מי אתה, בן שפירו? לפי השם הפרובוקטיבי של הספר "11 כללים להתווכח עם שמאלנים ולכסח להם את הצורה" דמיינתי שהסופר נראה כמו איזה מייק טייסון שנושך למוות את אוזניהם של השמאלנים. כבר דמיינתי לי את בן מציע לעורך את השם "11 כללים להתווכח עם שמאלנים ולשלוח ת'זבל האלה עם אים אמא שלהם קיבינימאט" או משהו, ואת העורך מלטף את הגב המקועקע שלו ולוחש לו "בני חמוד, תרגיע".

ואז חיפשתי תמונות של בן שפירו ברשת. ומה מצאתי? ילד חמוד בן 40 שנראה כמו הגיבור בסדרת "יומנו של חנון". ממש ילד טוב לוס אנג'לס, שם הוא מתגורר. אההה... אבל אל תטעו. לחנון הזה אין אין לשון בפה. סכין מושחזת יש ללפלף בין השיניים, והיא קורעת כל תקרת זכוכית, בטון ועופרת יצוקה. פוליטיקלי קורקט? הסכין חותכת אותה לחתיכות קטנות, עושה ממנה סלט קצוץ דק ומוסיפה שמן זית בשביל הטעם. למירב מיכאלי הוא קורא למשל "מטורללת". בלי להתבייש ובלי להתנצל, אבל לא כמו איזה צ'חצ'ח שהשמאלנים ינסו להציג אותו אלא עם טיעונים מבוססים ודוגמאות.

לפני שבן שפירו מביא את 11 הכללים, הוא פותח עם קדימון של מתי בכלל כדאי להתווכח עם שמאלנים. אחד המצבים שהוא מביא הוא "כשיש קהל". וכאן הוא שינה לגמרי את כל מה שחשבתי על ויכוחים פוליטיים בסימניה. ברור לגמרי שאודי לא ישכנע את פרפר ולהיפך, אז כאילו מה הטעם בכלל, ככה חשבתי לי לפני שקראתי את הספר. בן שפירו כותב בצדק "המטרה של הוויכוח לא תהיה להביא את השמאלני להבין את גישתך, או לשכנע אותו או אותה. האיש הזה ממילא חולק על דעתך, והוא לא ישכנע מהמילים שלך או מהחכמה שלך או מברק הטיעונים הרטוריים שלך. המטרה היא לחסל את השמאלני בדרך הפומבית ביותר שאפשר". אז זהו, שבסימניה יש קהל גדול שקורא את הטיעונים שלנו ושלהם והמטרה היא הם. אגב מצב נוסף שבן שפירו מביא מתי להתווכח עם שמאלנים כתוב באופן שיכול לתת דוגמה לכך שהסכין לא רק חותכת דק, היא גם מצחיקה: "אם גילית שמאלני הגון, שאכן מוכן להשתכנע מטיעון משכנע. הכל נפלא ונהדר! פרה פרחה על גג והטילה ביצה וכל זה"... חחחחח

בנוגע לכללים עצמם, שפירו שיחק אותה. הוא מביא אותם בצורה קצרה ומדויקת, בלי הרבה חפירות מיותרות. בין הכללים: הכה ראשון, מסגר את הדיון, אתר סתירות בטיעוני השמאל, שפת הגוף ואם אתה לא יודע משהו, אודה בכך (כלל שאהבתי מאוד). מה שעוד אהבתי זה שבנוסף לפוליטיקה מדינית, בן שפירו נוגע גם בנושאים חברתיים, למשל נישואים חד מיניים וביטוח בריאות.

את הספר לא מצאתי בסטימצקי בשלוש חנויות שונות וגם לא בשני סניפים של צומת. רק בחנות פרטית. אם זה לא מכוון, אני לא ינשוף אני פרפר. מה כן מצאתי בסטימצקי, במקום בולט בחנויות? את הספרים של בן אחר, בן כספית - על נתניהו – ספרים שכולם שנאה עיוורת, וגם את הספר "מר הפקרה" על נתניהו – בחלון הראווה. אני רק יכול לדמיין איך בן שפירו היה מנפץ ת'חלון המטונף הזה. אבל לא עם אבנים חלילה. הוא לא צ'חצ'ח (עורך דין, אגב). רק עם הסכין.

