האם הצמה הוא ספר נשים? הוא בעיקר ספר על נשים, על גורלן, מה שמאוד מאוד מוריד מערכו. אם נוסיף לגרוע מערכו, זהו גם ספר פשטני מאוד ובעיקר מסתמך על צירוף מקרים פלאי כמעט. כשהגימיק מתגלה באמצע הספר, לא נותר אלא רק להגיע מהר לסוף ההוליוודי ולהביט אל השקיעה המרהיבה.
סמיטה היא הודית מהקאסטה הנמוכה ביותר. תפקידה לעבור כל יום בין עשרים בתים לפנות את הצואה שלהם בידיה שלה ממש, אין כפפות, אין כלי עזר. מובן שאין ביוב. גאנדי אמנם התרעם על עניינים שכאלה, אז התרעם. כשסמיטה עשתה ככל יכולתה האפסית ממש לשלוח את בתה לבית ספר, הבת אמרה לא להוראה לטאטא את הכיתה ונענשה באכזריות. האם החליטה לעשות משעה ועזבה את הכפר עם הבת ובלי הבעל.
ג'וליה בת העשרים היא בתו של אחרון יוצרי הפאות בסיציליה. בעבר ניתן היה להשיג שיער בעבור חופן מעות והשתנות הזמנים הפכה אופנה זו לאופנת העבר. קשה יותר ויותר להשיג שיער וחובות נצברים גורמים לכמעט סגירת המפעל. כמעט, עד להופעתו של אותו בחור הודי, שבו התאהבה ג'וליה וממנו באה ההצלה למציאת שיער בהודו, שיער שנתרם במקדש וישנו.
במונטריאול אנו מכירים את שרה כהן, שותפה בכירה במשרד עורכי-דין. תמיד מוקפדת, תמיד מוכנה ותמיד מנצחת. עד שהסרטן מנצח אותה, ה משרד בו כה הצליחה הראה לה את גבו והיא, שחשבה שזו רק הנחישות שלה, שתסייע לה לחזור למירוץ, לא לקחה בחשבון את תשישות ואובדן השיער.
נחשו מה?
שרה כהן החליטה שזה הזמן לחשוב אחרת, להאט את מירוץ העכברים, ליהנות יותר מילדיה ו... כן, ללכת לקנות פאה. הפאה הראשונה, היפנית, היתה נוראית. האיטלקית היתה נפלאה והבטיחה חיים חדשים.
אני חושב שלהסביר לכם את "גאונות" הספר יהיה מיותר.

#
סופר מה הוא צריך? יכולת לספר סיפור וכישרון כתיבה. קצת פישטתי מדי. הוא זקוק לעוד דברים כמו יכולת המחשה של נושאים מורכבים ויכולת התייחסות לכולל ולא רק לפרט. אבל בלי השניים הראשונים הוא לא סופר. לא כל הסופרים ניחנו בשתי התכונות האלה באותה מידה. לקולומבני יש יכולת סיפורית מצויינת אבל מבחינת כישרון כתיבה יש מקום (רב) לשיפור.

סיפורן של שלוש נשים משלוש יבשות שאין בינהן שום קשר או היכרות. המשותף ביניהן הוא אומללות זמנית או קבועה, והצלחה להתמודד כדי להתרומם מהקרשים. במילה אופנתית - העצמה נשית. האחת הודית מקסטה בזוייה, מנקה צואה אנושית תמורת פרוטות (או שלא) מתמודדת עם חברה גסה, ואלימה, ועם עוני מחפיר. לפני שהיא חברה בקסטה המנודה, היא אישה כלומר נמצאת בתחתית המוקצים והמנודים. השנייה היא סיציליאנית העובדת בבית המלאכה של אביה שאסונות נוחתים עליה (וגם ברכה אחת...) השלישית היא עורכת דין שאפתנית, שעבודה קשה, התגברות על מכשולים וחוסר ויתור לעצמה הם חייה. היא עומדת בפני קידום אבל כל השקעת העבודה וההצטיינות אינם עוזרים לה להתמודד עם קושי מסוג אחר.

