ׳אותי לא יצליחו להדהים ולבלבל עם מידע גופני מרחיק לכת׳, צללתי אל בין זרועותיו המטאפוריות.

נו ו...?

מיותר ואולי עצוב לתאר שלמרות שניסיתי, לא זועזעתי מתאור ושפה.
אולי אפילו פיהקתי פה ושם מתוך תחושה עבשה של ניסיון להמם אותי כקוראת, בביטויים סקסיים/סקסיסטיים כאלה ואחרים, שיכולתי גם בלעדיהם.
לא נדהמתי, לא התערערתי, רקובה שכמוני אולי רק מצאתי בזה חומר למחשבה.
בסופו של דבר, אם התחלתי בציפייה רטובה משהו, הרי שהמשכתי בתחושת הלקאה עצמית על קריאת ספרות לא ברורה וסיימתי מחבבת דמות ראשית, נשית ויללנית, ששנאתי לאורכה של היצירה.

אולי את מתדרדרת

׳רוזנפלד׳ הטקסט כמו גם הדמות, גרמו לי בעיקר לשאול עצמי ׳למה?׳, ׳למה ככה?׳, ׳למה בכלל?׳ והחשובים מכל, ׳למה זה מגיע לי?׳ ו׳למה את שוב עושה את זה לעצמך?׳.

אחרי לילה עמוס קריאה ונטול שינה, ניסיתי להבין איך ספר שגרד לי את נימי הסבלנות והנשמה, השאיר אותי ערה בציפייה מרגיזה. כששאלתי את עצמי אי שם לפנות בוקר ׳למה את ממשיכה? המשכתי ומעבר לזה, לא התקבלה תשובה.

כנגד כל הקלישאות

היא, רווקה דלת אמצעים, מצויידת ב׳בטחון בכאילו׳ ובשמחת חיים כנ״ל.
הוא, גרוש מזדקן, מרופד כלכלית, שהעובדה שהוא מתואר גם כמכוער וגם כיפה, קשורה ככל הנראה בהוויתו חסרת הדאגות, יותר מבאלמנטים פיזיולוגיים נראים לעין.
יחד, הם ירקמו סיפור לא סיפור, שהוא משהו בין ׳חוכמת הביגלה׳, סיפור סינדרלה מודרני ואישפוז כפוי.

״הטעות תמיד תגיע ממך. הרצון שלך, התשוקה שלך, הפעולה שלך. הוא יודע שזאת טעות והוא אוהב שאת הולכת בדרך הלא נכונה, הוא אוהב לראות אותך נופלת לתוך הבור.״

הדמות הנשית היא תעלומה שנולדתי להזדהות איתה, אך נשארה בעיני לא מוערכת עד לא אהודה ופיתחה בי בשם המין הנשי (או האנושי), תחושת קרינג׳ קשה.
חמור מכך, מול אותה נשית לא מוערכת, עמדה ועומדת דמות גברית צורמת וחד צדדית, נאמנה לעצמה עד אימה. כזו, שכמעט וגרמה לי לפצוח עבורה בקמפיין תמיכה (GO רוזנפלד! קלישאה של גרוש כרוני, אוהב נשים, מצוייד בסט שיניים עקומות וכרס בואכה גיל העמידה. העיקר תהיה מי שאתה).

ככל שהנשית הייתה והפכה לקלישאה של אישה עמוסת חוסר ביטחון (אני ערה לחלוטין לשלילה שבעומס החוסר), כזו שעושה הכל על מנת להיראות ולהיסתתר בו זמנית, רוצה לא רוצה, מלאה ברשות הבחירה ובקושי כרוני לבחור כיאה לאישה בת זמני, כך תפחתי אני בסלידתי ממנה.

״אני חווה את ההתנתקות שלו כנטישה, מבינה אותו ומזדהה איתו על שבוחר לנטוש אותי, כי אני באמת דוחה ואין סיבה לרצות להישאר לידי.״

ובסוף מה?

אחרי הכל, אפשר לכתוב ש׳רוזנפלד׳ הוא סוג של רומן התבגרות, אולי גם חניכה. טקסט שמצליח לקחת דמות מוכה, חבולה, ילדותית עד אימה וכעבור כ-400 עמודים מודפסים, ללדת אותה מחדש כאישה חזקה, זוהרת ורכה, שלמה עם עצמה וסקסית באמת ומבפנים הפעם ובעיקר, תואמת לשם שינוי, את גילה הכרונולוגי.
אלא שלא הגימיקים שבדיבור נוטף זימה, הם שהעבירו אותה את התהליך.
יש גם יאמרו שכאישה, אני שופטת אותה לחומרה.

בחזרה (כמו) לעתיד, אבל למציאות

הכתיבה נעימה עד טובה, השפה יום יומית עד נוחה, ללא גלים גבוהים או בורות עומק.
אם מדובר כאן ברומן אוטוביוגרפי, אני שמחה עד מצדיעה על התפתחות פרסונאלית עצומה (ואולי גם על כבוד עצמי, שהוכיח לסיום צמיחה מפתיעה).
לעומת זאת, אם מדובר בסיפורת ומתוך העובדה שאין כאן באמת סיפור, הרי שאין לי מושג איך מתקדמים מכאן ולמה? (שוב למה).

לא מדובר בדיס המלצה, אלא יותר בהמלצה שתבואו ערניים וביקורתיים.
מתחת לנסיונות לא ריאליים של סיפור סינדרלה חלקי, נראה ש׳רוזנפלד׳ האיש והאגדה, מספקים כאן (כפי שכבר ציינתי), בעיקר סוג של חומר למחשבה.
שיהיה בהצלחה.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•Misskipod
אנטומיה של סקנדל

אנטומיה של סקנדל

שרה ווהן

לימדו אותנו שיש אמת גדולה.
עוד לימדו, שכל מה שהוא לא אמת, חייב בהכרח להיות שקר, כי ׳לא אמת׳ הוא מושג יחסי שאין לו זכות קיום.
אבל מה קורה כשלכל אחד אמת משלו? כשהסובייקטיבי הוא האובייקטיבי האישי של פרסונה. כי אין אמת אחת ואין אמת בכלל וכל שיפוט נתון לזמן, מקום ובעיקר לנקודת מבט.

״האמת היא עסק מורכב. בצדק או שלא בצדק.״

עד כאן הצד הפילוסופי-משפטי של ׳אנטומיה של סקנדל׳.

אלא שהמשפט שעוסק לאורך העלילה בסוגייה שהוצגה כאן, לא משרת אותה כמו שמשרתים אותה הזרמים התחתיים של עליונות מגדרית ופריווילגיה מולדת, מול אנשים שכל החיים יאלצו להילחם על מקומם (גם אם לא כך זה נראה).

תחשבו על זה...
ככלל, ׳אנטומיה של סקנדל׳, מתחיל מעניין ומתקדם משם בצעדי ענק.
עם כתיבה בגוף ראשון ושלישי לסרוגין (בהתאמה לדובר) ומגוון דמויות (רובן נשי), מדובר בספר שהתקשיתי לעזוב.
למי שמחפש תעלומה, הוא מספק מתח משפטי/בלשי. אבל לא בטוח שזו מהותו.
כי העיסוק התחתי בגלי ההדף שמייצרת דמות אחת בחייהן של כל השאר, הוא הארוע המרכזי לשמו התכנסתי.

