זהו אחד הספרים הטובים שקראתי בשנים האחרונות.
שלושה שבועות הספר הזה מלווה אותי ולא נותר אלא להתפעם מהאהבה שבה הוא נכתב.
אהבת נכד לסבתו, לסיפור חייה שעליו לא ידע דבר ושאותו לא גללה בפניו אף פעם, אהבה לפרטים הקטנים, לחקר האמת, למהות הרגש, לסיפור.
על 560 עמודים, צפופים, הכתובים כיומן פורס יובל ירח בספר הבכורה שלו את אחד מספרי השואה החזקים שיצא לי לקרוא.
קשה שלא להתפעם מהחלטה של סופר שזהו ספרו הראשון לצלול לחקר כל כך מקיף של ההיסטוריה המשפחתית שלו ולברוא ספר שנדמה כאילו הגיבורה הראשית מספרת אותו בעצמה לפרטי פרטים כאילו התרחש רק אתמול.

עברו מספר שנים מאז קראתי את הספר "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל.
עד היום אני זוכר את הטלטלה שלוותה אותי בקריאתו.
לאורך הקריאה ב"השתיקות" נזכרתי לא מעט בתחושות שליוו אותי אז עת קראתי את "נוטות החסד" : איך כל זה יכול היה לקרות, מה עבר במוחם של האנשים.
אותן השאלות ליוו אותי כעת, רק מהצד השני של הספקטרום.

הספר הזה הוא הישג ספרותי - לא פחות.

אף על פי כל הספרים שבעולם שקיימים בכל השפות ונקראים בשקיקה. אני מת על ספרות צרפתית איטלקית. מי שמכיר אותי יודע כמה אני אוהב ספרות יפנית. הספרים שמעוררים בי את תשוקה והרצון לגמוא מהם יותר מהכול הם ספרים ישראלים משובחים . בדומה צלילים שאני יכול לנבור בהם שעות ולחפש את התנועה שתפתח את ליבי תנו לי לבסוף שיר של אריק אנשטיין או קטע טוב של יוני רכטר ואני נמס.
ספרות ישראלית עבורי היא אבן יסוד בהיותי קורא ויש ספרים שקראתי כל כך הרבה פעמים ותמיד הם מטעינים את ליבי. השפה, המקום ורגע ההתרחשות הם שלנו. לא אנקוב בשמות סופרים או סופרות שהתקבעו אצלי ואני תמיד ממתין מהם לרגע הבשורה. אבל כן אומר שאני מחפש תמיד לקרוא קולות חדשים . והנה בא אחד חדש ומיוחד.
לא יודע מי זה יובל ירח, לא מכיר ולא הכרתי, פשוט קראתי ביקורת מעולה באחד העיתונים על הספר שלו "השתיקות". חיפשתי את הספר בספריה המקומית ואספתי אותו לביתי.
אומר מה אני חושב ( בדרך כלל משתדל לומר ככה) ולא אכפת לי אם יסייגו אותי יאמרו שאני מגזים או יאמרו אחרת. זאת דעתי. "השתיקות" הוא ספר מופת. הוא אחד הספרים המעולים שקראתי בשנים האחרונות בכל שפה ובכל דרך ובכל זמן. מסע שלם של חיים הנצרפים בכתיבה עילאית משובחת עד מאד. מחקר של זמן, תיאור של חיים אבודים ותקופה אפלה.
הספר שואב אותך ולא מותיר ממך פיסה אחת שלא דאבה . ומצד שני כול כולו טבול בחסד. בדומה לסרט מותח וצפוי אתה ממתין לדף הבא בציפייה ולרוב בכאב ובחרדה.
יובל ירח לקח את הכתיבה למקומות נפלאים של איכות ציורית. הוא מתאר את הזמן בדיוק מופלא. ומעביר את ההלם ,הכאב, השנאה והזוועה ללא דרמה. מדויק
ואם הייתי שר התרבות הייתי מציע את הספר כחומר קריאה ברור ומדויק על תקופה אפלה בחיינו ויתרה מכך מחפש את הבחור הזה ומאפשר לו לכתוב ולכתוב עד בלי סוף.
הספר הרשים אותי מהרגע הראשון וכל הזמן חיכיתי לרגע שאולי אני התעייף ואולי אני קצת מגזים אבל לא . ספר מעולה
בתור כותב לא בטוח שכולם מכירים את דרך הכתיבה המבודדת את יצירת פסיפס הספר והבדידות שנמצאת בכל כותב. שאני חושב על הסופר הנהדר הזה והמסע שעבר בכתיבת הספר על חיי סבתו הדיוק הכמעט כירורגי, מטעני הייאוש בחיי עמנו בתקופה אפלה זו. יכולת האיפוק המסוגננת אני פשוט מסיר את הכובע בפניו
קראתי את נוטות החסד מעורר הפלצות שגם הוא בדרך אחרת ספר חובה, קראתי את רוב כתביו של אפלפלד עוד ספרים על הנשוא הטעון הזה. והשתיקות בהחלט עומד בשורה אחת מול כל ספר ממליץ לקנות את הספר הזה . ספרות ישראלית משובחת לחלוטין.