הספר כולל אוסף מדהים של עצות דביליות, מפגרות ואידיוטיות בנושאים כמו "איך לפרוץ למכונית" (גנב יקר, שמעת?), "איך לקפוץ אל נהר מגשר או מצוק" (מתאבד יקר, שמעת?) ואפילו "איך לשרוד ליצן רצחני" (רציני לגמרי, עמוד 128).

אבל... אם חטפו אותך לעזה, אל יאוש! בספר תוכל למצוא המון עצות שימושיות שיעזרו לך לשרוד.
איך לשרוד אם נלקחתם כבני ערובה (עמוד 96):
1. אל תילחצו.
גם אם מענים אתכם, כורתים לכם חלקי גוף, שורפים אתכם חיים – תישארו רגועים!
2. אם נורות יריות, הישכבו על הריצפה.
ותתעלמו מכך שאתם כפותים לכיסא ולא יכולים לזוז.
3. אל תבצעו תנועות פתאומיות או חשודות.
כפותים אמרתי כבר? אז תוסיפו אזוקים. עכשיו תנסו לעשות תנועות פתאומיות, גיבורים שלי.
4. צייתו לכל ההוראות של החוטפים.
בעצם, עדיף לכם לצרוח "לא מסכים ללכת שעות במנהרות, יא חמאסניק מסריח", ולירוק עליו בפנים.
5. בחנו בקפידה את מראה החוטפים.
או לפחות תנסו לדמיין אותם מבעד לבדים שעוטפים את פניהם.
6. לעולם אל תסתכלו על החוטפים ישירות.
ותתעלמו מכך שקשרו לכם מטפחת מסביב לעיניים.

אם זה נראה לכם ספר וולגרי / דבילי / חולני / מגעיל, זה ממש, אבל ממש לא.

ספר הקקי הגדול הוא די קטן. כולה 57 עמודים, כולל איורים.
אבל...

הוא מצחיק והוא מקורי והוא כתוב נהדר.

גל אלון לקח נושא שקרוב לכולנו אבל לא מדברים עליו, והביא אנקדוטות על הקקי. יש קקי כדורים יבשים כואב כואב אחרי באגט שרוף עם שניצל סופר קריספי ויש את הקטע הזה שהמחבר חירבן בחוף ים שומם, כשהוא גילה באמצע המעשה שהוא לא כל כך שומם - זוג עושה אהבה לא רחוק ממנו - וכל השלושה ראו זה את זה והובכו הכי הרבה שאפשר...

אגב, אם השם של הסופר נשמע לכם מוכר, זה לא אלון גל המפורסם, זה גל אלון. ככה זה כשהשם הפרטי שלך יכול להיות גם שם משפחה - ולהפך. זה יכול להיות יותר מבלבל אפילו מאבי כהן.

הספר מומלץ לקריאה במיוחד בשירותים, בתור לפרוקטולוג ובחופי ים שוממים.

מתוך התקציר בגב הספר: "טפשי וחכם, מצחיק ועצוב, שנון ורדוד, ילדותי ובוגר".
ומה אני חושב? טפשי וחוכמולוגי, מצחיק כמה שזה עצוב, רדוד כמו בצק שהעבירו עליו מערוך, ילדותי ואינפנטילי.
וחוץ מהכל גם שוביניסטי בצורה מגעילה במיוחד.

שלא תטעו, אין כאן שום חוכמה ושום פילוסופיית חיים ושום כלום. אפילו לא תובנות בעשר אגורות. גם סיפור אין כאן. אלא אם כן עלילה קלושה, שפה נמוכה, דמות ראשית מגעילה וריקנות אחת גדולה יכולים להיחשב ל"חוכמה" כלשהי.
הרגיש לי כמו החלק הפנימי של בייגלה עגול - אוויר. ולא צח במיוחד.