כל פרק עוסק באחת הדמויות לפי התור, והסיפורים מתקדמים באופן כרונולוגי. קולומבני מסיימת כל פרק בנקודת מפנה כלשהי, כדי לעודד את הקוראים להמשיך לקרוא. הטכניקה הזו, בה משתמשים במאים של סדרות טלוויזייה, די נסלחת, כי הסיפורים מעניינים. לעומת זאת את הרחמים על הדמויות המתמודדות עם גורל מר, שכביכול הוא בלתי ניתן לשינוי, פחות אהבתי.

הספר קריא מאד ומעניין. הוא די קצר, מנסה, כאמור, ללחוץ על בלוטת האמפתייה של הקורא, מה שעוזר לו להתחבר. הכתיבה די פרימיטיבית ופשטנית. למעט תיאור אותנטי ומלא חיים של הודים על רכבת – אין בו הרבה תיאורים אף לא הרחבה על סביבת הדמויות. הדמויות סטיריאוטיפיות (גם אלה שמקבלות שורה וחצי בספר). המסר, שהסופרת אינה סוטה ממנו, הוא התגברות על מכשולים. קולומבני, הבנתי מהכריכה האחורית היא במאית-תסריטאית-שחקנית צרפתייה, מה שמסביר, אולי, את הכתיבה הפשטנית של הסיפור. נהניתי ממנו למדי אבל לא הצלחתי להתעלם מכשליו, מצטערת.

"מה אפשר לעשות עם הרגישות העזה הזאת, שחושפת אותה לפסגות אושר ולמצולות אומללות כאחד? היא משתוקקת לומר לה: תתגונני, תתחשלי, העולם קשה, החיים אכזריים, אל תיתני לזה לגעת בך, להרוס אותך, תהיי אחת מהאנוכיים, חסרי הרגישות, האדישים."

פעם חשבתי שהעולם נחלק לטובים ולרעים. אבל בגיל די צעיר כבר הבנתי שזה לא הגיוני, כי אני עצמי טובה אבל כדי לשרוד בעולם פיתחתי לי לעיתים קצת רוע. מגיל קטן פיתחתי רדאר שרואה למרחקים את כל מי שרוצה לנצל, להקטין, לרמוס, להשפיל. פיתחתי את היכולת להחזיר באותו המטבע לכל מי שמנסה לערער את ביטחוני.
עד היום אני נתקלת בסיטואציות רבות בהן אני מרגישה צורך להוכיח את הקיום שלי בעולם כאישה חזקה ולשבור את הסטיגמה שמאחורי המראה החיצוני המתעתע שלי, הכה עדין ושברירי עד שלפעמים אין הלימה בינו לבין הפנימיות.

מסופר על שלוש נשים משלוש יבשות שונות. האחת מהודו, השנייה מסיציליה, והשלישית מקנדה. שלוש הנשים המייצגות שלוש מעמדות בחברה, עניים, פועלים ועשירים. כל אישה, בכל מעמד שלא תהיה מנסה בדרכה שלה להיחלץ ממצב אליו נקלעה ותצטרך אומץ רב, התמדה ורצון כדי לעמוד במשימה שהחיים הציבו מולה. מוטיב השיער הוא מוטיב שחוזר בין שלושתן. האחת מקריבה את שיערה לאל כאות הוקרה ותודה, השנייה זקוקה לנס כדי להציל את מפעל הפאות של אביה והשלישית נאלצת לאבד את שיערה כתוצאה ממחלת הסרטן.
השיער, כמשל ליופי נשי, משל לכוח, עוצמה וחוזק, מקבל משמעות עמוקה בסיפור. ואכן, שלושת הסיפורים כמו רוקמים עצמם לצמה אחת חזקה ומשולבת ומביאים מולנו ביטוי לכוח נשי מהו.

