ביקורת ספרותית על נשיקה בכיס ועוד נשיקה - דברים למי שאוהבים מאת שלומית כהן-אסיף

---

את ביקורתי ה-100 בסמניה אני מבקש להקדיש לספר ילדים ולילדה קטנה ומנומשת.

קראו לה ליטל והיא הייתה הילדה החכמה ביותר בכיתה ב-3' ובשכבה בכלל. לא אשכח את היום שיצאנו לטיול קצר בחורשה שליד בית הספר בה למדנו. זאת הייתה תקופה שהחורשות עמדו עצמאיות ונתנו לבר לעשות בהן כרצונו. את החורשה החליפה היום שכונה חדשה ולזכר אותם עצים, סלעים, אבנים, חרקים ובעלי חיים נשארו רק זיכרונות ילדותינו. יצאנו מתוך מערה קטנה וליטל התכופפה לקשור את שרוכיה. עמדתי לידה והתבוננתי בעץ שעליו עכביש ענקי טווה בעצבנות קור לבן ושקוף. תראי את העכביש הזה, אמרתי לליטל. איפה? אמרה והושיטה את ידה כדי שאעזור לה לקום. הצבעתי על ענף העץ שמולנו וליטל הניחה ידה על כתפי ואמרה: איזה עכביש גדול, ועוד אמרה: ידעת שבאנגלית עכביש זה ספיידר? אני עוד זוכר את מגע היד של ליטל על כתפי ואת החיוך שנמתח על פרצופי ונתקע בו עד שנרדמתי (דרך אגב, לא ידעתי).

"ואני לא יודע
ואני חושב:
שאני ממש אוהב
איזו צורה יש ללב?"

כמה חודשים אחר כך. ערב יום העצמאות. יצאתי עם אימא ואבא ואחותי הקטנה בעגלה לראות זיקוקים. אימא אמרה לי: אודי תחזור הביתה להביא שמיכה עבה יותר לאחותך. לא ידעתי שקר ככה. רצתי הביתה, כי בכיתה ב' הכל מתנהל בריצה. עם שמיכה קטנה מקופלת בידי החלטתי לחזור לאימא ואבא בדרך אחרת. מנהג משונה שמלווה אותי עד היום. לחזור אל אותו המקום בדרכים שונות וקצת משונות. זה השתלם. ירדתי במדרגות החצר השכונתי והתחלתי לרוץ לכיוון אימא ואבא ומישהי קוראת לי: אודי, היי! אני מסתובב וזאת ליטל בחולצה לבנה וחצאית כחולה מנופפת לי לשלום. לאן אתה רץ היא שואלת, ואני: להביא שמיכה לאחותי כי קר לה. והיא: איזה יופי שאתה דואג לאחותך. וגם: שולחת ידיים לחיבוק. לקח לי זמן להירדם אותו לילה. איך אפשר להירדם כשחיוך לא רצוני מאיר את הפנים?

"הלב הוא מחבוא
לכל הדברים שלא יכולים להגיד בקול.
כשאני רוצה לספר על הילדה שאני אוהב
ומפחד שיצחקו לי
אני מספר בלב"

בחופש הגדול הצעתי לליטל שנהיה חברים. ליטל אמרה: אבל אנחנו כבר חברים. היא נתנה לי יומן עם איור של מחבט טניס בצבע חום. כאן אתה תכתוב לי מכתבי אהבה ואחרי שאקרא אותם אכתוב לך בחזרה. כתבתי לה את השיר על הילדה הכי יפה בגן, וכתבתי לה כשאהיה שחקן כדורגל מפורסם היא תיסע איתי לכל מיני מקומות בעולם. היא החזירה לי מכתבים ושירים שרובם, אם לא כולם, היו קשורים להפלגות בים. ובהם אני מלח והיא אשתי שדגה דגים צבעוניים לארוחת צהריים. וכתבתי לה בחזרה שלמשחק כדורגל, כשאהיה החלוץ הראשי בנבחרת הולנד, אפשר יהיה להפליג בסירה שנבנה ביחד.

"אם יש לך ים בלב
יש לך כחול וגם שמים.
אף פעם לא תהיה צמא
תמיד יהיו לך מים."

