ביקורת ספרותית על 12 כללים לחיים מאת ג'ורדן פיטרסון

---

היה לי קולגה שממש לא אהב אפליקציות ניווט. זה לא אומר שהוא לא השתמש בהן - הוא בהחלט כן. אבל הוא ברר את ההצעות של האפליקציה בסלקטיביות רבה. כאשר הוא בחר שלא להענות להצעת הדרך העדכנית הוא היה נוהג לצעוק על האפליקציה: "טיפשה! מה נראה לך לפנות שמאלה? אף אחד לא פונה כאן שמאלה, זו בחירה מטופשת מאוד של דרך. אני אמשיך ישר". הכרתי את הנוהג הזה, כמובן, כי נהגתי להצטרף אליו לנסיעות כטרמפיסטית. מעבר לשעות הנהיגה הוא איש חביב מאוד, אף אחד לא משער את השור הזועם היוצא ממנו בבנהיגה בסיוע מנווטת.

בדומה, יש לנו בבית מושג כזה, הנקרא "קריאת הר געש". לרוב מבצעת אותו בתי הרביעית. למעשה לכל איש ואישה שמורה הזכות לעשות בו שימוש, אבל אותה בת שלי מביאה את הישום לכדי אליפות. קריאת הר געש מתבצעת כאשר קוראים משהו, והוא כתוב ממש לא טוב, או יוצר טיעונים בצורה מעצבנת. או שקורות בו תקלות שלא אמורות לקרות בכתיבה מודפסת שעברה הגהה, כמו שימוש בסימן שאלה ומיד לאחריו סימן קריאה, או שימוש מרובה מדי בסוגרים. או עברה גדולה מכל אלה - פתיחת סוגריים בלי סגירה שלהן. אלה דברים שיכולים להוציא מן הדעת. כמובן מחוץ לנוהג של קריאת הר געש, בתי הנ"ל היא אישה צעירה נוחה לבריות וחביבה מאוד.

השבת מאוד הזדהיתי איתה, כי קראתי ספר בקריאת הר געש. אי אפשר לא לעשות את זה עם הספר הזה, לדעתי ותיכף אסביר גם למה.

לכאורה מדובר בספר תמים מאוד. מסוג ספרי העזרה העצמית שמציעים לכם, כפי שבאמת כתוב על הכריכה, מספר טיפולוגי כלשהו של כללים שישפרו את חייכם, ויעשו אותם טובים מאוד, אילו רק תקראו את הספר המסוים הזה, ותיישמו אותם. חייב להיות מספר טיפולוגי - שלושה דברים חדשים ללמוד כל יום, חמישה רעיונות לחיים טובים, שבע עצות לשיפור איכות החיים, עשר דיברות, שנים עשר כללים. ככל שהמספר מאורגן יותר, הוא יבטיח גם שתוכלו לזכור את העצות או ההצעות בעל פה, וזה בפני עצמו חלק חשוב במהלך הסספר כולו. ובכן, אני מאוד אוהבת ספרי עזרה עצמית. זו נקודה חשובה מאוד לדיון, כי מי שלא אוהב את הסוגה, ולא אהב את הספר - ובכן, אין ממש ערך לביקורת. ואני ממש אוהבת את הסוגה, והספר גרם לי לקריאת הר געש, וזה אומר משהו. אומר עליו או אומר עלי, אני לא יודעת, אבל אומר.