דווקא עכשיו, בתקופה זו, אנו נוכחים לדעת כוח נשי מהו. תודה לכל האמזונות האמיצות שעשו הכל כנגד כל הסיכויים.

"אמזונה, זה מה שהיא. לוחמת. אמזונה נלחמת עד הנשימה האחרונה. היא לעולם לא מוותרת."

ספר מתוק וקצר על שלש נשים משלש יבשות.
שלש נשים- שלושה עולמות
שלש נשים - שלשה מעמדות
שלש נשים - מנטליות שונה
שלש נשים - שלושה גורלות.
הסופרת עשתה עבודת מחקר מדהימה וכותבת על שלש נשים מרקע שונה ומה שמאחד ומקשר ביניהן הוא הנחישות, האומץ ודבקות במטרה.
סמיטה ההודית - גרה בכפר הודי ממעמד הכי נמוך בהודו, חיה מחוץ למערכת. נולדה לחיי אומללות כמו אמה, סבתה. היא מנקה שירותים בחצרות הבתים בידיים חשופות וחולמת על עתיד אחר לבתה. היא שולחת אותה לבית ספר שם הילדה חווה אלימות ולכן היא מחליטה לקחת את גורלה בידיה ובורחת עם הילדה (משאירה את בעלה בכפר) למקום אחר בו חייה יהיו משופרים יותר.
ג'וליה - חיה בסיציליה ועובדת מגיל שש עשרה במפעל לפיאות של אביה. האב עובר תאונה קשה, ג'וליה מגלה שבית המלאכה נמצא בפשיטת רגל ולכן עושה הכל לשקמו למרות הקשיים שמציבה משפחתה.
שרה - עורכת דין מצליחה מקנדה, אמא לשלשה ילדים. קרייריסטית שמשקיעה בעבודתה ומסתירה מחבריה לעבודה את חייה האישיים. חווה אפליה במשרד על רקע מחלתה (סרטן) ועוזבת כדי להבריא.
שלש נשים הקשורות אחת בשניה מבלי דעת כמו צמה שתעבור דרך שלושתן ותסגור מעגל שיתגלה בסוף.
ספר שריגש אותי במיוחד. כל פרק מוקדש ומסופר ע"י אחת הנשים.
ספר קצרביותר וחבל...הכתיבה מושלמת, כתובה ברגישות רבה, סיפורי החיים מרתקים.
מעורר השראה שכמה שהחיים קשים אסור לאבד תקוה לעולם.
ממליצה בחום רב.

הולכת ומתרחקת ממני, מסתורית ובלתי מפוענחת

ראיתי את דליה, בשעה שפסעה ברחוב ילדותי, לבושה בשמלתה הארוכה דמוי פעמון, שהתנופפה ברוח הקלה בצורה מרהיבה. גופה התמיר והליכתה הגמישה, הקנו לה חינניות השמורה לצעירות. בידה האחת היא נשאה סל נצרים עגול, שהקנה לה דמוי מסתורי. נשאתי את מבטי אליה בפליאה, לפניה היפות והשחומות, לשערה השחור שנאסף אל תוך צמתה שהגיעה עד למותניה. המשכתי לנועץ את מבטי בצמה הארוכה, בשעה שחלפה על פני, הולכת ומתרחקת ממני, מסתורית ולא מפוענחת.

חלפו שנים רבות מאז שראיתי את דליה, פוסעת ברחוב, כעת היא אישה מבוגרת. אך עבורי, היא אחד מזיכרונות ילדותי היפים והברורים, למשמעות יופייה המסתורי של נערה בעיני ילד. דימוי בו לצמתה, הייתה וישנה משמעות מיוחדת ופלאית עבורי.

לכן שראית, את ספרה של, לטישיה קולומבני, הצמה, בו בציור כריכת הספר, מצוירת אישה המפנה את עורפה, ומראשה גולשת צמה ארוכה, חשבתי לעצמי, את הספר הזה אני חייב לקרוא.

