ביקורת ספרותית על פעמון הזכוכית (מהדורת 1975) מאת סילביה פלאת
ספר מעולה

---

לכאורה בחלקו הראשון של הספר לא קורה הרבה. אסתר גרינווד, בחורה צעירה וכשרונית, מקבלת מלגה לשהות בת חודש בניו יורק ועבודה במגזין אופנה יוקרתי. הקיץ הרווי סעודות, סרטים וכנסים, הלינה במלון ומסעות הקניות מעוררים שינוי בנפשה של גיבורת הרומן. מחשבותיה על חברותיה לעבודה באות לידי ביטוי בדימויים מדוייקים ומלאי הומור ("היא הייתה מביטה בדיוקנה הנשקף מחלונות-הראווה המצוחצחים כמו למצוא אישור, מדי רגע, שעדיין היא קיימת", עמוד 97). כחלק מביקורתה על התרבות החומרנית, פריטים נטולי חשיבות מקבלים תאור-יתר השם אותם ללעג ("יש לי גם נרתיק פלסטיק לבן למשקפי-שמש שעליו תפורים קונכיות צבועות ופיסות מתכת נוצצות וכוכב-ים ירוק מפלסטיק", עמוד 7). אך אסתר, המוקפת במבני שיש ענקיים, קוויאר וערכות איפור, מתמלאת בתודעה שיש לה הכל ואין לה כלום.

אם חלקו הראשון של הרומן עוסק בחומר, הרי שחלקו השני עוסק ברוח. משתמה השהות בניו-יורק, אסתר שבה לחייה הדלים בבית אמה. היא מתבוננת בפרבר הרדום ולא מוצאת טעם לחייה. הקורא נהיה עד לתהליך התגברות היאוש ששורשיו בחלקו הראשון של הרומן. מכאן מתגלגל הרומן לתיעוד כמעט-אוטוביוגרפי של אישפוזה בבית חולים פסיכיאטרי. דווקא כאן, כשגולת הכותרת של היום היא מה יוגש לארוחת צהריים והזמן עובר בחוסר מעש, מגיעה אסתר למין שלווה.

השנינות והסרקאזם של הגיבורה, והתאורים המדוייקים שלא נכנעים לרחמים עצמיים מעוררים הזדהות עזה אצל הקורא. לפעמים ראיית העולם שלה נדבקת בקורא והוא מוצא עצמו לוקה בדכאון זמני. קשה לחשוב על דרך טובה יותר להעביר לקורא את המהפך הנפשי שעברה הגיבורה, מבלי שישאל עצמו אם אפשר היה אחרת.

» ביקורות נוספות של זוהר
» ביקורות נוספות על פעמון הזכוכית (מהדורת 1975)