קצת אחרי חג החנוכה, בערב עדות בבית הספר, מחזיק קופסת פלסטיק עם סלט מטבוחה ומחלק לכולם, מציע לליטל וליטל לא רוצה. אני מבטיח לה שזה לא חריף. אני: סבתא שלי הכינה את זה וביקשתי ממנה שלא תעשה אותו חריף. ליטל: אני צריכה לספר לך משהו. היא לוקחת אותי בידה אל כיתה סמוכה וריקה. עוד חודש אני טסה לארצות הברית למשלחת של 4 שנים. אני: את לא יכולה להישאר? ליטל: לא, אבל עוד 4 שנים אני אחזור ונהיה שוב ביחד בכיתה. אני זוכר חיבוק ממנה וריצה מהירה אל אימא שלה בחזרה.

"אם הלב שלי ישבר
אאסוף את השברים
ואשמור במגירה
למזכרת.
ורק פיסת לב
פיסה קטנטונת,
אשמור בכיס הכותונת"

בלילה לפני יומה האחרון של ליטל בכיתה חלמתי שאני עומד במסדרון של בית הספר וכולם מנופפים לליטל לשלום. שלומי ומוטי בוכים מהתרגשות וצער. כולם אהבו את ליטל. אפילו הבנים ששונאים בנות. באותו היום, במציאות (של הזיכרון) ולא בחלום רציתי ללוות את ליטל הביתה, אך היא יצאה מהשער מוקפת בעשרות חברותיה. רצתי במהירות אל הבית שלה וחיכיתי לה בכניסה. היא הגיעה אחרי כמה דקות לבדה. היא שמחה לראות אותי ואמרה לי שהיא תשלח לי דרך המורה חוה את הכתובת שלה בארצות הברית ושאכתוב לה מכתבי אהבה והיא תחזיר לי גם. אמרתי: ביי ליטל, טיסה נעימה ונישקתי אותה על הלחי. היא נופפה לי לשלום והפריחה נשיקה עם היד וחיכתה עד שאיעלם ורק אז נכנסה לביתה.

"קח את הנשיקה
שמור אותה בכיס.

אם תלך לאיבוד
אם מישהו ירביץ
אם משהו יכעיס
יש לך נשיקה בכיס.

אם תהיה עצוב
אם דמעה של גשם
תרקוד לך על ריס
יש לך נשיקה בכיס."

ליטל כתבה לי רק פעם אחת מאז. מילים יפות של ילדה חכמה שעברה שינוי קיצוני מדי בחייה. החזרתי לה מכתב (אחרי שכנועים קשים לאימא שתסכים לקנות לי בול בינלאומי) שסיפר על אלי וליז, הזוג החדש בכיתה ועל געגוע ועוד געגוע. לא שמעתי ממנה מאז ולא התראינו, גם היומן ומכתבי האהבה נעלמו. אני לא יודע איך היא נראית היום ומה היא עושה ואם היא בכלל בארץ. אני בטוח שהנמשים שלה עדיין זוהרים כמו הזיקוקים שראיתי באותו ערב יום העצמאות, ואני בטוח שהיא מצליחה מאוד במקום בו היא נמצאת.
עד היום, ברגעים קשים ועצובים, כשמישהו פוגע או מרביץ ודמעה של גשם רוקדת לי על ריס, אני נזכר בנשיקה של ליטל ומוציא אותה מהכיס.


"דב הקרח ודב האש
שני דובים אוהבים
לא נפגשו שנים
רק שלחו מכתבים.

כתב דב האש:
"את סוד הגעגוע קשה לפרש
געגועים קשה לגרש."
כתב דב הקרח
"אנחנו ניפגש!"

בסוף הדרך נפגשו
דב הקרח ודב האש
התחבקו חזק
חיבוק מרגש.

ילד עמד בצד ואמר:
"מוזר, ראיתי שני דבים
נושקים לחי וצואר
עכשיו איני רואה דבר"

» ביקורות נוספות של אודי
» ביקורות נוספות על נשיקה בכיס ועוד נשיקה - דברים למי שאוהבים