קולומבני, מספרת לנו על שלוש נשים, ממקומות שונים בעולם, שלכאורה אין שום קשר ביניהן, אך יש פרט אחד המקשר בניהן, צמה ושער נשיים, כביטוי לזהות ולתדמית העצמית של שלושת הנשים.

סמיטה, היא אישה הודית, השייכת למעמד המוקצים, היא אוספת צואת בני האדם מבתי השימוש, כעיסוק בזוי העובר בין הדורות במשפחתה, מעגל מייאש שאין ממנו מוצא. אך סימיטה, מבקשת לביתה חיים אחרים, לשלוח אותה לבית הספר. ביומה הראשון של ביתה בבית הספר, היא סופגת מכות והשפלות מהמורה, מה שגורם לחלומה שלה ושל ביתה להתפוגג באחת.

הרחק ממנה בקנדה, שרה כהן, יהודיה, עו"ד מצליחה ושאפתנית, חייה את הקרירה שלה בצורה אובססיבית. היא מבקשת להגיע לצמרת המשרד שלה, מעמד השמור לגברים. בפתאומיות ובאופן לא צפוי, היא מתבשרת על מחלת הסרטן בה היא חולה, ועולמה קורס באחת.

בים התיכון, בסיציליה, ג'וליה, עובדת בבית המלאכה של אביה, המתמחה בפאות שער מסורתיות. אביה נפגע בתאונה, מוטל בית החולים ללא הכרה, ולפתע ג'וליה, מגלה שבית המלאכה עומד במצב של פשיטת רגל. עולמה הבטוח, הופך באחת לכאוטי ולמאיים.

שלוש הנשים הצעירות, חוות משבר המשנה את חייהן לחלוטין, הן צריכות כעת לקבל החלטה, לאופן בו הן ייקחו את חייהן בידיהן ויתמודדו עם המציאות הבלתי צפויה המאיימת על חייהן.

קולומבני, מספרת לנו בפרקים קצרים, מקבלים וסוחפים, על כל אחת מהנשים, בסיפורים שהמכנה המשותף הוא התמודדות נשים במשברים אנושיים, כאלה המשנים את הנשים באחת. בפניהן עומדות שתי ברירות, להשלים עם גזרת הגורל, או לצאת למסע של שינוי, בו קיים ניסון אמיץ לשנות את חייהן, כל אחת בדרכה השונה.

מעל הסיפור של קולומבני, מרחף המושג אינטליגנציה רגשית נשית, קולומבני, מספרת לנו, על יכולתן המופלאה של הנשים, על החוסן שלהן להתמודד עם גורלן, איכויות שכעת אנחנו זקוקים להן יותר מתמיד.

קולומבני, מספרת לנו על הכאוס, בפניו ניצבו שלושת הנשים. דווקא במצב המשברי, הן גילו מנהיגות ובחרו בגישה האופטימית לחיים, ויצאו למסע בכדי לממש חיים אחרים וטובים יותר, חיים בהם הן בקשו לממש חלום, לשמור על כבודן ועצמאותן, סיפור המסופר ברגישות, בתבונה ובשפה קולחת.

לספר הזה, יש גם זווית יהודית מעניינת, שרה כהן, לבטח לא חשבה שהיא יהודיה, השייכת לעם שלא פעם עמד בפני משברים קיומיים. אך אחת מהנגיעות היפות והרלוונטיות שהספר עוסק בהן, הוא העולם הרוחני המרחף בהווייה של שלושת הנשים, עולם לו קולומבני, נותנת ביטוי, במשפט הכל כך רלוונטי לחיים שלנו כעת: "כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלאו" ואז היא אומרת לעצמה: " שהיא כאן, כן, היא בהחלט כאן היום, היא כאן לעוד זמן רב". ואז חשבתי לעצמי, איך זה שספר הזה שנכתב בזמנים אחרים, במקום שונה, כל כך רלוונטי לחיים אותם אנו חווים כעת, עולם המציב אותנו לפתחו של הכאוס, המערער על הקיום האנושי והנפשי שלנו, אך אנחנו קמים ויוצאים למאבק חיינו, באופטימיות, שכל זה יגמר, חיינו יהיו טובים יותר.

