ביקורת ספרותית על House of Many Ways מאת Diana Wynne Jones
ספר מעולה

---

לפני כשנתיים (האמנם היו אלו רק שנתיים?) פפר הגיעה לביקור של מספר ימים אלי הביתה. אלו היו ימים יפים ועליזים: אני הייתי באמצע תקופת הבטלה הגדולה שלי, פפר היתה באמצע תקופת הבטלה הגדולה של אחרי אנטומיה, ובמשך כשלושה ימים עשינו, ובכן, כלום. קראנו ספרים. הרבה. בישלנו אוכל. אכלנו אוכל. ליטפנו חתולה. קראנו וכתבנו ביקורות בסימניה. ביקרנו ביקור אחד בדואר אליו ירדנו בדרך צבעונית אביבית ופורחת של היישוב בו גדלתי. בדואר מצאנו הפתעות: שלושה (?) ספרים באנגלית שהזמנתי בהתלהבות. את שניים מהם כתבו שני בריטים גבוהים, והיו בהם מספיק תמונות כדי שאקרא אותם בכיף, ולאחד מהם היתה כריכה יפהפיה (לא זו שכאן. הוצאה אחרת. כריכה ורודה כחולה מסעירה והורסת.) וכתבה אותו אחת הסופרות האהובות עליי בעולם כולו.

תרגמו לעברית את שני הספרים המקדימים לספר הזה. הטירה הנעה ומגדלים פורחים באוויר. על מגדלים השתפכתי בביקורת השנייה שלי באתר, (בימים היפים בהם רק פפר היתה מגיבה לי על ביקורות בכובעה העתיק) ועל הטירה אני לא יודעת איך להתחיל לכתוב. ככה זה כשמאוהבים. אבל מהספר הזה, החדש, פחדתי.

פחדתי ממנו כי סיפרו שהוא פחות טוב. פחדתי ממנו כי סיפרו שהוא לא מספק מספיק האול וסופי. ובעיקר, פחדתי ממנו כי הוא באנגלית. אנגלית ארורה.

אבל מאז קראתי את קארי און, ואת בנות פנדרוויק, ואפילו את אלינור ופארק באנגלית, ופאנפיקים אינספור, ו... מי יודע למה ממנו פחדתי במיוחד. אבל ככה זה. התבאסתי ממקרה בו אפתח אותו ולא אבין מספיק וכל החוויה תיהרס והלב שלי יכאב. לא דרמטי בכלל.

בינתיים הוא ישב בערימה שליד המיטה שלי; קרי הערימה בה מחכים ספרים דחופים יותר מאשר הערימה שליד הדלת. האם זה גורם לי לקרוא אותם? לא. אבל ייסורי מצפון הם מעוררים.
אז הוא חיכה שם, עשה לי פרצופים, המשכתי לקרוא את בנות פנדרוויק שוב ושוב, והחיים המשיכו.

אבל לאחרונה עברנו דירה. עכשיו יש לי מיטה חדשה, וקוף חדש, ופוף חדש (מתנת הנדיבים הידועים צעירי האתר לשעבר כפרה עליהם) וגינה חדשה ומטבח חדש ובעיקר ערימת ספרים חדשה. וכשהערימה הדחופה הועתקה ממקומה והגיעה לשבת בקצה המיטה שלי, ליד הראש (אין לי שולחן לילה, הוא בצד של הקוף. מה אתם עושים פרצופים, זוג צעיר, חדר מטר על מטר) והערימה יושבת שם ופתאום נדמית חשובה יותר, וחוצמזה, הרבה מהספרים שלי עדיין נשארו מאחור. אז אחרי שהבנתי שאת אנה קרנינה אני אגמור רק אם אקרא שני עמודים אחרי סיום של כל ספר אחר, שוב ושוב, אזרתי אומץ והרמתי את הספר הזה מראש הערימה.

פתחתי אותו.

קראתי את המשפט הראשון. הוא לא היה קשה במיוחד.
קראתי את המשפט השני.

לקחתי אותו לשבת אצל משפחת הקוף והצלתי אותו ממלתעות גיס רעבתני.

ואז קראתי הכל תוך שבוע וחצי והייתי שמחה מאוד.

זה יופי של ספר. יש בו כלבלבה, יש בו ילדה שאוהבת רק לקרוא ולאכול (רילייטיבול) יש בו יופי של בית (שזה מצוין ככל הידוע למי שקרא את הטירה) יש בו מלך (מאורע נפלא לא פחות) יש בו מספיק אנשים מעצבנים ואנשים טובים, אויבים דוחים במיוחד, ויש בו סופיייי והאוולללל וקלציפרררר ומורגןןןןן וטווינקללל.

והם כולם עושים שמח וכיף כיף כיף.

אז כן, עליתי על תבנית העלילה של דיאנה (אבל זה לא הופך אותה לפחות מוצלחת) ואין פה אתגר רציני מדי (מצוין הלב שלי לא היה עומד בזה) אבל זה יופי של ספר עם יופי של דמויות והוא זורם וקל ומדהים גם באנגלית וכל הקסם של דיאנה ממש כאן ויופי חי.

ממליצה לקרוא, ממליצה על גינות, ממליצה על בתים חדשים, ממליצה על מטבחים כל עוד יש בהם ברז. כיף.

» ביקורות נוספות של האופה בתלתלים
» ביקורות נוספות על House of Many Ways