"אתם רוצים לחיות חיים טובים, נכון? קודם כל תפסיקו להתלונן. לכולם קשה. העולם הוא מקום מלא סבל, ואף אחד מלבדכם לא יכול להעניק לחייכם משמעות. סדרו את השולחן, עמדו זקוף, אמרו אמת לעצמכם ולאחרים, והתחילו לפעול ולחיות כגיבורים שנולדתם להיות. זה רק בידיים שלכם". מבטיח, נכון? חוץ מהחלק שלכולם קשה. לי, למשל, לא קשה. אני מהחלק הפריוולגי בעולם, ואני מודעת לזה. לאנשים אחרים קשה, בלי ספק. יש חולים, יש נכים, יש שמטפלים בילדים חולים או בהורים נכים, אבל אצלי החיים דבש והקשיים מינוריים. גם אותם אני שואפת לשפר, אבל אין כאן סתירה. ולכן גם קצת קשה לי עם "העולם הוא מקום מלא סבל". זה אפילו מזכיר לי את שאלוני זיהוי הדיכאון שנהגתי למלא. החשיבה שהעולם מלא סבל היא מאפיין די בולט של דיכאון.

אבל עדיין נשמע טוב. ספר עזרה עצמית. בתוכן העניינים יש גם את רשימת הכללים, בצורה מקוצרת, כך שאפשר יהיה להתרשם:
1. הזדקפו, ישרו את הכתפיים.
2. טפלו בעצמכם כבזולת שעליכם לטפל בו.
3. התיידדו עם אנשים הרוצים בטובתכם.
4. השוו עצמכם למי שהייתם אתמול ולא למישהו אחר היום.
5. אל תתנו לילדיכם לעשות דברים שיגרמו לאחרים לא לחבב אותם.
6. לפני שאתם מבקרים את העולם, ודאו שהסדר שורר בביתכם.
7. חפשו משמעות ולא הנאות.
8. אמרו אמת, או לפחות אל תשקרו.
9. כשאתם מקשיבים למישהו, הניחו שהוא יודע משהו שאתם אינכם יודעים.
10. דייקו בדבריכם.
11. הניחו לילדים לגלוש על הסקייטבורד שלהם.
12. כשאתם פוגשים חתול ברחוב - לטפו אותו.

עדיין נשמע טוב, קליל, יישומי ונחמד. קצת מזכיר את "אל דאגה" של דייל קארנגי שקראתי בנעוריי, אבל נחמד.

אז למה הר געש?
הר געש הוא קודם כל בגלל סוגריים מרובים בטקסט. אני מאוד אוהבת את כללי הכתיבה ששמעתי מרוביק רוזנטל, לפיהם יש להימנע ככל האפשר מסוגריים. אם הרעיון חשוב - צריך לכתוב אותו. ככה. להניח מילה אחרי מילה ולהביע אותו בפירוש. סוגריים אומרים שהוא פחות חשוב. אז אם הרעיון לא חשוב, לא ברור למה לכתוב אותו בכלל. האמירה הזאת של רוזנטל עשתה לי הרבה סדר בראש. חשוב להבין שמה שאנשים חושבים שהוא קריאה דמומה, עבורי הוא לא דמום כלל ועיקר. אני "מקריאה" לעצמי בראש את הטקסט שאני קוראת, גם אם מבחוץ אף אחד לא שומע כלום. סוגריים מקבלות מראש הקראה בטון נמוך יותר, כיאות לדברי אגב. אם יש ריבוי סוגריים בטקסט - זה מעצבן אותי. אם הגהה רשלנית פתחה סוגריים בלי לסגור אותם - אני יכולה לצאת מהדעת ממש. עד כאן זה לא פוסל את הספר עצמו, אלא רק מניח את התנאים הבסיסיים להיווצרות קריאת הר געש. מראש באתי מגורדת.