סיפורן של שלוש נשים חזקות ודעתניות, שנלחמות בגורל שכביכול, נגזר עליהן.
סמיטה מהודו, אישה ענייה, מתפרנסת מאיסוף צואה של בני אדם, כמו אימה וסבתא לפניה.
סמיטה חייבת להבטיח לביתה, לליטה, חיים טובים יותר ולהוציא אותה ממעגל האומללות.
שרה מקנדה, עורכת דין מצליחה מאוד. התקדמה למעמד שותפה בכירה במשרד עו"ד,
תוך הקרבת המשפחה ועבודה מאומצת של שעות רבות.
אך כשתקפה אותה מחלה קשה, היא נדחקה הצידה ומעמדה התחיל להתערער, אין מקום לחלשים,
התחרות והדורסנות כדי להגיע לפסגה - קשה.
ג'וליה מסיציליה, עובדת בבית המלאכה לפאות נוכריות, של אביה כשלפתע הוא נפגע בתאונה
וג'וליה מתוודעת למצבו הכלכלי הקשה של בית המלאכה.
לכאורה, המצב אבוד ופשיטת הרגל היא בלתי נמנעת, אך ג'וליה מסרבת להיכנע..
סיפור יפה ומעורר השראה על עוצמה נשית.
מומלץ בחום.

ובכן,
נקרה בדרכי הספר, נקרא - ואפעס לא משהו.
שלוש נשים, כל אחת חיה ביבשת אחרת בעולם, בתרבות ומנטליות שונה. באורח חיים אחר משמעותית.
ענייניה, ההתמודדות - החיים ומה שהם מזמנים.
בהמשך יווצר גם חיבור מקשר בין השלוש למשולש.
אלא מהי, רעיון - שיכול להיות מוצלח או פחות לא בטוח - מעניין. תוצאה - לא משהו.
לא מעניין, לא זורם כל כך, לא אמין דיו.
מה שכן, סרט. יצא סרט עפ"י הספר - וואללה, סרט טוב.
על כן הגעתי לתובנה שאולי הספר לא כתוב היטב או לא מתורגם משהו, אינני יודע.
על הסרט כן אמליץ, שווה צפייה.
צבעוני, נאה ויוצר עניין.

Wow.
זה מה שהיה לי לומר שסיימתי לקרוא את הצמה. אתחיל מהסוף: מדובר באחד הספרים הטובים שקראתי בשנים האחרונות, ספר המוכיח לי ולא בפעם הראשונה שכדי להוציא יצירת מופת, אין צורך לכתוב 500 עמודים או יותר. בעייני זהו ספר מטלטל העוסק בהתמודדויות שהחיים מזמנים לכל אחד ואחת מאיתנו, וכל אחד יכול למצוא בספר משהו שאתו היה צריך להתמודד בחייו למרות שגיבורות ספרה של לטישייה קולומבני הן במקרה הזה נשים.

שלוש נשים שכל אחת מהן חיה ביבשת אחרת וכל אחת מהן צריכה להתמודד עם אתגר לא פשוט. זהו סיפורן של סמיטה ההודית השייכת לקאסטה נמוכה, שנולדה לחיים אומללים אך היא נחושה לתת לבתה את ההזדמנות לרכוש השכלה ולנהל חיים מאושרים יותר. ג'וליה הסיציליאנית המנסה להציל את העסק המשפחתי מקריסה ושרה, עורכת דין יהודיה מקנדה, קרייריסטית שמגדלת את ילדיה לבד, שואפת להתקדם במקום העבודה אך מגלה שהיא חולה בסרטן.