״זו טיפשות וזה לא פלא. גברים יכולים להוציא את כולנו טיפשות.״

מה היה לנו?
נמצא כאן סטיגמות לרוב, נשים מוחלשות גם כשהן לא ואמת שכמו שכתב כתבתי, ניתנת לעיצוב מחדש.
כמו כל דבר ועניין, גם כאן, הכל בעיני המתבונן.

״עדיף לראות כוכבים מאשר להיכנע לדמעות.״

מסך מול מסך
במקביל לספר, מתקיימת סדרה שנושאת את שמו וחולקת איתו עלילה.
את הסדרה עוד לא יצא לי לבחון, אבל הספר, עמוס רבדים ונקודות מבט סמויות, שספק אם יוכלו כולן לעבור ללא פגע אל המסך הקטן.

ראוי במיוחד לציין את בניית האווירה, הניואנסים הקטנים של עין קופצת ברתיעה, פה קפוץ שמסמן חוסר שביעות רצון, רגל תזזיתית שמגלה את העומס הנפשי בו מצויה דמות שפניה אינם מסגירים דבר ועוד.

הסוף נמוך משאר העלילה ובניית המתח הכוללת מתנפצת בו לסיום בינוני.
הפער בין פנימיותה של דמות לחיצוניות שהיא משדרת, הוא לב העניין כאן, הוא נכון לכל הדמויות והוא מרגש ומפתיע.

״היא העמידה פנים שזאת שאלה לא רלוונטית, אבל למען האמת, היא פשוט לא רצתה לשמוע את התשובה.״

לגמרי אהבתי.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•Misskipod
בנוי לקשר

בנוי לקשר

אלכסיס הול

רבות נכתב בקבוצות הקוראים על ׳בנוי לקשר׳ (Boyfriend material), של אלכסיס הול. רבות וגם טובות.

והנה שוב אני מוצאת עצמי כאן, עומדת איתן בניסיון לשקף מציאות אחרת ולהוריד, אולי רק קצת, את להבות השמחה (שוב, קצת כמו הילד שראה אחוריים של מלך).


מספיק ודי!
כי ׳בנוי לקשר׳, מבוסס בעיקרו על דמות מפתח שאת הקשר בינה ובין כבוד עצמי נתקשה למצוא. מדובר בדמות שהיא יצור מבולבל, המתמחה בעיקר בהלקאה עצמית. עלוב נפש וילדותי, תלותי ובעל איכויות נפשיות ירודות.


למה ככה?
הספר אמור להיות רומנטי, בגזרת להט״ב והוא אכן כזה.

מה שהוא לא, זה הגיוני, מקורי, יוצא דופן ובעיקר, ראוי לקריאה מעמיקה (ולעתים, לקריאה בכלל).

לעומת זאת, הוא רווי בילבולי רומנטיקה מהזולים שפגשתי, מלא בחיבוטי נפש מיותרים ותקשורת נמוכה ביסודה (וכבר עברו הימים בהם ספרות רומנטית שמשתמשת בטעויות בסגנון ׳אם הם רק היו מדברים עוד קצת׳, נחשבה חדשנית או סתם לגיטימית).

הגעתי אליו עם המון ציפייה, כולל צליל מנגינה בלב ורצון לגלות (כמו אחרים) ספר חמוד, מצחיק ויוצא דופן.

מכל אלה, נישאר המצחיק וגם הוא לרגעים ספורים ממש ובנוגע לדמות גרוטסקית אחת בעיקר. בשאר הזמן, בעיקר חיכיתי שיעבור.


מתרגממממה?
כחלק מתחושת ה׳סליזיות׳ הכללית, נראה כי גם התרגום זרם באותו כיוון או שאולי כחלק מתחושת ה-High סביב פאר היצירה הלהט״בי החדש, מישהו האמין ש׳מספיק טוב ככה׳.
בהתאם נבחרו כאן מגוון בחירות תרגומיות, שהקשר בינן ובין עברית איכותית נתון לויכוח.
״הבאטלר״ - כי משום מה, משרת או מלצר (שבמקרה זה תואם יותר את הסיטואציה), לא נבחרו כאופציה תרגומית.

״שמלרלרים״ - באמת? נשבעת שאין לי מה להגיד על זה.

״כמעט נחנקתי על הפשטידה שלי״ ו״כמעט נחנקתי על הפטריות שלי״.
שני משפים שתורגמו literally משפת המקור, תרגום שלא עושה חסד עם העברית וכמובן, עם כולנו, הקוראים.

״אני חושב ששופט יכול להתחשב יותר בנאשם״, התערב אלכס. ״כי נראה לי ששופט הוא מרקע יותר דומה של הנאשם.״ ואם לרגע נשים את התחביר הצולע בצד, נוכל לשאול יחד ׳מה נאמר כאן?׳.

שאר שטויות שאני נוטה להאמין שמקורן בטקסט, ניצפו כאן גם הן.

״הבעיה הייתה שאוליבר רטט כמו מסג׳יסט, רק בלי הפאן שבדבר.״

״ואז ממש שמעתי אותו מסמיק.״

והכי הכי, כשתוך כדי תאור שיחת טלפון מדגישה הדמות הראשית ״לא. אמא נענעה בראשה לשלילה חד משמעית.״ (ושוב, בטלפון).

וכמו תמיד, היו עוד.


זו אני? אנחנו?
לצערי, נראה שבשם הליברליות, כולנו נוטים לחבק יתר על המידה טקסטים להט״ביים (ולהתחמם לאור התחושה שאנחנו סופר נאורים).
מה שמביא אותי להבנה המצערת, שאם ׳בנוי לקשר׳ היה ספר רומנטי- על יחסים הטרו-סקסואליים, יתכן ולא היינו שומעים עליו גדולות (או קטנות).

לסיכום, נראה כי הדמויות המטרידות ברגישותן המיותרת ודמותו ה׳כאילו מסתורית׳ של אלקסיס הול עצמו, בליויי טקסט להט״בי במהותו, נתנו ל׳בנוי לקשר׳, את הקרדיט שספק אם הגיע לו.

לא סבלתי קשות, אבל גם לא סביר שניפגש בספר הבא (להבנתי הוא בדרך).

לפני 4 שנים•
★★★★★
•Misskipod
ליידי צ'יל

ליידי צ'יל

סיגל אביטן

אם נצטרך לסכם (ובעצם רק התחלנו), ספרה החדש של סיגל אביטן עוסק בגלים.
יש בו גלים של אהבה, הערכה (אולי הערצה), גלים של שנאה וגם אכזבה ומעבר לכל אלה, מככבים כאן גלי החום.

כי ׳ליידי צ׳יל׳, עוסק בין היתר, בגיל המעבר הנשי (המנאופוזה וגם המונח הזה, כמו דברים אחרים, נשמע טוב יותר באנגלית). הוא מתערבב בטירוף הקטן/גדול שתוקף נשים בתקופה זו ומוכיח שבהחלט ניתן לתלות באותו טירוף את האשם לכל פעולה חסרת שחר או היגיון בסיסי.

ככה זה כשלפי סיגל אביטן, כולנו הופכות בשלב כל שהוא, לְחַיות פסיכולוגיות, שלא לומר פסיכיאטריות לעתים (נשאר רק לקוות שהמציאות אופטימית יותר).

