ביקורת ספרותית על הגנב הנדיב מאת יורם קניוק
ספר טוב

---

מה עושים עם הספר הזה, תגידו לי?
למי הוא מיועד?
לכאורה ספר ילדים/נוער (יצא כחלק מסדרת "פרוזה עשרה") אבל ילדים אינם יכולים להבין אותו.
כלומר, את העלילה מבינים והיא גדושה במה שילדים אוהבים:
רובין הוד תלאביבי, יקה חמוש במשקפיים ובחליפה במקום בחץ וקשת, שודד את הבנק בו הוא עובד בכדי לחלק כספים לדיירי המעברות.
כמו מפעיל מריונטות מיומן הוא מרקיד סביבו את השוטרים ואת הגנבים, את מנהל הבנק, את העניים להם הוא מחלק כסף.
כתב חידה מסתורי, מלכודות, תכנון פתלתל שצופה מראש כל מהלך ומכין לו תגובה עוד בטרם בוצע.
הבן שלי באמת נהנה מכל זה.
אבל כל זה הוא, באמת רק כיסוי. 
יודעים מה, עוד לפני הכיסוי.
כל זה כתוב יפה כל כך, רומזני, מעמיק.
כאילו... מתבזבז על הילד חובב האקשן שעיניו מקפצות בחוסר סבלנות על תיאורי הדמויות והלך הנפש שלהן בכדי להגיע לרגעי האקשן והדרמה.
לא מתאים לי לכתוב משפט כזה, אני הרי האחרונה שדוגלת בכתיבה פשוטה ופשטנית לילדים ובכל זאת.
אני קוראת את הספר ויודעת: טוב שילדים יקראו ספרים מעל לרמת ההבנה שלהם, טוב שיחשפו לסגנון מורכב מהרגיל, אולי ישמרו לספר חסד נעורים ויחזרו אליו ביום מן הימים ופתאום יבינו מה שלא הבינו אז, אבל בסופו של דבר - אף ילד לא יכול להנות מהעושר הזה במלואו.
ומאחורי הסיפור על נפתלי היקה, רובין הוד על אופניים, עומד סיפורה של המדינה שזה עתה הוקמה.
חלום בלתי מושג שקם והיה למציאות, פלא שנרקם בדמיון וקרם עור וגידים, אך המדינה שהיתה אמורה להיות צעירה ורעננה נושאת על גבה מכאובים והיסטוריה דאובה כשל קשישה באה בימים.
כאבם של העולים, של העקורים, של השורדים, של הזרים. של הצברים שהיו אמורים להיות זן חדש גאה וזקוף קומה אך לא תמיד ידעו כיצד לעמוד בכל התקוות שנתלו בהם, ובמקום להיות זקופי קומה, התקוות המרובות הכבידו עליהם וכופפו את ראשם. של היקים ש"ניצלו עוד קודם שהיתה השרפה" ואינם מצליחים להתאושש מבגידת מולדתם. הפערים והזרות בין אלו לבין אלו.

"במדבר הזה," אמרה פעם הילדה הלמן, "יצר עבורנו משה ק' מנהל המוזיאון, אי של ודאות בתוך אי ודאות, ביטחון על יד התעלומה". להילדה הכל היה זר, פרוץ ומלא אימה. אותו שגב המזרח - אשר הרומנטיקנים הגרמניים דיברו עליו בהערצה ובתהמון וכמו כל נערה בגרמניה גם היא למדה עליו בילדותה - איכזב אותה, הפחיד אותה, מילא אותה תחושת זרות".

