קרה לכם פעם שמישהו סיפר לכם בדיחה, ולמרות שלא הבנתם אותה פרצתם בצחוק מזויף, רק כדי לא לעשות לעצמכם פדיחה ולהיראות מטומטמים?

קרה לכם פעם שקראתם ספר שבעטיפה האחורית שלו נכתב משהו בסגנון של "מצחיק בטירוף" ואתם חשבתם לעצמכם – מטורף מי שחושב שזה מצחיק?

קרה לכם פעם שילוב של שני המצבים הלא נעימים האלה בבת אחת?

בעטיפה האחורית של הספר הזה נכתב "הומור פראי". ואני אומר – הומור מופרע. מה זה מופרע, חולני ביותר.
הספר הזה גס ורדוד וצהוב ועל גבול הפורנוגרפי, והוא חתיכת בדיחת קרש אחת, מפגרת, ארוכה ומתמשכת, רק שהיא בשפה גבוהה, יעני. רוצים דוגמה? "תקע לי את הצלצל שלך, שפד אותי ברומח הלווייתנים שלך, תן לי את מובי דיק". ומה התשובה? "אני שט רכוב על הלווייתן שלי, חוצה את האוקיינוס האטלנטי, הנה אני כבר באיים האזוריים, חושב על הכוס שלך, מכה בכל הכוח בסנפירים" (עמוד 45). עכשיו תדמיינו לכם 205 עמודים רצופים בתיאורים כאלה. זה "הומור פראי" זה? זה נטו "חמישים גוונים של אפור", רק עם מצח גבוה ומשקפיים עגולים וכרס נפוחה מחשיבות עצמית. אבל הנפיחה היא בדיוק אותה נפיחה. והיא מה זה מסריחה.

וההערות שוליים, השם ירחם. מה זה הדבר הזה? אני מבין שמדובר באיזה ניסיון ליצור פרודיה על האקדמיה ועל הערות שוליים בספרי עיון ומחקר, אבל כשמופיעות הערות שוליים שתופסות 90% מהעמוד (כמו בעמוד 93 למשל), ועוד בפונט פצפון שמקשה על הקריאה, זה מעיק ומעצבן בדיוק כמו הדבר שעליו מנסים לעשות פרודיה.

מה אני אגיד לכם? זה לא סד"ק - ספר דורש קטילה, אלא סד"ק - ספר דורש קבורה.

אז מה אני גורס? שאת הספר הזה צריך לגרוס. ולקבור.

אף פעם לא הבנתי את האמירה הזו של "בחרתי לפי הכריכה" (אמרו לי את זה הרבה על ספרים של אתגר קרת), אבל הנה, גם לי זה קרה, ואין מה לומר - היא מגניבה לאללה - צבעונית, משעשעת, פאלית, מה לא.

אבל לצערי כאן זה מסתיים. אני באמת לא מבינה מה קראתי. אולי זו מגבלה שלי, אבל אני סבורה שלא. ושלא יהיה ספק - יש לסופר כשרון כתיבה, וזה מורגש (אני מודה שלא הזדמן לי לקרוא טקסטים קודמים שלו, ואני מוכנה לתת להם צ'אנס בעתיד), אבל אני לא כל כך מבינה מה הוא ניסה להעביר לי כאן. הספר עוסק לכאורה באיש אקדמיה מלומד מהחוג לספרות, שבוקר אחד, משום מקום ובלי נימוק ביולוגי או אחר, מגלה שהוא אישה. איכשהו כולם מתנהגים לגמרי בטבעיות ביחס לעניין הזה, החל באמו ועד לקולגות שלו באקדמיה, ואנחנו כביכול עדים לחווית ה"להיהפך לאישה בעשור החמישי לחיים" דרך מה שאמור להיות שוביניזם ודעות קדומות של האקדמיה ה"נאורה" והמזופתת, אחרי שהיא מסרבת לפרסם את ספר/ו/ה של הגיבור/ה לאור השינוי הפתאומי במין. בפועל, זה הרגיש מאוד לא מנומק, מאוד לא ברור וקוהרנטי, וגם הביקורת (המוצדקת, כמובן) על האקדמיה לא מחוברת כאן לסיפור מהודק מספיק ולכן נשארת קצת בערפל. צריך לציין שהשיח האקדמי מאוד נוכח בספר, ומתובל במינון יתר של הערות שוליים והפניות לטקסטים מלומדים אלה ואחרים, שעל פניו זה אולי מיוחד ונחמד, אבל אני לא מבינה מה זה תורם בפועל. אה, וברובד אחר, זה פורנו רך. הספר גדוש בתיאורים מיניים/אירוטיים על ההתנסויות המיניות של אותה "אישה חדשה", או של הקולגות שלה, וכולם שוכבים עם כולם, ולפעמים זה באמת מעורר חיוך, אבל בסופו של דבר - בבואי לשפוט את הספר כולו כיחידה אחת - קיבלתי בסוף צורה של סימן שאלה.

כתוב מצוין. החיים בחוג לספרות ומערכת היחסים המוגזמת בין חברי החוג

הנה לכם דילמה.
מה עושים כאשר אתם קוראים ספר וחושבים שהוא אחד הספרים המבריקים שקראתם לאחרונה אבל לא מתאים לכל אחד? הכי קל זה לא להמליץ עליו, הרי מי שמכיר את הסופר ואהב אותו בעבר, יקח את הספר לידיו, יקרא את הכריכה האחורית ויחליט בעצמו אם הוא מתאים לו, או לא.
אבל מה לגבי מי שלא מכיר את הסופר ועלול להחמיץ את אחד מהספרים המקוריים ביותר לדעתכם האישית?