מי בלש של אמא?
׳לידי צ׳יל׳ מתחיל (וממשיך), כסיפור בלשי. אבל התעלומה הבלשית כביכול, משחקת כאן תפקיד משני, אחרי מסכת קשרים חברתיים, רומנטיים ומה שביניהם.
התחברתי אליו ואהבתי אותו.
אביטן משכילה כאן לבנות דמויות איכותיות, שמספקות מונולוגים מעניינים עד חשובים.
אותם מונולוגים מגוונים במספר אמירות שרציתי להמשיך לשאוף ולקרוא עוד ועוד.

״כשהנכון מגיע הוא מנמיך רעשים, מסדר לך כרית לידו ואומר, ׳שימי ראש׳.״

הדמות הראשית (נשית) של אביטן, מוצלחת, אהובה, דעתנית ונבונה. אבל אפילו ככזאת, היא מצליחה לראות בעצמה בעיקר את הקשיים ואחרי הכל, אין נשי מזה.

נשי זה אישי
״אשה זה לא שלך, זה איתך, או שלא.״

יש בו ב׳ליידי צ׳יל׳ מסר מחבק לנשות המין האנושי בימיהן החמים והבנה עמוקה למצבן (כולל טרפת עונתית מוכרת לכל, כמובן).
הכל ראוי לצחוק ומטופל בהומור איכותי (גם עצמי), שמסופק כאן בליטרים.

קצת כנות לא תזיק
ממש כפי שאהבתי אותו, אני מבטיחה להשתנק מפליאה, אם יתברר שגברים מצאו בו עניין (את האפשרות שיאהבו אותו ממש, אני מתקשה לדמיין).

״אף גבר לא רוצה ליד האשה שלו גבר שמצחיק אותה.״

כי ׳ליידי צ׳יל׳, איכותי, בוגר, מצחיק, עצוב, אינטלינגנטי ומובהק בנשיותו.
אם אתן נשים, קחו אותו איתכן, שבו ותהנו (וככל שאתן רבות בשנים, כך עדיף).
אם אתם גברים, הימצאותו של כרומוזום Y, מיותרת במקרה זה ותקשה עליכם להתחבר.
ראו הוזהרתם.

צ׳יל ליידי צ׳יל.
ניפגש בין גלי החום.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•Misskipod
המורה לעברית

המורה לעברית

מאיה ערד

משהו טרחני בסגנון 'ישראל בואכה פולניה', מקדם את הקוראים, בין עמודיו הראשונים של 'המורה לעברית' מבית היוצר של מאיה ערד.

זה מתחיל כשתיאור חייה של מורה לעברית (ישראלית לשעבר, שמתנהלת כבר שנים בארצות הברית של אמריקה), נפרש ומשאיר עקבות של 'כאן זה לא כמו בארץ'.

"למה היא כותבת את זה? הרי היא בכלל רוצה לשמר זיכרונות מוקדמים. לא לכתוב על ההווה. וממילא היא לא יודעת איך להמשיך. ארבעים וחמש שנה מחוץ לישראל, ואין לה שפה".

באמת למה ככה?
מתוך טקסט בכייני על מר גורלם של ישראלים שמצאו עצמם בגלות אמריקאית, נקבל כאן מנות גדושות של געגוע, מפיהן של דמויות שנמצאות שם והיו רוצות להיות כאן.
קצת כמו מוסר השכל סטייל 'רחוב סומסום' של שנות השמונים העליזות, כשכרובי נמצא 'כאן' אבל צועק שהיה רוצה להיות 'שם'.
הכל במטרה להבהיר את מושגי מרחב הזמן, המקום, היחסים ביניהם והיחסיות בכלל. הבנו.

אצל ערד, ירוצו אותם מושגים כחוט השני בספר הכולל שלושה סיפורים שמהותם המשותפת היא 'לא כל הנוצץ זהב', 'ארצות הברית - לא מה שחשבתם' ו'שלא תחשבו שלא מתגעגעים כאן לג'חנון ישראלי בבוקר שבת' ואולי גם למריבות בתור בסופר.

אין כאן באמת סיפור (ובוודאי שלא ברבים), אלא יותר הדהוד של מן משהו ישראלי, פרובנציאלי, מתגעגע עד נמוך נורא.
כי יהדות גולי ישראל אל ארץ ה'פסים וכוכבים', מתגלה ב׳המורה לעברית׳ כמפלצת בכיינית ומתנחמדת, שמבכה את הגעגוע כאילו הכריח אותה מישהו להגר אל מחוץ לגבולות ארץ הקודש המהוללים (נשבעת שלא אני).

ואם זה לא היה ברור...
אני מודה, ההתבכיינות המטאפורית (ולפעמים גם לא), לא עשתה עמי חסד.
כך נישארנו עם המסקנה המתבקשת שארצות הברית היא לא ישראל וישראל היא לא ארה"ב להתפאר.
המסקנה אגב, מדוייקת. בעבר, ניסיתי את שני המקומות (את חלקם עדיין מנסה).

ספר שבעברו עשה גלים ומבחינתי התגלה כסתם, שיהיה...

לפני 4 שנים•
★★★★★
•Misskipod
יש דברים שלא מוכרחים לנסות

יש דברים שלא מוכרחים לנסות

ענת לוי

'יש דברים שלא מוכרחים לנסות' הוא ספר אותנטי, עמוס תובנות אישיות, נַשיוֹת, סוּפר ישראליות.

From Israel with love

בסיפור פרטי, עמוס תכנים יחודיים, מציפה ענת לוי את התרבות של כולנו.
בין אנשי צבא, מתיחוּת בדרום, נשים ואנשים צרובי שמש ועומס ריגשי תמידי, נוכל כולנו להזדהות עם חלקים נרחבים מהטקסט הזה, שמכוון ומדבר אל הישראליות שכולנו מכירים.

נשים ואנשים
מלבד הסביבה הלבנטינית, גם גיבורת הסיפור כאן מדויקת לכדי דמות שמרכיבה כך או אחרת, את כולנו, נשות ארץ הקודש בחלק הזה של הכדור.
היא לא מושלמת בלשון המעטה, לא יפיפייה, לא רזה ולא עמוסת הערכה עצמית. ניזונה נפשית מדעת הסביבה וחושבת על עצמה כל רע אפשרי.

איש-ה
כּרוֹב נקבות המין האנושי, הנחת העבודה שלה כלפי עצמה, שלילית במהותה והיא מורכבת מחלקים בלתי נראים ברובם. כשמשבר רודף משבר והחיים זורקים אותה אל גילוי עצמי והתחדשות, היא תיוולד מחדש, תוך קושי ניכר ותצא ממשבריה נוצצת וחדשה (אולי, בערך).

"והידיעה הזאת שהוא שלה, לא סתם שלה, אלא אוהב ומעריץ אותה וחושב שהיא משהו, למרות שבתוכה ידעה תמיד שהיא לא, היתה רשת בטחון שכבר שנים היא מאפשרת לעצמה ליפול עליה בידיעה שתמיד יש שם מי שיתפוס אותה."

