****
תמיד תפסתי מעצמי אדם יציב, פחות או יותר. יודע לדבר עם אנשים, בטוח בעצמו. כזה שמסתדר, גם אם התוכניות משתבשות. מה כבר יכול לקרות, נו.
גם בהתחלה, כשיהלי חלה, וואלה, לא התרסקתי. לא היה נעים, זה ברור. אבל לא סוף העולם. נסתדר.
אבל אז… זה השתנה. לא זוכר אם זה ירד אליי בהדרגה או בבת אחת, אבל באיזשהו שלב שמתי לב שאני לא בדיוק עומד בזה. שהחיים כבדים עליי, שהם נהיו טו מאצ׳. שייתכן, ממש ייתכן, שלעתים אני עומד על סף התהום, ותנועה לא נכונה עלולה בהחלט לדרדר אותי למטה, למקום הבלתי נתפס שלא כולם מטפסים ממנו החוצה. מצאתי את עצמי פתאום בוכה מכל שטות, משיר ברדיו, ממילה דו משמעית של אחד הילדים, משיחת טלפון עם חבר. זה בחיים לא קרה לי. לא הצלחתי לישון, היו לי סיוטים, ירדתי במשקל. ריחמתי על עצמי. פתאום לא היכרתי יותר את החיים שלי, ולא את עצמי. התחלתי לקחת כדורים, וזה ״גילח״ טיפה את הקצוות ועזר לי לישון, אבל לא העלים את התחושה הבסיסית, המשובשת.
ואז באיזה ערב, שכבתי על הספה בסלון אחרי שהילדים נרדמו, ובהיתי ביוטיוב בעיניים חצי עצומות בסרטון של איזו הרצאה שאין לי מושג איך הגעתי אליה. כותרת ההרצאה היתה משהו כמו ״תפסיקו להיות קורבנות, תהיו גיבורים״, ולמרות שזה נשמע לי קצת טיפשי וניו אייג׳י בהתחלה, משהו בסרטון, בטון של הגבר שדיבר בלהט רב תפס אותי. בסוף הצפייה הזדקפתי על הספה. היה בזה משהו. היה בזה משהו כביר. הרגשתי את זה בעצמות.
בבת אחת, החלטתי להפסיק להיות קורבן, ואפילו להרגיש כזה. החלטתי להיות גיבור, ולהפסיק להתבכיין. לקחת אחריות על החיים שלי. לא להתפרק, למעט להתלונן. להבין שוואללה, זה מה יש. נכון, זה בדיוק כמו הקלישאות שנאמרות בכל מקום, רק שהפעם לקלישאה הזאת היה כוח וקשר ישיר אל החיים שלי. צפיתי בסרטון כמה פעמים, ובעוד סרטונים קשורים. הבנתי שכל הדברים האלה כבר היו אצלי בראש, ולא נתתי להם מילים.
למחרת, הגעתי לשניידר להיות עם יהלי. הוא שכב במיטה, הכימותרפיה מטפטפת לו אל תוך הווריד. שירי אמרה לי, אתה לא מבין איזה מסכן יהלי, הוא בדיוק הקיא פעמיים. נרעדתי, ועצרתי אותה מיד, הוא לא מסכן, הוא גיבור, אמרתי. הוא לא מוותר. הוא לא מתייאש, הוא קם בלילה עשרים פעם לשירותים ולא מתלונן ולא בוכה. מה מסכן? ככה לא מתנהג מסכן. להיות מסכן, או קורבן, זו בחירה. וגם להיות גיבור זו בחירה. אנחנו לא יכולים לשלוט במה שקורה לנו, אבל יכולים לנסות לבחור איך אנחנו מתייחסים לכך. יהלי החליט להיות לא מסכן ולא קורבן. הוא החליט להיות גיבור. ומאותו רגע לא הרשיתי שתיאמר יותר המילה ״מסכן״ בנוכחותו. בסופו של דבר, גם הוא בעצמו האמין בזה בכל לבו. הוא ידע שהוא גיבור, והחליט שלא להיות מסכן, גם כשהיה לו קשה.