"בא רבי פנחס לבית המדרש וראה שהתלמידים שהיו שקועים בשיחה נבהלו לבואו. שאל אותם: במה אתם משיחים? רבי, אמרו, אנחנו משיחים בדאגתנו שיצר הרע רודף אחרינו. אל נא תדאגו, השיב, עדיין לא הגעתם למדרגה גבוהה כל כך שהוא ירדוף אחריכם. לפי שעה אתם רודפים אחריו".

זהו ספרו השלישי של מתן חרמוני שאני קורא. נחשפתי אליו לראשונה ב"היברו פבלישינג קומפני" ולאחר מכן ב"ג'ון טרבולטה ואני" או בשמו הקודם "קרבת דם". כל אחד מהם שונה מהשני במידה ניכרת אבל שניהם מפגינים יכולת כתיבת מרשימה בעיני.

בוקר אחד מתעורר ד"ר יהושע רדלר, מרצה לספרות עברית, ומגלה שהפך לד"ר יהודית רדלר.
אף אחד במחלקה לא שם לב לשינוי, אימו לא שמה לב לשינוי - עולם כמנהגו נוהג.
למעט פרט שולי וקטן. מתחילים להתייחס אליו כאישה. המחזר הופך להיות למחוזר, הדופק לנדפקת, אה וגם ספר המחקר שהיה אמור לפרסם ד"ר יהושע אדלר מתעכב פתאום תחת ד"ר יהודית אדלר.

הספר רווי תיאורים מיניים מצחיקים המגכיחים את גיבוריו. החל משפילפוגל ("ציפור קטנה" והמבין יבין) וכלה בפרופסור ססובר, ראש החוג.

עולם האקדמיה כפי שעולה מספרו של חרמוני הוא עולם מלא יצרים, אקדמאים ומיניים, עולם של דרגות, סמכויות וכפיפויות שקשה להאמין שאכן קיים במציאות.
לאחר שהאזנתי לראיון עימו ("מה שכרוך" כאן תרבות מה 15.5.19) מתברר שלא מעט מהעלילות בספר אכן התרחשו במציאות.

"שפילפוגל, שפילפוגל" לא ייצא לי מהראש בעתיד הקרוב ואני בטוח שגם עוד שנים רבות כאשר אעבור לידו בספריה או אראה אותו בחנות הספרים אזכר בחיוך בכמה סצנות בלתי נשכחות.

מספר מילים למי שמתחיל לקרוא ולא מבין על מה אני מדבר.
קחו נשימה עמוקה - זה רק יילך ויהיה יותר מופרע, מקורי, חד וגאוני.

כן... ולא!
למה כן?
כי חרמוני כותב מצויין.
כי הרעיון (הלא מקורי, בכוונה כמובן) מבריק: דר' י.(יהושע) רדלר הופך לדר' י.(יהודית) רדלר ואיש לא מתייחס לכך. לא שלא שמים לב. זה לא מזיז לאיש. גם לא לרדלר.
כי השימוש בהערות שוליים בסיגנון אקדמי לצורך רכילות או לצורך סימוכין מטופשים (למשל יש התיחסות למאמר של אחד מ. חרמוני) הוא פרודיה נהדרת על כתיבה אקדמית.
כי הוא מאד מצחיק. כי התיאור של חוג מדעי הרוח מוקצן אך לא רחוק מן המציאות. המלחמה על הקביעות: מי ימשיך לבלות באוניברסיטה על הפנסיה ומי יהפוך למורה בתיכון או מובטל ללא מקצוע של ממש.

למה לא?
כי העלילה, אם יש כזאת, לא ממש מעניינת.
כי כמה אפשר למשוך את הפרודיה הזאת?
כי מי שלא בילה באחד מן החוגים של מדעי הרוח יפספס חלק מן הפואנטות, או לא יאמין שכך העניינים מתנהלים שם.

לסיכום: מצחיק מאד אבל ארוך ולא ממוקד.

כיוון שאני עובדת חנות ספרים מיד שניה, פעמים רבות יוצא שאני קוראת ספרים שיצאו זה מכבר. לכן שמחה מיוחדת שמחתי שהזדמן לחנותנו ספרו החדש והמדובר של מתן חרמוני "שפילפוגל, שפילפוגל". ובכן, כפי שנאמר בוודאי בביקורות, אכן הספר נפתח במטמורפוזה שעובר אחד יהושע רדלר, שהופך להיות יהודית רדלר החיננית והיצרית, אבל לטעמי אין לומר כי זה מוקד היצירה, וגם אולי לא ההנאות הרבות שיהודית מזמנת לעצמה בהיותה אישה רווית תשוקות, ואפילו לא שפילפוגל עצמו שברוב הספר הוא נושא שוליים מזדמן, אני רואה כמרכז הספר את החוג לספרות המאכלס את מירב דמויות היצירה, והמהלכים הרגשיים, המיניים, הפוליטיים והמזדמנים שמתרחשים בו.
אין ספק שכל מי שהזדמן במסדרונותיהם של חוגי הספרות השונים שבארץ יהנה לקרוא ולדמיין פרופסורים עתיקים וחברות סגל חינניות כאלה ואחרות במעטה הדמויות המצויות בספר. מה שנקרא: חגיגה דיוניסית גדולה קורית שם