פרות וגם קדושות
'יש דברים שלא מוכרחים לנסות', בנוי לכאורה מהסיפור שכולנו מכירים. דומה לזה שלנו, של אחינו, של קרובים או של השכנה מלמעלה. גבר, אישה, ילדים ומשברים מרכיבים יחד תפריט שממלא כל משפחה שמכבדת את עצמה (וגם כאלה שלא).
אבל דווקא הרצון הזה לעמוד מול מראה קצת שבורה וקצת מעוותת, כשבכולנו מקנן אותו תפריט בדיוק, מאפשר מן סוג של עיון מחודש בסיפורים שכבר ידענו.

"היא חשבה לשנות את הנאום. לקרוע את מסך הזיוף המאולץ ולומר את האמת לקהל העגום. הורות היא כמיהה בהחמצה, שלעתים משתרבבים אליה רגעי נחת."

מגוון הפרות קדושות המנותצות על מזבח הטקסט הזה, עוסקות בין היתר גם בגיבור/כבר לא גיבור הצה"לי, שמתבוסס ברמות מוסר מוטלות בספק וקשות להִזְדַהוּת.

באופן כללי נדמה כי לוי מעוניינת שנראה את הסדקים של גיבוריה, בתוספת הפינות האפלות של מערכות היחסים הארוכות של כולנו, כולל פחדים ושאלות קיומיות הכרחיות.

"אנשים בוחרים להתחבר כי הם מוצאים בזולת את חומרי המילוי לחללי נפשם."

כשזה נעים...
יש בו ב'יש דברים שלא צריך לנסות', תובנות עמוקות על זוגיות, ילדים ושאר ׳מיסים׳ נפשיים, שכולנו מטילים על עצמנו באופן נורמטיבי להיתפאר.
וכמו בכל סערה, גם כאן, סופה של רוח לנוח ושל אנשים, לצאת מצידה השני, רטובים, אך נושמים סדיר לרוב.

כתיבה... אז מה?
הטקסט מתהדר בעברית תקנית לרוב, אבל מלא בביטויים שהובילו אותי להרמת גבה קלה. רובם עוסקים בהטיה סבילה-מעט משוּנה וחלקם לא מוכרים לי בכלל.
"מבורזלת", "החיכָּיון", "רוח לוטפָנית", "ננגעו", "האיבון" (מלשון אבן) ועוד. כולן מילים/לא מילים, שהיו לי מעט קשות לבליעה.

מעבר לכך, מדובר בסיפור מכאן, לא חדש, לא מחדש וכביכול לא מיוחד, אבל בהחלט כזה שכדאי לעצור למענו לרגע ואולי גם להקשיב לו לא יזיק בכלל.

"...גם רגעים של אובדן עשתונות הם רגעים שנרשמים ביומן החיים."

פשוט, יומיומי, עמוק עד מעורר מחשבה ומדיר שינה לעתים.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•Misskipod
ספר האקסיות

ספר האקסיות

יאיר אגמון

ספרים מרובי סיפורים, לרוב לא חונים אצלי על מדף הספרים ובכל זאת, משום מה, ׳ספר האקסיות׳ הופיע לי בספרייה.

הוא בנוי ממספר סיפורים. כולם עוסקים במערכות יחסים וב׳אקסיות׳, כמובן (גם ב׳אקסים׳).
גיבוריו, מתבלבלים בינם לבין עצמם ועם אחרים, מתפלפלים ומסתבכים כל למען ובשם האהבה (קצת כמו כולנו בימים הטובים).
הם מיצגים מגוון קבוצות גיל ואת שני המינים, מעלים על נס נושאים מוכרים ובעיקר מדברים.
וכאן ראוי לעצור.

כי ׳מדברים׳ אצל אגמון, הוא מושג כללי לתופעה יוצאת דופן עד הזויה, כשנראה שכל הדמויות מדברות בקול אחד, יחיד ובעיקר אחיד.
סגנון הכתיבה זהה, המשפטים חוזרים על עצמם, העברית בסגנון ארצי, השאלות נטולות סימני שאלה, כללי הציטוט חסרים ובאופן כללי, נראה שלא נעשה כאן נסיון מפואר ליצור ׳קולות׳ שונים.
אם נרצה לפתח יחסים עם הדמויות שמולנו ולקרוא כל אחת מהם כדמות יחודית, ראוי שנחפש בספרים אחרים.

״והכול סתם, הכול סתם, כי ככה, ככה העולם תמיד, ככה הוא היה וככה הוא יהיה וככה הוא עכשיו, הוא ככה כל הזמן ממש, אין בו פשר ואין בו הגיון ואין בו סדר ואין בו תוחלת ואין בו כלום. העולם הוא העולם, החיים הם החיים, זה מה שהם, הם מה שהם, זה מה שזה, ועם הפלא הזה אנחנו צריכים לעבוד, ועם החרא הזה אנחנו צריכים להתמודד.״

איך אומרים רחוב בעברית
שפת הרחוב שולטת בכיפה ומביאה איתה משהו עילג, מקרב, ואותנטי ביסודו.
יש בזה מן חום אנושי, אבל גם תחושה צורבת של ירידה טקסטואלית לצורך מכנה משותף נמוך, לטובת הקוראים.

דעה ועוד דעה
כמו פטריות קטנות אחרי מבול המילים החוזרות על עצמן, אגמון מפזר פירורים קלים של ביקורת קלה פחות.
הוא מתאר את החיים הפשוטים/רדודים שכולנו חווינו אי פעם ומשרבב בהם טיפות דעה על אנשים, נשים, אהבה, טינדר ושאר מרען בישין.
אמנם מביע דעה, אבל אין כאן חידושים גדולים.

״יש לה טינדר עכשיו, אז כל היום היא מתכתבת עם מטומטמים.״

״ככה זה כשדתיים מאוד-מאוד, הכל פשוט יותר, כי יש אלוהים, ואם יש אלוהים אז יש דרך נכונה לצלוח את החיים האלה.״

והכי מצחיק (ואולי מדויק ביולוגית, גם אם פחות נכון ספרותית), אצל כולם דופק הלב ״טם טם טם טם״.

״איזה טמטום״, ״איזה עצוב״, ״איזה מוזר״.

כן, אבל אולי לא בסדר הזה.

מבחינתי, מדובר בחוויה מיותרת, או כמו שנהוג ב׳ספר האקסיות׳ ״הכול סתם...״.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•Misskipod
ארוחה משפחתית

ארוחה משפחתית

גנית אורין

סבתא שלי הייתה אומרת "אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק" ולצערי, זהו המשפט הממצה והנוקב שהידהד לי לאורך קריאת הספר הזה.
כי 'ארוחה משפחתית' מגיש לקוראיו ראי של משפחה ממוצעת, במקרה הטוב. מטרידה עד מופרעת, במקרה המציאותי יותר.

אז מה היה לנו?
מצד אחד נגלה הורים מבוגרים, משכילים, שמנהלים את חייהם בערוב ימיהם. אב שטלתן ומזדקן שהשתלטנות בו הופך קיצונית בערוב ימיו ואמא שמאבדת אט אט את תודעתה.
מהצד השני (ולעתים במרחק שני משפטים משם), נגלה את ביתם הצעירה שהיא לב ליבו של הטקסט הזה (כי לא בטוח שנוכל לכנות אותו 'סיפור').

