אחד הרומנים הפחות מוצלחים של מחפוז, לדעתי. מוסד החבורה המבלה את ערביה יחדיו מחוץ לבית, אשר הופיע בטרילוגיה הקהירית הגדולה, מופיע פה שוב, והפעם עומד במרכז. ייתכן שממד הייאוש בולט פה יותר מבעבר- אולי משום שזו יצירה אחרונה של אדם זקן.
חמישה חברים מלווים זה את זה מילדות ועד זקנה, ומשולחן הנרגילות והקפה מגיבים על תהפוכות ארצם. לבריאת עולם ספרותי בפרישת זמן רחבה שכזו נדרש היקף משמעותי מאד, אבל מחפוז כתב ספר שאורכו (במהדורה העברית) פחות מ-200 עמוד. כדי שיספיק לכסות 70 שנה של חיי 4 דמויות ומדינה ענקית וסוערת פוליטית, מדי כמה פרקים הוא חוזר על ביטוי כמו "כך עברו עלינו כמה שנים", ומדלג הלאה. קצת קשה להעמיק כך. גם מבחינה תמטית הספר חוזר שוב לעייפה על נושאים קבועים אצל מחפוז (חלוף הזמן, חיי הנישואין והתשוקה המינית הגברית, דתיות מול אתאיזם, מרד ילדים בהוריהם), אשר בעבר טיפל בהם באופן עמוק יותר.
הספר הזכיר לי בעיקר סוג מסויים של סרטים המגיעים אלינו בדרך כלל מארצות כמו איטליה וצרפת- סרטים אשר חוגגים את החיים ואת החברות, שופעים מראות שקיעה, נופים ים תיכוניים וכוסות יין, ומספקים לצופים מעל גיל מסויים התרפקות נוסטלגית נעימה. ואכן הספר שופע נוסטלגיה קיצונית, בעיקר לעברה הפסטורלי והשקט של שכונת אל-עבאסייה הקהירית בה גדלו וחיו בני החבורה כל חייהם.
הדבר היחיד ששבה אותי בספר בשל יחודיותו, הוא המעגל שמשלים אסמאעיל, אחד מבני החבורה. מי שכנער צעיר מאד הפגין מצד אחד אמונה דתית עזה ואדיקות בתפילה עם פעילות מינית אינטנסיבית על גג ביתו ובצל שיחי הצבר, מסיים את חייו כחסיד התורה הסופית, המתענג על מדיטציה, אהבות ויחסי מין בהם הוא מגלה "דברים שגבר רגיל לא יכול היה להעלות על דעתו". דווקא זה שהגורל הקשה עליו יותר משאר חבריו במהלך החיים, נראה עתה צעיר מכולם, "צלול ונעים הליכות".
התרגום של ששון סומך ז"ל ועידן בריר יפה מאד.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
