אורנה לנדאו כותבת על זוג באמצע החיים. מיה ויואב. שניהם חוגגים במסעדה את יום ההולדת ה-45 של מיה. זו הסצנה שפותחת את הרומן שלה, ופתאום, בין המנה הראשונה לקינוח יואב הבעל משחרר לאוויר אמירה כמו : "אני יכול להיות רגוע עכשיו, שאם הגעת לגיל הזה ואת עדיין איתי, אז את כבר לא תעזבי אותי בחיים". הוא נשמע לה מרוצה מדי מעצמו וזה מקומם אותה וכשהוא ממשיך ומוסיף בפטרונות "בגלל שאת יודעת שבחיים לא תמצאי מישהו אחר ", היא כבר נעלבת, ובאותו הרגע נזרע ביניהם זרע הפורענות. האגו שלה נכנס לשלב ההוכחה, והיא מציעה פרידה יזומה של שלושה חודשים ומתערבת מי משניהם יצליח למצוא בני זוג אחרים מהר יותר. הוא מסכים להתערבות הזו בלי לפקפק ושניהם חוטאים בזחיחות דעת כשהם מחליטים להמר על הפרדת הגוף מהרגש (בלי להתאהב כך הם קובעים, כדי לא לפגוע במסגרת הנישואין שלהם) ומשוכנעים שיוכלו לתעתע בקלי קלות בהורמון האהבה-באוקסיטוצין. בקיצור הם שכחו שכשלא שומרים על חוקי הטבע, הטבע נוקם והכל אפשרי.... (אין בתי אומרת : "מתהפך עליך")
גייל שיהי, הגורו האמריקנית כתבה לפני יותר משלושים שנה ספר מופתי שרלוונטי עד עצם היום הזה, בשם "מעברים"– (במקום "משברים"), וגילתה לעולם את הנקודות הרגישות ביותר של האדם, ומה קורה בכל עשור בחיינו . בעיקר המשברים שעוברים עלינו. והסופרת ג'ודית וורסט כמעט באותם שנים כתבה ספר נפלא לא פחות על הוויתורים שצריך לעשות, על האבדות שאנו חווים, ועל האשליות ועל הדימוי העצמי, בקיצור על כל הדברים שמעצבים אותנו וכמובן על ההשלכות שאנחנו עושים על בני הזוג שלנו .. ("החיים-אבידות הכרחיות, ויתורים גורליים") אפילו פרופ' איילה מלאך-פיינס שלנו תרמה מידיעותיה את כל מה שאנחנו חייבים לדעת על אינטימיות תשוקה ומחויבות ובעיקר על התאהבות– דרכיה וסיבותיה וששום דבר לא מקרי (גם אם הוא נראה כזה), אלא מעשה של בחירה..
בקיצור, עד כמה שהפנטזיות שלנו עשויות להיות מרחיקות לכת אבל בנות השגה, לא תמיד רצוי להגשים אותם ובטח לא להמר על נפתלותו של הלב.
אז תדמיינו לעצמכם בבקשה את התרחישים בהמשך הספר.
לנדאו כותבת על קשת הרגשות באמפתיה, ומעוררת אותנו לחשוב על עצמנו אחרת. היא כבר הוכיחה את עצמה בספריה הקודמים. והיא גם כותבת אמיצה, כי צריך הרבה אומץ כדי להיכנס לתאים מתחת לעור ולשלוף את התחושות הכי אינטימיות שרובנו מבקשים להסתיר אפילו מעצמנו.
זה לא רומן על התערבות, זה הרבה מעבר. גם אם הוא כתוב בצורה קולחת ובשפה לא מורכבת שיוצרת תחושה של קלות. זו התערבות הזויה נכון, אבל כשהיא מציצה לתוך חיי הנפש הנסתרים, שלעולם יהיו נסתרים בין אדם לאדם, אנחנו מבינים שאת הכמוס בנפש רצוי שידאג כל אחד להשאיר בחזקתו .
לסיכום – אפשר כן ואפשר לא.
והוא יכול גם לעצבן ...
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