מי את ולמה?
כרווקה פלוס שניים בעיצומו של העשור החמישי לחייה, אותה בת ׳צעירה׳, מחפשת את דרכה אל עבר זוגיות נחשקת, או נסבלת לכל הפחות.
תוך כדי אותו חיפוש אכזר, היא תתאכזר אלינו לא פחות ותדאג שנחווה את קורותיה המייגעים, כמוה בדיוק.
כל גברבר הזוי ומיותר שיחלוף לה בשדה הראייה (ולרוב גם במיטתה), יחייב דיווח ארוך (אך שיטחי) שאין לי, כקוראת, כל רצון להיות חלק ממנו (ובכל זאת הייתי).

כחלק מאותו טקסט חסר מעצורים, נמצא פה ושם גם ציניות עמוקה, שנונה אך שטחית וכל הטוב הזה, מוגש תחת שטף מלל כוחני-מתנחמד, עצבני ולרוב מיותר.
סוג של טיפול נפשי-אישי, תוך דיבור בלתי נלאה שאולי עוזר למטופל, אך ספק אם יועיל משהו לנו, הקוראים.

נשימה שיטחית
מדובר בכתיבה מהירה ושטוחה ממש כמו בחירת המילים, שמחייבת קריאה חסרת נשימה בסגנון מָנְיַה (מעולם לא חיכיתי כל כך לדיפרסיה ואיתכם הסליחה).

"יא מפגר שעובד בעבודות מפגרות בלי חברים מכוער גמד מקריח עם אף ענק שרק זונות רוסיות שאתה משלם להן אוהבות. תמות מפגר ולא תתקדם ולא מסוגל לאהוב ואף אחד לא אוהב אותך."

אני מבינה את הצורך (ואולי גם את הרצון), להשתמש בצורת הכתיבה ככלי לתאור גיבורה סוערת, חסרת מנוחה. אבל לשלשת ספרותית חסרת נשימה, שנכתבת במשפטים ארוכים-ארוכים, מעייפת ומחייבת סיבה ממש טובה, או הרבה אומץ ורקורד עשיר, סטייל ז'וזה סאראמאגו (אף אחד מאיתנו הוא לא סאראמאגו וגם אצלו יש במוטיב הזה אלמנט בלתי נסבל לעתים).

מצחיק כמה שזה לא (או כמה שזה עצוב)
לאורך 'ארוחה משפחתית', נעשה נסיון להצחיק בכל מחיר, או סתם להוציא אותנו, אחד אחד, משלוות הקורא שגיבשנו בעמל רב.
הכל, באמצעים/לא אמצעים, ספרותיים.
אותם אמצעים כוללים שיבושי מילים מכוונים וציניוּת לפי משקל.
לטעמי, לא הספרות ולא ההומור, מהצד האיכותי של המפה.
"פייסשמוק",

"הולכת ל'מתיחטיס' "

"מלמד צלבנית במכללת בלהבלה",

"אני לא מפחדת ממנו. לא אכפת לי שיגיב איך שיגיב. לי אין אלוהים. אולי קצת אללה. איך הוא אוהב אותו, אללה. שרוף עליו. טוב, לא ממש. קצת פריך עליו."

"ואולי פשוט אתאסלם? ביי ביי קרכצן וציקרוכן, שלום גאווה לאומית מוגזמת וכבוד עצמי מנופח."

והיו עוד רבים.

היה סיפור?
קראתי חלק ניכר מ'ארוחה משפחתית', לפני שנטשתי סופית.
את פרק הזמן הלא מבוטל שהקדשתי לו, אפשר לייחס לעובדה שחיפשתי סיפור.
זאת משום שלאורך הקריאה התגנבה התחושה שעוד רגע, אולי ממש בעמוד הבא, יתגלה אותו תוכן מרוכז שהוא הסיבה שלשמה התכנסנו.
לצערי, עד אותם עמודים מרחיקי לכת בטקסט המדובר, זה לא קרה.

עוד לא אבדה
הדבר היחיד שנוכל לקבל מטקסט שכזה, נוגע לניתוח סיטואציות חברתיות ומשפחתיות, אותו הוא מעניק לקוראיו. אולי זו הכוונה כאן ואולי אני מרחיקה לכת בנסיונות להבין את מהות העלילה ומישהו משתעשע על חשבוני.
מה שעוד יכול להיות הוא, שממש בסוף, בין עמודיו האחרונים, מתעורר משהו שאורז כאן משפטים סתומים לכדי סיפור אחד מיוחד. אני, לא מצאתי אותו ומבחינתי מדובר בגיבוב משפטים סטייל טיפול פסיכולוגי, שתובנותיו נוגעות למטופל בלבד (במקרה זה, המטופל הוא לא אני).
כולי תקווה שהנוגעים בדבר, נהנו יותר ממני, כשהשתדלו להקים את הטקסט הזה לגבהיו הנוכחיים.

אני בכל אופן, פרשתי בטרם עת.

"רכבת לג'הנם." כן, ככה זה מרגיש קצת לפעמים.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•Misskipod
אומנות הזיוף

אומנות הזיוף

ג'ניפר קרוזי

מעטים הספרים המתהדרים בהומור איכותי.
מעטים עוד יותר, אלה שנכנסים תחת הגדרת ה'קומדיה הרומנטית' ונדירים מתוכם הספרים שיכולים להתהדר באיכות (ואל תתנו לי להתחיל ולדבר על האחוז הקטן מתוך אלה, שמתורגם לשפת הקודש).

'אומנות הזיוף' של ג'ניפר קרוזי, הוא כל אלה גם יחד והוא מתחיל מעניין ומטפס משם לרמת עניין משופרת, לכל הפחות.
ספרה של קרוזי עוסק בנושא יחודי ומספק זוית ראייה שונה על גיבורה לא יפה במיוחד, לא זוהרת ולא רזה (שזה כשלעצמו מספק לקרוזי ולספר, נקודות חיוביות לרוב).

גיבורה, גיבורה
"אני צריכה לצאת יותר מהבית, חשבה. שישה חודשים של התנזרות והיא כבר מחככת לשנות עם פורצים במהלך ביצוע פשע."

מדובר בדמות עגולה וּמיוחדת, פמיניסטית וְלא מבחירה, בעלת עבר אישי ומשפחתי עשיר.
כחלק מהיותה בת למשפחה לא שיגרתית, היא מנהלת יחסי אהבה/שנאה עם הסובבים ומשלבת הומור עצמי, עם ציניות מיזנטרופית.
באופן כללי ניתן לכתוב כי מדובר בבחורה כלבבי.
אומנותָהּ
סיפור המסגרת של 'אומנות הזיוף' עוסק באומנות כמובן (ובזיוף גם).
כשמשפחת סוחרי אומנות מתקשה לשרוד כלכלית, מתגלים בה סודות וקרעים מהעבר וכשבני המשפחה מפגינים את מומחיותם גם בבילוש וב'איך להיות משפחה', העניינים מתחממים במהירות.

מה קורה פה בכלל?
"טוב, אז תסתום את הפה שלך,... אנשים הגונים כמוך נורא מסבכים את העניינים לכל היתר."

'אומנות הזיוף' מתחיל בסגנון בלשי ועלילתו מתקדמת אל עבר מתח/לא מתח. הוא משתמש בין היתר בעקרון הדלתות המסתובבות, כשדמות נכנסת לחדר, שומעת חציו של משפט ומתגלגלת משם למסקנות לא מסקנות, כאילו חייה הם משחק 'טלפון שבור', בואכה שנות השמונים העליזות.
אבל מלבד האלמנט הבלשי, כל נסיון למסגר את הטקסט הזה אל תוך גבולות סוגה ספציפית, יביא אותנו במהירות למסקנה שמדובר בספר שההומור רץ לאורכו וצובע אותו בציניות נעימה ואינטליגנטית בעיקרה. זוהי קומדיה רומנטית במהותה, שעורבבה בה ספרות בילוש קלה לצורכי מתח והנעת עלילה. אם תשאלו אותי, מדובר ביופי של ערבוב.