שלוש נשים, שלושה מאבקים, כמובן שיש מכנה משותף לכל אלו וספר אחד הכתוב נפלא. 190 עמודים הנקראים מהר מאוד ומעניקים חוויית קריאה מטלטלת וחזקה.

5 כוכבים בסולם גורן וחבל שלא ניתן לתת לו יותר.

צמה הינה שילוב של לפחות שלושה מרכיבים גמישים שזורים האחד בשני. שיזורם יוצר את המבנה של הצמה. ישנן סוגי צמות: צמה סינית, צרפתית, אפריקאית הולנדית וכד' אך כולן מבוססות על המבנה הבסיסי.

משם הספר והאיור על גבי הכריכה ניתן להבין שעסקינן בספר העוסק בנשים.

לטישיה קולומבני השתמשה ב"צמה" כמטאפורה, ואיגדה בספרה שלושה סיפורים על שלוש נשים, שכל סיפור שזור אחד בשני. שלוש נשים שונות, ממדינות שונות ומשלוש קצוות עולם: הודו, סיציליה, קנדה. מי הן הנשים?

סמיטה מהודו-נשואה לנג'רג'יאן. לא למדה מעולם אבל הבת שלה לליטה מתחילה ללמוד. בניגוד אליה שבגיל שש אימה לקחה אותה לאסוף צואה של אחרים. היא הקיאה ... אך האם התעקשה ואמרה לה: "את תתרגלי".

על אף שהממשל הבטיח בתי שימוש ברחבי המדינה לבבדלפור הם לא הגיעו. אנשים הטילו צואה תחת כיפת השמים בכל מקום והכול היה מטונף. הנהרות, השדות המעיינות ומה לא? מי ששפר גורלו התקין פינה בחצר ביתו, או יצר חור בקרקע ואלה נקראו "שירותים יבשים".

נשים כמו סמיטה פינו את השירותים הללו בידיים חשופות.

בעלה של נטישה עסק בעבודה לא פחות נעימה – הוא היה לוכד עכברושים. לאחר שנג'רג'יאן לכד את העכברושים. הם צלו אותם ואכלו מהם. מעדן שנקרא "עוף לעניים".

ג'וליה מסיציליה-עובדת במפעל הפאות המשפחתי יחד עם אביה. אחיותיה לא התעניינו בבית המלאכה. אחותה הגדולה נישאה וילד ארבעה ילדים, ואחותה הצעירה למדה בתיכון והתעניינה בעולם האופנה והדוגמנות.

באחד הימים אביה נפגע בתאונת דרכים, טרגדיה שגרמה לשינוי בחייה.

שרה מקנדה-גרושה פעמיים. היא מתעוררת כל בוקר בחמש בבוקר. יש לה ריטואל קבוע בתנועות יעילות ומדויקות: להתקלח, להתלבש, להכין ארוחת בוקר לילדים ולפנותם לבתי הספר. היא וורקהוליסטית הכול צריך להיות כאן, עכשיו ומיד. כאשר שרה מתבשרת על מחלתה החיים מקבלים אצלה משמעות שונה.

הספר מגולל בפרקים קצרים על ידי שלושת הנשים ופורש בפני הקורא את חייהן.

שלושת הסיפורים שזורים האחד בשני כצמה, וכל הנשים מתחילות את סיפורן בבוקר, בנקודת זמן אחת בדיוק כמו הצמה. כל אירוע בחיי הנשים הללו גורם לשינוי ועליו תקראו לבד.

לטישיה קולומבני הביאה לנו ספר מגדרי מבעבע על נשים. הספר נגמע בקריאה רציפה, רווי בתובנות ומדגיש עד כמה אירועים טרגיים, מהווים קרש קפיצה לתחנה אחרת של החיים.

בשורה התחתונה: כולנו חלק מסיפור גדול שנקרא "היקום".

לי יניני

כנרת זמורה ביתן, ז'אנר: פרוזה-תרגום, 192 עמודים, 2018