"מעברות רבות סגרו על תל אביב כחישוק אדיר והעיר היתה במצור ולא ידעה זאת, הפראות הלא מבוימת והלא מבויתת, שמקורה הכאב, חגרה חגורות סביב עירנו, שניסתה, לשווא, לשוות לחייה מבע של עולם כמנהגו נוהג"

"אנשים שעד לפני כמה שנים היו בין טובי הקהלים בקונצרטים בגרמניה, ועכשיו הם במזרח, בין פלאפל מכאן להורה מכאן. הם לא הבינו. לא תפשו. הם נאחזו בבאך, בבטהובן, במשהו שהיה לגביהם נצחי וחסר שורשים בעת ובעונה אחת"

"הוא נולד בארץ ישראל והיה אמור להיות מוצר הפלא שהדור הקודם קרא לו ביראה "העתיד שלנו", "הנקמה הגדולה של ההיסטוריה היהודית", "פעולת הגמול שלה". חלוצים שעזבו ישיבות והלכו להיות עובדי אדמה, הדביקו לדור הצעיר קוצים על גופו הקשוח ונטעו בגופו נשמה עדינה ושתקנית. ובערגה ובעיניים בוערות הם ראו בעיני רוחם כיצד הדור הזה חורש אדמה, משחק כדורגל, בריא בגופו. הצברים פרי הארץ, משהו שבין העברי הקדום מן התנ"ך לבין הפריץ בעיירה. אבידן היה אמור להיות יפה, גבוה, שתקן, נדיב, אכזר אם צריך, נבון וגאון."
"אבידן התגלה לו כצבר טיפוסי שמעולם לא הצליח להיות מה שהיה אמור להיות. אולי מוטב לומר שבארץ ישראל, אז, הגינונים של הצבר הרצוי היו בגדר משאלת לב של ההורים יותר מאשר מציאות ממשית של הבנים[...] אבידן היה מחוספס אך לא ניחן בביטחון עצמי מופרז. מעולם לא הצליח להיות בדיוק "כמו כולם". הוא בחר לעצמו מקצוע לגמרי לא צברי וכצבר הוא היה איפוא כישלון"

נסחפתי קצת עם הציטוטים?
תסלחו לי, ניסיתי רק להדגים כמה הספר לפעמים עובר מעל הראש של הילדים שאינם יודעים מי הם הרומנטיקנים הגרמנים, שאינם מבינים את החידוש שבצבר - הילד הארצישראלי, לעומת היהודי הגלותי, שאינם יכולים לדמיין מצב בו המדינה שזה עתה הוקמה היא בועת סבון שברירית שקשה להאמין ביכולה להישרד.
האם הילדים יכולים להבין את המהלך של נפתלי לא רק כמהלך רובינהודי של חלוקת כספים של עשירים ואנשי השוק השחור לעניים, אלא כמהלך שמכריח את חלקיה השונים של החברה להיפגש, להתנגש, להתערבב? מהלך נאיבי, הרפתקני, שקשה לומר אם ייכשל או יצליח, ממש כמו הקמת המדינה?

ובכל זאת, הספר אינו פונה למבוגרים. העלילה הנאיבית, השוטרים הנופלים לבורות במעברות ומפונים בבהילות לבתי חולים, הגנב השולח כתב חידה לשוטר, אלו אלמנטים השייכים לספרי ילדים.
אז מי קהל היעד?
האם יש קהל שנמצא בתפר, בין ילדות לבגרות, והוא נאיבי וחובב הרפתקאות ילדותיות מצד אחד ובוגר מספיק כדי להנות מהכתיבה הייחודית, להבין את מה שמסתתר מתחת?
או שמא בתפר הזה, שבין ילדים למבוגרים, קהל הקוראים הוא בדרך כלל דווקא לא נאיבי מספיק בשביל העלילה ולא בוגר מספיק בשביל מה שמתחתיה?
אולי הקהל האידיאלי של הספר הזה הוא קהל מדומיין ממש כמו גיבור הספר, החכם והנאיבי, היקה הקפדן, הגנב, המחלק כסף וגם מחזיר אותו לבנק בקפדנות, רוכב על אופניים כשהוא לבוש חליפה?
ואולי הקהל הוא אני, אמא לילד שקורא את הספר, שיכולה להרשות לעצמה לקרוא ספרי ילדים כמבוגרת שמנסה לקרוא דרך עיני הילד ודרך עיניה שלה בו זמנית?

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על הגנב הנדיב