למען ההגינות אני חייב לציין שנטשתי אותו באמצע. ביי ביי בייגלה. ואני לא אשם. הכל בייגללו.

אם הייתם מוצאים ליד פח המיחזור שקית עם עשרות רומנים רומנטים ובהם ספר שעל העטיפה שלו ניראית תמונתם של יפיוף ויפיופה, ידו מונחת על כתפה וידה מונחת על בטנו, מה הייתם חושבים? יאללה, עוד רומן מתוק שיעשה לנו טוב על הלב.

ואם הייתם מציצים בגב הספר וקוראים בתקציר שלילי פוגשת ברייל הנוירוכירורג היהיר ששונא להתחייב ושהם מתאהבים, אבל רגע, הרי הוא לא מעוניין במערכת יחסים – מה הייתם חושבים? הם יתאהבו, ייפרדו - כי הוא מחפש רק סטוצים והיא מחפשת אהבת אמת, הוא יעבור שינוי ויבין שהיא האהבה של חייו, הוא יחזור אליה, הם יתחתנו, בסוף יוולד להם תינוק חמוד, ושופי הינשוף הסנטימנטלי יוכל להזיל דמעה של התרגשות.

אז זהו, שלא. אבל אולי גם קצת כן, כי היתה שם דמעה בסוף, אבל לא בגלל שהנוירוכירורג היהיר התחתן בסוף עם היפהפיה. נהופוכו.

אף אחד לא הכין אותי שאני הולך לקרוא ספר אחר לגמרי. (סוג של ספוילר מכאן? לא יודע. אולי)
ספר על נושא כאוב של נשים מוכות ובעלים מכים, ספר בגוף ראשון של אישה שעברה את התופת הזאת ומשתפת אותנו בסיפור האישי שלה בצורה כל כך מוחשית, שהקורא מרגיש את הדברים על בשרו: את ההכאות, את ההשפלות, את הצלקות הפיזיות והנפשיות. הפרק האחרון היה חזק במיוחד והוא גרם לי לצמרמורת. אבל זה עוד כלום. אחריו יש מעין פרק קצר בשם "כמה דברים מאת המחברת" שמספרת על הנגיעה האישית שלה לנושא. בום טראח. עוד מהלומה לפרצוף. אם בפרק האחרון של הספר הרגשתי שהורידו לי אבן על הראש, פה הרגשתי שהנחיתו עלי סלע.

זה ספר מעולה. אמיץ- לא רק בגלל שהוא צוחק בפנים לכל כללי הז'אנר ומביא לנו דבר אחר לגמרי ממה שחשבנו לקבל, לא רק בגלל שהוא מצליח לרגש את הקורא מאוד, אלא גם בגלל שלדעתי הוא יכול לגרום לשינוי במקרה של קוראת שסובלת בעצמה חלילה מבן זוג מכה. מאוד יכול להיות שאחרי הקריאה היא תתנהג בצורה אחרת לגמרי, הרבה יותר אמיצה מהדרך שהיא היתה נוהגת אם לא היתה קוראת.
וזה הכי חשוב.

אני רוצה להקדיש את הסקירה לHill היקרה שבזכותה העליתי את הדברים.

כמה מיתוסים בנוגע לז'אנר הרומן רומנטי:
1. רק נשים קוראים אותו
2. הוא קיטשי ושמאלצי וסכריני
3. הוא תמיד נגמר בסוף טוב
4. הוא ברמה ספרותית נמוכה
5. כל ספר דומה לשני
אין לי מושג אם המיתוסים האלה נכונים כי זה הרומן הרומנטי הראשון שאני קורא (ממש לא הסגנון שלי. מצאתי אותו ליד פח המיחזור של אמניר עם עוד כמה עשרות רומנים רומנטים), אבל בנוגע לספר הזה כל המיתוסים נכונים. חוץ ממיתוס הראשון כמובן. לא רק נשים אלא גם ינשופים. ועוד ממין זכר! והמיתוס האחרון (אני צריך לקרוא את כל האוצרות שמצאתי כדי להחליט).

