הספר כובש מהדקה הראשונה. אלי שרעבי חולק אתנו את חוויותיו בשבי החמאס בכנות וברגישות יוצאות דופן. הוא מצליח לתת לנו תחושה כאילו אנחנו היינו שם ביחד אתו. הוא לא מייפה את המציאות. היא היתה (ולצערנו עודנה) קשה ביותר. הייאוש, הרעב, הזוהמה שבה ארבעת החטופים חיים בה, ההתעללות, האכזריות של חלק מהשובים, חוסר האונים וההשפלה שהם חווים בכל רגע ורגע מתוארים בפרטי פרטים. יחד עם זאת, יש תאור של מרקם חיים משותף שמתפתח שבו גם השובים אינם מקשה אחת, שבו יש פה ושם גילויים אנושיים. שבה החטוף עצמו, במקרה זה אלי, קשוב כל הזמן למה שקורה אצל שוביו, יודע שבכל רגע הם לא יהססו לירות בו אם יידרשו לעשות זאת, ויחד עם זה מצליח לראות אותם כבני אדם. גם תאור היחסים בין החטופים עצמם, החיים הכל כך צמודים וחשופים אחד עם השני, התמיכה שהם נותנים אחד לשני, ובמיוחד המנהיגות של אלי שהוא גם המבוגר והבוגר ביניהם, ויחד עם זאת הקשיים המתעוררים בעקבות התנאים הקשים, הרעב והצורך להתחשב ולהתחלק בתנאים כל כך קשים.
אלי לא מייפה את המציאות. היא קשה מנשוא. היא גם מכוערת לעתים. אבל הוא נחוש לשרוד ולהישאר "בן אדם", והוא אכן מצליח בכך ומוכיח כי אין כמו רוח האדם להתגבר על קשיים בלתי נתפשים.
אלי בעיניי הוא גיבור דווקא משום שאינו מנסה להיות גיבור ואינו מתיימר להיות גיבור. בתנאים הבלתי אנושיים שנפלו עליו, הוא מנסה להישאר בן אדם, ובכך מעורר השראה!!
בקריאת הספר קשה כמובן שלא לחשוב כל העת על החטופים שעדיין שם, על אלון אהל שאלי מתייחס אליו כמעט כמו אל בנו, ושנותר לבדו, ולחשוב מה קורה להם ואם יש סיכוי להצילם לפני שיהיה מאוחר מדי!! נורא!!

הייתי מצפה מספר שכותב על סופרים שיהיה קצת פחות מייגע. קיצור העלילה לא היה פוגם ברעיון ורק מועיל כנראה. ספר לא משהו!

ספר מכמיר לב!!!

זה אחד מספריו המוקדמים של עמוס עוז. כמו בשאר ספריו התאורים המפורטים של הטבע ושל מורכבות הרגשות של גיבורי הספר מצטיינים בעושר השפה והדימויים. זאת גדולתו של עמוס עוז. אין כמו העברית שלו. גם ניכרת מאד השפעתו של ש"י עגנון על הניסוחים הארוכים והמפורטים שלו. אבל מעבר לזה התחושה שלי היתה שהספר התיישן... הנושאים שהיו פעם במרכז השיח הישראלי - כבר לא ממש רלבנטיים היום: הקיבוץ, המפלגה, הסוציאליזם, יישובי הספר, כל אלה השתנו תכלית השינוי והופכים, לדעתי, זרים למרבית הקוראים. ומעבר לכך - הדיבורים הבלתי פוסקים בעברית ארכאית - פתאום נראים מיושנים ומתארכים, ללא הצדקה מתוך עצם העלילה... מצאתי את עצמי משתעממת בחלק מהספר... בקיצור, לטעמי, ספר שלא עמד במבחן הזמן!

ספר מופלא! הסיפור מסופר בידי ילדה צעירה ונקודת המבט הזאת עושה את כל השוני בסיפור, שייתכן שהיה נשמע אחרת מפי מבוגר. הסופרת מיטיבה לתאר את המבט הילדי, התמים מצד אחד אך הרואה את הדברים כמו שהם, ללא הטייה, מבט חף מכל דעות קדומות או ידע קודם, מבט נקי ולכן כל כך חזק ומרשים. וזה סוד קסמו של הספר. בנוסף לכך הספר מלא אהבה. האהבה והקשר בין שני הילדים הצעירים ששלוש שנים מפרידות ביניהם. האהבה של האב לילדיו. האהבה למקום, למרות המורכבות, למרות הגזענות, למרות הקטנוניות של חלק מהתושבים, אבל גם עם תאורים של אנשים המגלים את גדולתם כבני אדם. מומלץ ביותר!

כתיבה ארכנית ורדודה. העלילה פשטנית. הדמויות שטוחות. הדיאלוגים חוזרים על עצמם ללא כל חידוש או הפתעה בעלילה. שעמום אחד גדול!
זה הספר הראשון של רם אורן שאני קוראת (למעשה שומעת כספר קולי). מקווה שספריו האחרים קצת יותר מעניינים...

אחד הספרים החלשים של פול אוסטר, סופר שבדרך כלל יודע לספר סיפור. כאן גם הסיפור לא משכנע וגם לא ממש מעניין. אכזבה!

אחד מספריו החלשים של ליעד שוהם ארכני ולא משכנע

לא הצלחתי להתנתק מהספר קצין ומרגל. רוברט האריס עשה כאן מלאכת מחשבת של שילוב עובדות הסטוריות עם סיפור אישי מרתק של גיבור אמיתי, במקרה זה ג'ורג' פיקאר, קצין בצבא הצרפתי, אדם הגון ואמיץ, שבמסגרת תפקידו מגלה עובדות חדשות לגבי הרשעתו של דרייפוס, עובדות המעמידות בספק את הרשעתו, ובהיותו אדם הגון מנסה להביא את ממצאיו לידיעת הממונים עליו בצבא. פיקאר משלם מחיר כבד על תמימותו אבל היושרה שלו חזקה מכל דבר ובסופו של דבר ובמחיר כבד עבורו ולאחר הרבה תלאות האמת יוצאת לאור. מה שמאד הרשים אותי בספר, מעבר לדמות של פיקאר, הוא הקלות שבה ניתן להרשיע בן אדם כאשר אתה משוכנע מראש שהוא אשם, והקלות שבה המערכות הצבאית והמשפטית מתיישרות לפי הקונצפציה הראשונית. וגם כאשר הטעות מתגלה ואי הצדק זועק, המערכות ממהרות להגן על עצמן, מחשש לאבד את השלטון. מסופר אמנם על צרפת בסוף המאה ה- 19 אבל בהחלט ניתן להשליך את המסקנות הנ"ל גם לימינו אנו. בימים טרופים אלה אינני יכולה להימנע ממחשבות ואסוציאציות על הניסיונות שהיו כאן לאחרונה לפגום בעצמאות של מערכת המשפט ולהשתלט על המשטרה וכן על העובדה שעד היום כמעט אף אחד לא לקח אחריות על המחדל הנוראי של אוקטובר האחרון.