סיימתי להאזין לספר זה אתמול. האזנה לא פשוטה, ארוכה אשר צללה אל תוך עמקי נשמתי וגבתה משם משאבים לא קטנים. האזנה ארוכה הינה עבורי מעל 15 שעות, ואילו ספר זה ארך 23 שעות ו 27 דקות. כשבכל האזנה אני יכולה להאזין כחצי שעה עד שעה בכל יום לערך.

סגנון הכתיבה של הספר כל כך משך אותי, נעים , סיפורי ועטוף באהבה רבה כלפי הדמויות הקרובות (סבתא, הורי הסבתא, האחים והאחיות והשכנים). סבתו של הסופר, הינה ניצולת שואה ילידת פולין, בעיר קרקוב. אך כששאל אותה לגבי הזוועות והשואה שעברה היא סירבה לספר, ועטפה את עצמה בשתיקה. לאחר שנפטרה הנכד החליט לבצע מחקר ביד ושם, אנשים שהכירו את סבתו וכתב את הספר כדי להעביר לקוראים את התחושות והרגשות אשר היא חשה לפני מלחמת העולם השנייה, במהלך המלחמה ולאחריה.

הספר עצמו מרתק, הוא עורר בי רגשות עזים, געגועים ומחשבות רבות. הספר החזיר אותי כמעט כשלושים שנה אחורה כשסבי ז"ל היה בחיים. הוא היה פולני, לחם במלחמת העולם הראשונה לצד העם הפולני, וכפרטיזן במלחמת העולם השנייה. הוא ברח מפולין יחד עם סבתי ז"ל ליערות ברוסיה. כששאלתי אותו מה עבר עליו, הייתי אז נערה בגיל העשרה, הוא סירב לספר. אך זכור לי משפט אחד שנצרב אצלי בזיכרון ולא הבנתי את פשרו רק לאחר קריאת הספר. כששאלתי את סבי ז"ל, מדוע הוא שומר את הכסף בבית ולא בבנק הוא ענה לי "שהוא לא סומך על הבנקים". הספר מתאר את תחילת המלחמה, הצווים כנגד היהודים וביניהם הלאמת חשבונות הבנקים ליהודים. כל הכסף אשר היה בחשבון הולאם לטובת המדינה למעט 250 זלוטי אשר היהודים הורשו להחזיק ביד ולא בבנק. הספר הזכיר לי את האוכל אשר סבי וסבתי ז"ל נהגו לאכול. לחם עם מרגרינה ונקניק. סרדינים שפרוטים שסבי ז"ל אהב מאוד.

לאורך הספר הרגשתי כי יש שני שעוני חול, שעון חול של הזמן לסיום המלחמה ושעון החול של הדמויות. התפללתי לכל פרק כי הדמויות יחזיקו מעמד וישרדו. הסופר הצליח ליצור אצלי את תחושה של חוסר הוודאות הקיימת אצל הדמויות (לגבי העתיד, ההישרדות ).

הספר מרתק, מעניין ומעורר רגשות עזים. דורש תעצומות נפש.
מומלץ ביותר.