וגם אני, מאותו יום, החלטתי להפסיק עם זה. למי שבריא ונמצא בשיא חייו זו נשמעת משימה פשוטה. אבל האמינו לי, כשהחיים מתרסקים עליך, ולפעמים אפילו לפני כן, זו יכולה להיות החלטה של חיים ומוות, ממש כך. להיות או לחדול. בייחוד כשהסביבה משדרת לך שזה בסדר, ומותר - שלא לומר מגיע - לך להרגיש קורבן, מתגמלת אותך בהתאם, מרפדת אותך ברחמים ומלטפת לך את הראש. אלא שקורבן רק לוקח מהעולם ולא נותן לו כלום. שואב אנרגיה מהסביבה, ומכלה בעצלות את כל מה שיש לעולם להציע. כשאתה גיבור, כל מה שאתה עושה זה לתת, לכל העולם, ובעיקר לעצמך. כשאתה מחליט להיות גיבור, הכוח נוצר כמעט מעצמו. חוויתי את זה על בשרי, וזו היתה התגלות מדהימה עבורי. כמעט מובנת מאליה, נכון. אבל הייתי צריך לקחת את ההחלטה הזאת - להיות גיבור - שלושים פעמים ביום, ואני עדיין צריך לעשות זאת, כנראה לשארית ימיי.
****
לאיש שנשא את ההרצאה ההיא קראו ג׳ורדן פיטרסון, שכתב גם את הספר הזה. פיטרסון הוא פסיכולוג קליני קנדי, שבשנים האחרונות התבטא בחריפות נגד אספקטים שונים של התקינות הפוליטית והפך לכעין גורו לאלפים רבים, בעיקר מהצד השמרני של המפה. לאט לאט התוודעתי לעוד סרטונים שלו, ולעוד חלקים נרחבים מההגות הפילוסופית/פסיכולוגית שלו. חלק ממנה היה זר לי, חלק לא ממש הבנתי, וחלק דיבר היישר אלי, כאילו נכתב ממש עבורי. וזה היה מרשים, ונעים באופן שקשה לי לתאר.
בחוגים מסויימים, פיטרסון הפך לנערץ באופן כמעט חסר תקדים. מספר הצפיות בסרטונים (הדי-משעממים, יש להודות) שלו ביוטיוב מגיע למיליונים, שזה מטורף, בהתחשב בכך שמדובר בז׳אנר שהוא לא בדיוק קליפים עם בחורות בלבוש מינימלי. בחוגים אחרים, פיטרסון זוכה לתיעוב ולבוז גלוי, והוא מואשם בין השאר בשנאת נשים ולהט״ב. בעיני, לא בצדק. אפשר לראות סרטונים רבים ברשת שבהם הוא מנמק את דעותיו, וסותר באופן נהיר וברור את ההאשמות שמוטחות בו. המשפט שחוזר על עצמו בראיונות האלה הוא ״This is not what I said״.
****
אז נכון, ספרי עזרה עצמית עלולים להיות פתטיים. אבל למרות הכותרת המרמזת על ספר מהז׳אנר של עשה ואל תעשה בחייך, 50 דברים שיהפכו אותך למאושר או 24 כללים שיגרמו לכולם להעריך אותך יותר, כאן מדובר בעיניי בספר שהוא מעבר לעזרה עצמית פר סה. פיטרסון לא נותן פה כמה כללים סתמיים ואז טיפה מסביר אותם, אלא פורש בפני הקורא את תפיסת עולמו לגבי כל ההתמודדות הקשה לאין-שיעור עם החיים, בחלוקה לשנים עשר סעיפים, או כללים. אלה עלולים להיראות פשטניים בקריאה שטחית אך יש בהם רבדים רבים (ולעתים קרובות, רבים מדי) שמי שמעמיק בהם עשוי לצאת נשכר מאוד לא רק לגבי דרכים לשפר את חייו אלא אף מהבנה טובה יותר של המנגנונים הפועלים מאחורי מה שמניע אותו, או לחילופין - בולם אותו.