"איזה מין עולם זה: אישה צריכה לעשות כמעט הכל בעצמה."

אלמנטים גרוטסקיים, מרוץ אחר אוצר/לא אוצר והמון הומור עצמי (שאין טוב ממנו) ממלאים את דפי 'אומנות הזיוף'. תוסיפו לזה מאבקים, יחסים משפחתיים וגם לא ותקבלו ספר חמוד וקליל שכיף לסיים איתו יום (ואפשר גם להתחיל).

אגב, ל-Faking it, שמו המקורי של 'אומנות הזיוף', יש יותר ממשמעות אחת, הוא תורם קריצה מדוייקת, משעשעת וּבאופן כללי מתאים להפליא ליצירה.

"אולי צריך פה טיפול קבוצתי. תעריף משפחתי."

לפני 4 שנים•
★★★★★
•Misskipod

ביקורות נוספות על "סודה של מספרת הסיפורים"

סודה של מספרת הסיפורים

סודה של מספרת הסיפורים

סג'אל בדאני

ג'איה, עיתונאית מניו־יורק ובעלה פטריק, מנסים להביא ילד לעולם, ללא הצלחה.
לאחר ההפלה השלישית, גם נישואיה מתפרקים.
ג'איה, בת להורים הודים.
לנה, אימה של ג'איה, מקבלת מכתב מהודו המבשר על מותו הקרב של אביה ובקשתו להיפגש עימה לפני מותו.
האם מסרבת לנסוע להודו ולהיפגש עם אביה הגוסס.
ביתה ג'איה, נוסעת להודו במקומה כדי להבין מקרוב את העבר המוסתר של אימה.
בהודו, ג'איה נפגשת עם ראווי, המשרת ששירת נאמנה בבית המשפחה במשך עשרות שנים.
הנסיעה להודו מאפשרת לג'איה התרחקות מצרותיה שלה ובמקביל הבנת שורשי הריחוק שיש ביחסיה עם אימה.
ראווי, איש מבוגר, מקבל את פניה בבית הסבים שלה
ומבשר לה שהיא הגיעה מאוחר מידי.
הסב, דיפק, נפטר וכבר פיזרו את עפרו.
לג'איה היו שאלות רבות, ראווי ענה שסיפור חייה של סבתה, אמישה, שנפטרה לפני שנים רבות, יענה על כל שאלותיה...
וכך תוך כדי סיפורו של ראווי, המשרת, החבר, הנאמן ואיש סודה של סבתה אמישה, ג'איה לומדת על שורשיה ההודים,
על אהבתה הסודית של סבתה, על החיים והתרבות שהיתה בתקופתם ועל הודו תחת השלטון הבריטי.
בנוסף, ג'איה מתוודעת לסיבה שבגללה אימה לא הסכימה לחזור להודו...
מומלץ בחום.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•תמי
סודה של מספרת הסיפורים

סודה של מספרת הסיפורים

סג'אל בדאני

יפה ונוגע.
שתי תקופות חיים, מקומות ועולמות שונים. אמישה ההודית בשנות השלושים-ארבעים במאה הקודמת ונכדתה ג'איה שנולדה וגדלה בארצות הברית וסיפורה מובא בתחילת המאה הנוכחית.
ג'איה שתקוותה להיות אם נכזבה לאחר הפלות שוברות לב ומשבר ביחסיה עם בעלה מחליטה לבקר בהודו את סבה הגוסס הזר לה, אביה של אמה לנה שיחסה לבתה קריר. היא יודעת מעט על משפחתה שנותרה בהודו או עזבה אותה. בהודו היא פוגשת את ראווי הקשיש ששירת בנאמנות את משפחתה עשורים והוקיר את אמישה שנהגה בו בהגינות למרות מעמדו הנחות כטמא. ג'איה סקרנית גם כעיתונאית לגלות מה שמעולם לא ידעה מהוריה. עם ראווי אליו היא נקשרת היא יוצאת למסע בעבר ונחשפת למי היתה סבתה- כותבת סיפורים מוכשרת שלא השלימה עם מעמדה בהודו של אז- שפחה בת חמש עשרה לבעלה ומשפחתו. אשה בעלת תעצומות נפש שדרך קצין בריטי צעיר (תקופת שלטון הבריטים בהודו) - סטיבן, אליו נקשרה באהבת אמת- למדה לכתוב באנגלית וזכתה ללמד נערים ונערות צעירים מעט ממנה בדרכה המקורית- לכתוב. להעלות על הנייר את סיפוריהם, הרהוריהם ושאיפותיהם.
בין תלמידותיה נמנית נימה הנקלעת למשבר נורא ונוקטת בצעד של יאוש מתוך אומללותה.
ג'איה מתוודעת לילדיו, נכדיו וניניו של ראווי ונדהמת לגלות עולם השונה כל כך משלה במרחק כמה שעות טיסה.
היא נחשפת לסודות משפחתיים מפתיעים ומטלטלים, מתוודעת לילדותה הקשה של אמה לאחר מות סבתה ומבינה מניין נובעת קרירותה. מגלה דרך ראווי מהם אהבת אמת, ייסורים, החלטות קורעות לב והקרבה ולומדת להעריך את החירויות המובנות לה מאליהן במערב. בסוף הסיפור של ראווי היא זוכה להפתעה ומקבלת החלטה אצילית למענו.
הקורא נחשף להודו האמיתית של אז והיום- העוני והזוהמה, הבתים הדלים, גללים ואשפה ברחובות וילדים-קבצנים בצד מקדשי פאר. מציאות עגומה של נערות ששודכו על ידי הוריהן לגבר ללא זכות ערעור או בחירה, לעתים תמורת שק אורז. שיהפכו למשרתות לבעליהן ויידרשו לפנות לחמות כ'אמא' ולציית לה תוך ניתוק הקשר עם משפחתן הגרעינית. אמהות בנות עשרה. חייהם הנוראים של הטמאים מחוץ לקאסטות הנחשבים מוקצים ואסורים למגע, עלולים לדמם למוות אם ייפצעו שכן אף רופא לא יסתכן במגע עם דמם. הודו של צפיפות, צחנה, עליבות ואמונות טפלות אך גם שמחת חיים, אהבה וטוב לב.
מסופר בפשטות מלבבת ונוגע ללב. כתיבה קולחת וקל להתחבר.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•ראובן
סודה של מספרת הסיפורים

סודה של מספרת הסיפורים

סג'אל בדאני

ספר מקסים שנהניתי ממנו מאוד.

אני אוהבת ספרים עתירי מידע על תרבויות שונות ומרוחקות שגורמות לי לצימאון וקריאה נוספת. הספר הזה גרר אותי לקריאה נוספת על התקופה ההיסטורית, המאורעות, התרבות, המסורת, ההווי של האנשים, הצבעים, האוכל, הריחות, התבלינים, האמונות ועוד.