כלל מספר אחד - להזדקף. זה נכון מאוד. ופיטרסון מביא הדגמות מעולם הביולוגיה שמתארות איך תנוחות גוף ושינויים כימיים ונוירולוגיים בגוף יוצרות את השוני בין מנצח ובין מובס. מכאן הוא עובר אל חוק פארטו להתפלגות העושר, ולעיקרון של מתי מהברית החדשה. הקשר לא מאוד ברור, אבל פחות נורא, כי פיטרסון חוזר מהר למדי לביולוגיה, להרגלי שינה וארוחות בוקר, אל לולאות משוב שמחזקות את עצמן שגורמות לכך שמי שטוב לו - יהיה לו טוב יותר, ומי שרע לו - הרוע יתחזק. והוא קורא לפתרון יישור עצמי של כתפיים ושינוי מודע של התנוחה כאמצעי לשבירת מעגל קסמים שלילי. "זקיפות קומה פירושה שהכרתם ואימצתם במודע את נטל השבריריות ואתם נכונים להותיר מאחור את גן העדן החף מודעות של הילדות, שבו סופיותם של החיים וודאותו של המוות מובנים רק במעורפל. עמידה זקופה פירושה נכונות להקריב את הקורבנות הנדרשים כדי ליצור מציאות פורה ובעלת משמעות. כלומר, בלשון התנ"ך, לעשות את הטוב בעיני אלוהים. לעמוד זקופים בכתפיים ישרות פירושו לבנות את התיבה שתגן על העולם מפני המבון, להנחות במדבר את בני עמך שיצאו מעבדות לחירות, ללכת-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, לשאת נבואות תוכחה באוזני אלה שיתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם." מה.

וכך הספר ממשיך. כמה טיעונים הגיוניים, ואז אחת לכמה פסקאות גלישה לתחום אחר - פילוסופיה: המון יונג, פרויד, ניטשה, או סוציולוגיה או ביולוגיה, משם תימוכין תיאולוגיים מהברית הישנה או החדשה. כל זה משובץ בסיפורים ארוכים או קצרים מחייו האישיים של פיטרסון או של מטופליו. ומדי פעם גלישה לפסקאות שהן נאומים פומפוזיים שקשורים בצורה כזו או אחרת לטיעונים שהועלו קודם. וכך פועל הר הגעש. מתחיל ברטינה, כי כמה סוגריים אפשר בפיסקה אחת, עובר לנהמה, כי מה קשור עכשיו תיאולוגיה, או פילוסופיה, ומתפרץ, כי לא ברור איך עובדת הלוגיקה במעבר בין טיעון אחד למשנהו.

הקורא עד כאן שואל את עצמו בוודאי למה המשכתי לקרוא אם התעצבנתי כל כך, והתשובה היא שלא התעצבנתי כל כך. אבל התעצבנתי. למדתי פעם מד"ר גבי בוקובזה שכדי לחלוק על מישהו צריך לפחות במשך כמה דקות להקשיב לטיעונים שלו ולהאמין לו. אז ניסיתי את זה. ניסיתי לעקוב אחרי חוט הטיעון, גם כאשר הוא נפרם, או כאשר הוא הסתבך בתוך עצמו ועבר למחוזות אחרים. ניסיתי להבין בכל סיפור ארוך מה המטרה שלו, מעבר לסיפור סתם, ובמה הוא משרת את הטיעון של הפרק. ניסיתי גם להתגבר על פרק חמש עם עצות ההורות המזוויעות שלו ("ילדים עשויים בהחלט לחיות עם תזונה של נקניקיות, צ'יפס וקרטיבים, כל עוד הדבר מקנה להם תשומת לב, או כוח או מגן עליהם מפני הכורח לטעום דברים חדשים". לא כי הם אוהבים נקניקיות וצ'יפס או לא למדו עדיין את עקרונות התזונה הנכונה). אז רטנתי, והמשיך לרטון, ולנהום, ולהתרגז. וטוב שעשיתי ככה. כי הגעתי לפרק תשע. ובפרק תשע פיטרסון מפסיק להיות ביולוג, או סוציולוג, או תיאולוג, או פילוסוף דה-לה-שמאטע, ונשאר רק פסיכולוג, שזו ההתמחות המקצועית שלו. והוא כותב על הקשבה בצורה נפלאה. האם היה שווה הכל? לא בטוח. אולי עצה טובה לקריאת הספר הזה היא "כשאתם מקשיבים למישהו, הניחו שהוא יודע משהו שאתם אינכם יודעים" ועברו ישר לפרק תשע.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על 12 כללים לחיים