הכללים הם: 1. הזדקפו, ישרו את הכתפיים. 2. טפלו בעצמכם כבזולת שעליכם לטפל בו. 3. התיידדו עם אנשים הרוצים בטובתכם. 4. השוו את עצמכם למי שהייתם אתמול ולא למישהו אחר היום. 5. אל תתנו לילדיכם לעשות דברים שיגרמו לכם לא לחבב אותם. 6. לפני שאתם מבקרים את העולם, ודאו שהסדר שורר בביתכם. 7. חפשו משמעות ולא הנאות. 8. אימרו אמת, או לפחות אל תשקרו. 9. כשאתם מקשיבים למישהו, הניחו שהוא יודע משהו שאתם אינכם יודעים. 10. דייקו בדבריכם. 11. הניחו לילדים לגלוש על הסקייטבורד שלהם. 12. כשאתם פוגשים חתול ברחוב - לטפו אותו.
כמעט אף אחד מהכללים שלעיל לא ״מתורגם״ בידי פיטרסון במישרין באופן שבו הייתם מצפים. מדובר רק בראשי פרקים, תירוצים עבור פיטרסון להתחיל לפרוש את ה״אני מאמין״ שלו על העולם. בממוצע, 30 עמודים לכל כלל הם לא מעט. הדבר האחרון שאפשר להגיד על כללים כאלה, הוא שהם לא רציניים, או שהם שטחיים, או שלא היתה בכתיבתם מחשבה מעמיקה. זה לא ״העץ הנדיב״. הצרה היא שעם הנטייה של פיטרסון להעמיק וחיבתו למילה הכתובה (או לצליל קולו), הוא גם מאבד תכופות את הנקודה. אני כקורא הייתי מעדיף לקבל את התיאוריה המדוייקת, מזוקקת ומתומצתת, ולא הרצאה אסוציאטיבית פילוסופית/פסיכולוגית/היסטורית/תיאולוגית חופרת על כ-ל מה שפיטרסון חושב שהוא רלוונטי לאותו כלל. לפעמים זה לא נורא, אבל במקרים רבים זה מעצבן, מייגע ומייאש. מצאתי את עצמי לא פעם מדפדף לאחור רק כדי להיזכר על איזה כלל פיטרסון מדבר, כי הקשר בינו לבין מה הפסקה הנוכחית רופף עד לא קיים.
עם זאת, לא הייתי מוותר על הקריאה. ממליץ מאוד לקרוא את הספר בתשומת לב כי הוא ספר חשוב, ואפשר למצוא בו (ואני מכיר אישית כמה וכמה שהצליחו) עניינים הרלוונטיים לחייכם - כאלה שלא חשבתם עליהם - גם אם יש צורך לחפש ולמצוא אותם בהררי טקסט ארוכים ומשמימים. יש בספר פסקאות מופלאות (שבעיני שוות את כל הקריאה ואת ההתייגעות הנילווית) שראוי פשוטו כמשמעו למסגר ולתלות מעל המיטה. במחשבה שנייה, אם הפסקאות האלה היו היחידות שמרכיבות את הספר, אולי הוא לא היה מתקבל כיצירה אקדמית/פופולרית העומדת בפני עצמה אלא באמת היה נחשב ל״ספר עזרה עצמית״ שקונים כמתנה לימי הולדת וזוכה בצדק לבוז האינהרנטי לז׳אנר.
ממליץ מאוד לחפש בגוגל את סדרת הראיונות שגדי טאוב ערך עם פיטרסון לפני מספר חודשים, כדי להבין במי מדובר, ובכלל לחקור עליו קצת לפני שאתם חורצים את דינו. גם אם לא תסכימו עם דעותיו, מדובר באדם מרתק שמעורר אצל רבים את הצורך והיכולת לחשוב בבהירות.
ולפני הכול, תזדקפו. ישרו את הכתפיים.
****