"סודה של מספרת הסיפורים" מוכיח שלא תמיד נסובים סביב מה שרוצים להיות, אלא סביב מה שיכולנו להיות!

השחקניות הראשיות: ג'איה ואמישה – נכדה וסבתה.

ג'איה אמריקאית בת יחידה להוריה, שהיגרו מהודו לארצות-הברית. היא עיתונאית שאוהבת את המילה הכתובה, וסירבה להמשיך את המורשת של אביה הרופא. נשואה לפטריק-עו"ד שותף במשרד עורכי דין גדול בניו-יורק. שניהם הכירו בקולג', נשואים שמונה שנים. אבל משהו חסר... הבית ריק...

למרות כל טיפולי הפוריות, ג'איה ופטריק לא מצליחים להרחיב את המשפחה. כל ההפלות מסתיימות בהפלות טבעיות, ומהפלה להפלה הסדק בין ג'איה ופטריק התרחב. לאחר ההפלה השלישית, פטריק מרים ידיים ועוזב את הבית.

ביקור של ג'איה בבית הוריה, חושף מכתב שהאם קיבלה מאחיה, בו הוא מודיע לה שאביה מבקש ממנה, להגיע להודו ולפגוש אותו, לפני שהוא עוזב את עולם החיים.

האם מסרבת לפגוש את אביה בערוב ימיו. ג'איה בחושיה העיתונאים חשה שיש כאן "משהו". סירובה של האם, הסודות המשפחתיים שלוטים בערפל, והתנגדותה של האם לביקור הסב בהודו, גורמים לג'איה להרים גבה ועוגן ישירות לסבא הגוסס בהודו.

כשג'איה מגיעה לבית אמה בהודו, את פניה מקבל המשרת הקשיש – ראווי. הוא מבשר לה שהיא איחרה ביומיים והסב נפטר.

מכאן ואילך, נפרסת "תיבת הסודות" וראווי מספר לג'איה על אמישה – הסבתא ואם אימה. על אמישה תקראו בעצמכם. אני רק יכולה להבטיח לכם שאמישה היתה אישה מיוחדת, חרוצה, חכמה שחלמה ללמוד אנגלית ולכתוב סיפורים. פה תקבל ג'איה תשובות לשאלות, מדוע נותק הקשר עם אבי אמה, ומה הסוד הנורא שאופף את הסבתא אמישה.

תוך כדי הסיפור המסופר על ידי ראווי, ג'איה מתמכרת למסורת ההודית, למנהגים, האוכל, הריחות, והמראות המיוחדים של הודו. בפני ג'איה נחשפת תרבות מרתקת על אבותיה, והגורמים ליחסים הקרירים שיש לה עם אימה.

אמישה הייתה "אישה כלואה". היא שאפה לקדמה ולפריצת גבולות, אך נולדה בתקופה חשוכה. זו תקופה שיחסי הגומלין בין נשים לגברים בלמו אותה. הגברים עבדו, פרנסו, שלטו והם אלה שהחליטו עבור האישה שאיתם ומשפחתם.

מפרה ומעניין לקרוא על התקופה, שהבריטים שלטו בהודו מאז 1876, ועל היחסים בין ההודים המקומיים לחיילים הבריטים.

הבדלי המעמדות בהודו הם תורה בפני עצמה-הקאסטה. זהו מעמד שאדם נולד לתוכו, ואי אפשר להשתחרר ממנו. המעמד כולל: כוהנים, ברהמינים, לוחמים, סוחרים, פועלים וכד. מלבד המעמדות הללו, מצורף מעמד "הטמאים" שהם מלקטי הזבל והיחס אליהם משפיל.

השיוך לקאסטה מסוימת מחייב דפוסי התנהגות. לדוגמא קאסטות מסוימות אוסרות על אכילת מאכלים, או מגע גופני עם קאסטות אחרות. כך היה גם ראווי "טמא", ונחשב לנחות ולא ראווי בעיניהם של המעמד הגבוה.

אמישה לא קיבלה את דפוס ההתנהגות של הקאסטות, ובניגוד לכללים אספה את ראווי לביתה. היא העניקה לו משרה ובית חם. לדעתה של אמישה כל בני האדם שווים, ללא קשר למוצאם וצבע עורם.

כל העלילה נעה בין ג'איה בהווה, לבין אמישה באמצע המאה הקודמת. רק לקראת סוף הספר מצטרף גם קולו של ראווי, בגוף שלישי עבר.

הכתיבה של סג'אל מרתקת, וממוקדת בדמויות הראשיות. ניתן להבחין שגם בוצעה עבודת תרגום איכותית.

ב"סודה של מספרת הסיפורים" תמצאו תובנות רבות ובעיקר חשיפה לתרבות שונה.

לסיכום: אני מאוד אהבתי. ספר מלמד ומקסים עם סיפור נפלא על עוצמה, נאמנות, סודות, חמלה, קבלת השונה ובעיקר מערכות היחסים במשפחה של אז והיום.

אני נותרתי עם השאלה: איך ג'איה תפעל אחרי שלמדה על סבתא אמישה וסבא דיפק.

בנוסף, אני משתוקקת לדעת אם הסופרת מתכננת לכתוב המשך לספר, או שהיא כבר כותבת... הסוף הותיר אותי עם כמיהה לעוד... ויתכן שזה מה יקרה למי שיקרא את הספר הנהדר הזה.

ממליצה בחום.

לי יניני

הוצאת אריה ניר, פרוזה-תרגום, מאנגלית: תמי לימון, 429 עמודים, 2019

לפני 6 שנים•
★★★★★
•לי יניני
סודה של מספרת הסיפורים

סודה של מספרת הסיפורים

סג'אל בדאני

עבר והווה נפגשים בספר הנחמד הזה שנקרא אצלי בנשימה אחת.
אולי נחמד זו לא מילה מספיק טובה. המילים מיוחד או נהדר יעשו יותר חסד לספר המקסים הזה. (האמת שגם מקסים נשמע לי טוב יותר מנחמד..)

אישה אמריקאית נשואה וצעירה מייחלת ללדת ילדים בכל ליבה. אך החיים מתכננים לה אחרת כשהיא מפילה בפעם השלישית את עוברה.
האישה שוקעת בקהות חושים ולא משתפת את הסובבים אותה ברגשותיה.
בעלה, שכבר לא יכול להתמודד איתה יותר אומר לה שאולי הגיעה העת להיפרד.
שבורת לב, האישה מחליטה לטוס להודו ולברוח מהצרות.
מטרת נסיעתה מוגדרת מראש, והיא לבקר את סבה ההודי שמעולם לא הכירה, שמשפחתה קיבלה מכתב שהוא חולה מאוד.
בהודו היא מתוודעת למשרת זקן שהכיר את משפחתה, והוא מספר לה סיפור על הסבתא שלה, שגם אותה מעולם לא זכתה להכיר.
הסיפור על הסבתא מעניין מאוד, ומשפיע באופן ישיר על משפחתה כיום, מבלי שידעה זאת.

למרות שהספר די צפוי, ואפשר לנחש את 'הסוד המשפחתי' עוד לפני שקוראים רבע מהספר, מאוד נהניתי במהלך הקריאה, וסוד הקסם האמיתי של הספר הוא תיאור התרבות ההודית המרהיבה, האנשים הטובים, וסיפורי האהבה המופלאים בניחוח של שלווה ורוגע, שקשה שלא להישאב אליהם בסקרנות ובהנאה.