נשאלת השאלה האם זה רע?

אם הוא קיטשי ושמאלצי וסכריני, אבל יחד עם זאת גם רומנטי וחמוד – זה רע?

ואם הסוף שלו טוב – זה רע?

ואם הוא ברמה ספרותית נמוכה.. – טוב, זאת לא דוגמה טובה.. (זה באמת רע)

הקיצר, ספר חמוד. לא יותר ולא פחות ובלי ציניות. חמוד כזה.

ניגש לקרוא את הרומנטי הבא:)

לא קראתי אותו.
מצאתי אותו על הספסל הקבוע שלי בגן הציבורי. מצאתי שם כבר כמה אוצרות ספרותיים, וחשבתי לעצמי שאולי גם הפעם, כשהספרייה סגורה וכל חנויות הספרים גם, יהיה לי מזל.
התחלתי לדפדף בו ורק אז ראיתי כמה שהוא מלוכלך בפנים. כשסגרתי אותו רק אז קלטתי את המשמעות של השם שלו.
אם אני אדבק במגיפה מדפים מטונפים של ספר שהשם שלו נשיקה איטלקית, זאת תהיה האירוניה הכי גדולה ever.
וחוץ מזה, מהמעט שהספקתי לקרוא הספר משעמם פחד.
מה שבטוח, אם מחר יהיה מונח לי על הספסל הספר רב המכר "חיבוק סיני", אני לא נוגע בו.
לא חבל על שופי המסכן?

סיפור מקסים שמובא לנו מפיו של כלב, ולא סתם אלא אחד אנושי מאוד, ועוד פילוסוף לא קטן.
"מאז ומתמיד הרגשתי מאוד אנושי. תמיד ידעתי שיש בי משהו שמייחד אותי מכלבים אחרים. מובן שדחסו אותי לתוך גוף של כלב, אבל זאת רק הקליפה. מה שחשוב הוא מה שבפנים. הנשמה. והנשמה שלי אנושית מאוד" (עמוד 10).

העלילה כאן לא משחקת תפקיד מרכזי, אבל נמצא הרבה משפטים מצחיקים וחכמים בנושאים כמו זוגיות, שאפתנות, אהבה, נאמנות ואפילו משמעות החיים. פילוסוף כבר אמרתי? אבל אחד חביב.

אגב, רואים שהסופר חובב מירוצי מכוניות. יש לא מעט התייחסויות למרוצים עצמם בספר. "המכונית נוסעת בעקבות העין. הנהג שלא מסוגל להתיק את עיניו מהקיר כשהוא נכנס לסחרור, יתנגש בקיר. הנהג שמסתכל על המסלול כשהוא מרגיש שהצמיגים שלו מאבדים אחיזה, ישיב לעצמו את השליטה ברכב" (עמוד 79).

העניין הוא שאמנות נהיגת המרוצים בגשם כוללת כמה דברים שאני חושב שכדאי מאוד ליישם, גם בארץ שלנו שלא בורכה בגשמים רבים, אחרת גם הקסדה לא תעזור לכם:
• יש להימנע מהתנגשות במכוניות אחרות. זה עלול לגרום להן נזק בלתי הפיך.
• יש להימנע מלשפוך שמן על הכביש כדי לפגוע במכוניות אחרות. חוץ מזה שזה מכוער, זה יכול לפגוע במזיק עצמו.
• יש לשמור על חוקי התנועה הבסיסיים.
• יש להקפיד על מהירות מקסימלית מסוימת ולא לחרוג ממנה. אתם אמנם נוהגים על מכונית מירוץ, אבל בכל זאת זה לא מטוס.

איך, באמת?
1. לחבוש קסדה.
2. לקשור רצועה לראש.
3. להחביא אותו מתחת לקפוצ'ון.
4. לענוד את הדיסקית של אבא מהצבא.

ואפשר גם פשוט לא להיות פופולרית, ואז לא תהיה שום סכנה.

אין גבול למידת הטמטום של ספרי הנוער והילדים. יומנו של חנון על יד זה יצירת מופת.