יובל ירח, הסופר, יליד 1971 מתאר בגוף ראשון שני ושלישי, כל הגופים הדקדוקיים הינם משמשים את סבתו מניה בספר, את קורותיה מיום הולדתה 1916 ועד 1972. הספר מתמקד באירועים משנת 1932 עלית הנאצים ועד 1949 עליתה למדינת ישראל. ב"דבר המחבר" בתחילת הספר מתוודא הסופר כי האירועים של סבתו לא סופרו לו על ידי סבתו כיוון ששתקה, אלא הספר כתוב תוך לימוד התקופה ושמיעת עדיויותיהם של ניצולים אחרים.
בעבר קראתי ספר מסעיר "נוטות החסד" אשר סופרו ג'ונתן ליטל יליד שנת 67, אף הוא לא חווה את התקופה, מנסה להעביר את סיפורו בגוף ראשון תוך ניסיון להיות צמוד ביותר לאירועים ההיסטוריים, העובדות, הפרטים והאמת הספציפית ההיסטורית של הסיפור, מלבד כתיבת הסיפור בגוף ראשון.
מניה, סבתו של יובל ירח, עברה את תקופת השואה החל מחיים בעיר קרקוב אשר בפולין, עיר שמספר היהודים בה רב, מהרחוב בו גרה עברה לגיטו ובתוך הגיטו עברה מקומות מגורים עקב צמצום האוכלסיה היהודית בגיטו על ידי אקציות וצמצום שטח המחייה המוקצה לגיטו. לאחר מכן הועברה למחנה עבודה בסמוך לקרקוב וממנו למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ. מאושוויץ הוסעה ברכבת לשמש ככח עבודה במפעל בגרמניה. לאחר שהות לא ארוכה במפעל בגרמניה הוצעדה עם יהודים אחרים עד להיעלמותם של חיילי הצבא הנאצי באחד הלילות.
הספר אינו מתאר סיפור מיוחד של השרדות והינצלות באופן פלאי, ובזה גדולותו, אלא כח רצון לחיות שמתבטא בעמידה בתנאי הנאצים ככח עבודה מועיל לאורך כל התקופה. הספר מתאר בחדות על פני עשרות עמודים את עוצמת הרעב הפיזי.
הספר אינו מחולק לפרקים, חלקו האחרון של הספר, כרבע מהספר, הינו מאותו יום בו נעלמו הכח הצבאי הנאצי ומניה ויהודים אחרים איתה ניצלו על ידי כח צבאי אמריקאי. חלק זה הינו לדעתי המיוחד בספר מכיוון שתרם לי נקודת ראות נוספת לתקופה של ניצולים מיד לאחר השחרור והתמודדות עם "איך ממשיכים מכאן הלאה?" ולא מידע על השואה והמלחמה – מעניין מאוד.
להלן פסקה יחידה מהספר בו הסופר כותב בגוף ראשון שלו ולא גוף ראשון של סבתו, בסוגריים תוספות שלי:
"ומה באמת היא חשבה אז (מניה) כשהיו יחד (בעלה הנמצא במחנה אחר ולא שרד)? מה חשבה מתחת למחשבות? האם מקס (בעלה) עודנו שם, משקיף? האם הוא הולך ונעלם ממנה עם השנים? ועד כמה למדה שוב לאהוב? להתענג? להרגיש את המגע? האם זכר הרעב והאכזריות האנושית היה בא אל מה שבינה ובין מוניק (בן הזוג לאחר המלחמה) אל האינטימיות? תמיד-תמיד? או שהיה אפשר להם להישכח לרגע? עד כמה היה אפשר לאהוב אחרי המחנות? לגעת באמת בגוף אנושי אחר, בנפש אחרת, אחרי שכבר ידעת את מדמנת הגזע האנושי? זה אני (הסופר יובל ירח) ששואל. אני, הנכד. אני רוצה לדעת."
בספר קיימים רבדים ספרותיים נוספים.
התרשמתי מאוד מהפרויקט של יובל ירח לחקר קורות סבתו, מתוך רצון הנחלת סיפור ההסיטורי מדויק של המקומות והתקופה. מומלץ למתעניינים בתקופה.

קשה להגדיר את התחושות שחלפו בי לאורך קריאת הספר בן 560 עמ'.
הספר הוא רומן, אך כל כך היסטורי. הוא היסטורי אך כל כך ספרות במיטבה.
מרתק למרות אורכו, עומקו ופרטיו הרבים.
זהו סיפורה של יהדות פולין בכלל והעיר קרקוב בפרט - מימי חיי הזוהר של יהודייה ועד תחתיות שאול השואה.
זהו סיפור חייה של סבתו של הכותב מיום היוולדה בקרקוב שבפולין עד ימיה האחרונים בכפר סבא ומותה בבית הורים במגדיאל.
82 שנות חיים המכילים בתוכם אושר,משפחתיות, אובדן, סבל, חיים, שואה, תקומה והתחדשות.
הספר מתאר תקופות חיים משתנות:
את חיי היהודים בקרקוב על אושרם ועושרם עד בוא המלחמה.
את חיי היהודים בקרקוב תחת שלטונם הדורס של הנאצים, התכנסותם לגטו – הצפיפות הרבה והמוות.
את המעבר למחנה העבודה והמוות פלאשוב, וחיי הסבל שבו.
את המעבר לאושוויץ-בירקנאו, חיי הסבל, ההשפלה, העבדות בצל ארובות המשרפות.
את צעדות המוות לכיוון גרמניה ומחנות העבודה שם עד השחרור בידי האמריקאים.
את העלייה לארץ הקשיים התקווה וההתחדשות.
זהו פרק היסטורי עשיר בתולדותיה של הסבתא – מניה. זהו גם סיפורה של יהדות שלמה.
זו יצירה לא קלה לקריאה בעיקר בשל הפרוט הרב, תיאורים מפורטים של חיי יום-יום שנה-שנה בעיקר קשים הפרקים העוסקים בימי השואה.
ניכר בספר, כי המחבר ערך מחקר מקיף מפורט ומדוייק על התקופה בה מתרחשת העלילה.
מיועד לאוהבי ספרות טובה, ובוודאי לאלו המתעניינים בחי השואה לפרטי פרטיה.