(4.5 כוכבים)

לפני 6 שנים•
★★★★★
•חיפושית
סודה של מספרת הסיפורים

סודה של מספרת הסיפורים

סג'אל בדאני

איזה ספר מקסים! נהניתי מכל רגע וממש לא יכולתי להניח מהיד עד לסיום המרגש.
סיפור על אישה אמיצה שנאלצה להיאבק בין רצונותיה והליכה אחר תחושות לבה לבין נאמנות למשפחתה ולמה שמצופה ממנה בתור אשת איש ואם לילדים בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים בהודו.
הספר מעורר הרבה מחשבות על החיים, על הגורל, על החלטות, על הזכות לאהוב, על נאמנות, על התמודדות עם אובדן, על נחישות ואומץ ללכת עם האמת שלנו והוא מסתיים עם חיוך שטומן בתוכו המון תקווה לעתיד הצפוי.
ספר מרגש, מעניין וזורם. ספר שיישאר איתי עוד הרבה זמן. ממליצה בחום!
ג'אנה היא עיתונאית שגרה בניו יורק. היא עברה הפלה בפעם השלישית וכתוצאה מכל מה שכרוך בהתמודדות עם האובדן ושברון הלב, התרחקה לאט לאט מבעלה ונישואיה התפרקו.
יום אחד מגיע מכתב מהודו לאמה של ג'איה שאביה, סבה של ג'איה, גוסס. אמה מתעלמת מהמכתב ולא מוכנה לנסוע אליו אבל ג'איה רואה בכך הזדמנות להתנתק קצת ועל הדרך אולי לגלות פרטים על עברה המסתורי של אמה ומשפחתה והיא מחליטה לטוס בעצמה להודו.
ג'איה רואה בכך הזדמנות לגלות את הסיבות לכך שאימה התנהגה אליה בקרירות כל חייה. היא דאגה לה ואהבה אותה אך ללא כל גילויי חיבה. אמה מעולם לא סיפרה לה על עברה, על הוריה, שאותם ג'איה מעולם לא פגשה.
כשג'איה מגיעה להודו היא מגלה שסבה כבר נפטר. ראווי, המשרת המסור שלו, מקבל את פניה ומחליט לספר לה את סיפורה המרגש והסודי של סבתה. מסתבר שראווי היה החבר הכי טוב של סבתה ואיש סודה למרות שהיה ממעמד שנחשב נחות מאד בהודו שנקרא מעמד "הטמאים".
ג'איה מגלה לאט לאט את סיפורה של סבתה האמיצה מספרת הסיפורים, את הכוח הרב שהיה לה ואת מאבקה ונחישותה לממש את רצונותיה בתקופה שבה ציפו מנשים להיות בבית ולגדל ילדים.
ג'איה לומדת על עברה של משפחתה, על סבתה ועל אמה ועל הדרך נסחפת לתרבותה וניחוחותיה המשכרים של הודו.

מדוע אימה של ג'איה לא בקשר עם אביה, סבה של ג'איה? מה הסוד הגדול שסבתה הסתירה? מדוע נפטרה סבתה ואיך? מה יעלה בגורל נישואיה של ג'איה? עם איזה תובנות ג'איה תחזור?
תקראו ותגלו!
סיפור על כוחה של האהבה, על סודות, על נאמנות יוצאת דופן ועל חברות ראויה להערצה, על הקרבה, על אומץ ועל מימוש עצמי.
אסיים בכמה ציטוטים שנגעו ליבי ושיש להם מסר חשוב לחיים, אותו למדה ג'איה במהלך המסע:
"מאבקה ונחישותה (של הסבתא) לימדו אותי שכל יום הוא יקר מציאות ושאהבה היא דבר שיש להגן עליו כפי שמגנים על אוצר שערכו לא יסולא בפז, שרק בני המזל מוצאים ונהנים ממנו".
"אני חוזרת עם מטרה ועם הבנה שלא היו בי קודם לכן. אולי החיים הם סדרה של החלטות שהגורל מעורב בהן. אולי הם קבלת העובדה שהבלתי אפשרי פירושו שדלת אחרת נפתחת. ואולי המשמעות היא שצריך להיות הכי חזקים דווקא בזמנים הקשים ביותר בחיים."
אני חוזרת עם ... "הכרת תודה על כל מה שיש לי ועם ניצוץ של תקווה בגלל מה שאני יכולה להיות, אני משחררת את עברי וצופה אל העתיד".

לפני 6 שנים•
★★★★★
•תושיק
סודה של מספרת הסיפורים

סודה של מספרת הסיפורים

סג'אל בדאני

אמריקאית, בת ממוצא הודית, חשה לא אהובה מהמרחק שאמה מציבה ביניהן, מתחתנת עם גבר שהיא אוהבת. לאחר שלוש הפלות, אותה בת, מלאת צער, ג'יה, שמה מרחק כזה בינה לבין בעלה, עד שנישואיהם מסתיימים. כשג'יה מגלה שסבה בהודו גוסס, היא מחליטה לנסוע להודו כדי ללמוד מה סבה רצה לתת לאמה לפני מותו, וללמוד את הסודות מדוע אמה, שנולדה וגדלה בבית סבה, לא הותרה לחזור להודו לאחר שהתחתנה ועברה עם בעלה לאמריקה.

זו רק תחילת הסיפור. כאשר ג'יה לומדת את סודות סבתה ואמה באמצעות משרתה של הסבתא האהובה אמישה.

הדמות של אמישה מפותחת להפליא. האהבה והחמלה שלה כלפי הזולת, המאבקים והפחדים שלה, כולם בזיווג כל מה שג'יה קיבלה כמובן מאליו, ואז ההבנה מדוע לנה אמה היא מי שהיא.

סיפור מקסים, מומלץ מאד.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•רמי
סודה של מספרת הסיפורים

סודה של מספרת הסיפורים

סג'אל בדאני

ספר מקסים, כתיבה יפה וברורה, נהניתי מקריאתו.

למדתי המון על התרבות ההודית, הנופים, החגים, אורח חייהם, אני בטוחה שלא הייתי שורדת.

גויה אישה נשואה לאמריקאי, לאחר מספר הפלות שעברה השניים מחליטים להתגרש. גויה טסה להודו במקום אימה
כדי להיפרד מסבה שנמצא על ערש דווי. לצערה היא מגיעה באיחור.
משרתו הנאמן של הסבא מגולל בפניה את סיפורם של הסבא והסבתא.
הסוף מפתיע, אני לא יכולתי לעצור את הדמעות.

ממליצה בחום

לפני 6 שנים•חנוש
סודה של מספרת הסיפורים

סודה של מספרת הסיפורים

סג'אל בדאני

מעניין, סוחף.. באמת ספר כייפי.
מלמד רבות אודות התרבות ההודית: חיי המשפחה, המעמדות, מאבק הנשים להישמע ולהיראות והמאכלים השונים.
ספר שהוא כמו נסיעה לארץ אחרת...

החיבור בין העבר להווה עובר יפה ונוצר ספר מרתק ומחמם את הלב.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•מיירון
דירוג
5.0
לפני 6 שנים

“איזה ספר מקסים! נהניתי מכל רגע וממש לא יכולתי להניח מהיד עד לסיום המרגש. סיפור על אישה אמיצה שנאלצ”