סיפור השואה הוא סיפור שאני סבור שעלינו להגות בו תמיד, כי בנקודת זמן בהיסטוריה נפער חור בעולם התרבותי ובציוויליזציה המערבית ונחשפו דברים שאי אפשר אפילו לדמיין. בלי קשר לשאלה אלו תובנות אנחנו מפיקים מהשואה, ויש אפשרויות לתובנות מנוגדות (כפי שבולט בציבוריות הישראלית) - זהו אירוע של רוע מוחלט, של חולשה מוחלטת, ושל טוב מוחלט. הספר הזה הוא סוג של נס מבחינתנו, הקוראים: אדם שנולד בישראל ולא חווה בעצמו ולא דרך משפחתו מאום מסיפורי השואה, החליט בבגרותו לחקור את מה שאף פעם כילד לא שאל. והמסע שלו הוא מסע של מחקר ודימיון על גורלה של סבתו. זוהי לדעתי גם יצירת מופת ספרותית וגם והזדמנות לקורא הישראלי להתבונן בסיפור השואה לא במימד ההיסטורי והאובייקטיבי והאנליטי אלא במימד של החוויה האישית - איך נראה היומיום, מה אמרו לעצמם היהודים שחיו אז ושם, ואיך הם ראו את עתידם. אז אם בכל שנה אנחנו משננים את הפסוק "בכול דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" - אני חושב שהדבר נכון גם לגבי השואה.

איך בכלל מתחילים לכתוב ביקורת על ספר שהוא לא פחות מיצירת מופת ?

איך בכלל חוזרים לנשום רגיל אחרי שמסיימים ספר שכזה ?

איפה מוצאים מספיק סופרלטיבים לשבח ולהלל יצירה שכזאת ?

בערך 3 שנים פלוס מינוס הספר הזה חיכה לי בסבלנות על המדף אצלי בבית

עמד זקוף ולא אמר מילה

הביט בי בשתיקה רועמת - ולא פצה את פיו

הבוקר הבנתי שהוא חיכה לי-כי אני לא הייתי מספיק אמיץ ובעל רצון להתמודד עם ספרות יפה ומיוחדת שכזאת .

הבוקר בא לי לצרוח ולזעוק שכל העולם ישמע - שיש בישראל סופר ששום מילת שבח לא תספיק לתאר אותו .

אם היה שר חינוך במדינת ישראל -ולא גנרל בדימוס שהדבר היחיד שהוא קרא אי פעם הייתה מפה בשדה הקרב

הייתי עכשיו עולה ברגל לירושלים ופותח בשביתת רעב

על מנת שהספר המדהים הזה היה נכנס כקריאת חובה לכל תלמיד בישראל

אבל עד שזה יקרה יום אחד -תעשו לעצמכם טובה

מי שבאמת חובב ספרות יפה ואיכותית

פשוט תקראו את הספר הזה

מבטיח לכם שלא תצטערו

ספר מעולה, מרתק ומעניין
זהו ספר "שואה" המספר על סבתו של הסופר בקרקוב, לפני מלחמת העולם השניה, במהלך המלחמה ואחריה.
כתוב בצורה מופלאה
לא הצלחתי לעזוב את הספר, למרות שחלקים ממנו היו קשים לקריאה.
הסופר מספר על פני כ -560 עמודים לפרטי פרטים תאורים ממה שעבר על סבתו, הוא בפירוש מציין שלא היא סיפרה לו את העלילה אלא הכל ממחקרים שעשה ומעדויות של אחרים.
מומלץ ביותר

וואו איזה ספר חזק. מדוייק. מרתק. שם את הקורא בתוך הגטו, לאחר מכן בתוך אושוויץ. אחר כך בגרמניה. משאיר עם המון מחשבות. כמה משפטים לא אשכח מהספר. אבחנות ציניות רגישות. אחרי המלחמה בגרמניה אף אחד לא הכיר נאצים... ממליצה בחום. מי שקרא את הספר יבין את המשפט האחרון שכתבתי... ספר מצויין. חובה.