#
מתישהו, במהלך מאה וחמישים השנים האחרונות עבר העולם המערבי לשיטת הזוגיות מאהבה, במקום הזוגיות המוסדרת שהיתה מקובלת בו קודם. במהלך אותה תקופה התקיים – ומתקיים – מין שיכנוע המבטיח שאדם אחד יכול להעניק לאדם אחר את כל צרכיו, לאורך כל חייו. הבטחה כזו גורמת בעיקר תסכול, תחושת כישלון, חוסר ביטחון ונסיונות פאתטיים להשיג את החסר באמצעות אנשים אחרים, ולנסות לשמור על זה בסוד.
בני הזוג שבסיפור חווים חיי נישואים טובים מהממוצע. הם נשואים מעל 20 שנה, מחבבים אחד את השנייה, חיים ברווחה יחסית. חיי המין שלהם סבירים, תחומי עיסוקיהם חביבים עליהם אם כי הם רחוקים ממה שחלמו כשהיו בני עשרים. בנם היחיד לומד בחו"ל והם חופשיים לעשות כרצונם. כך שבשעת רצון – יש יאמרו כשהשיעמום משתלט - הם נכנסים להתערבות לגבי מידת המשיכה שלהם את בני המין השני. הם מחליטים על פרידה זמנית מתוכננת לשלושה חודשים, בתוכם הם ינסו להשיג בני זוג אחרים ולהוכיח לבן/בת הזוג את יכולת המשיכה שלהם.
הרעיון של לנדאו טוב ומצליח להבליט את החולשות היחסיות של המונוגמיה, שהיא השיטה בה אנחנו חיים, ושאפשר להגיד עליה מה שאומרים על דמוקרטיה – כשיטה היא כנראה עדיפה על החלופות. הספר מספר את סיפור התיבה הנפתחת, שמשנפתחה אי אפשר יהיה להחזיר אליה את השדים שהזדחלו החוצה. הוא מספר גם את סיפורו של מעמד חברתי מסויים. אנשים עם פחות יכולות משהם חושבים, ויותר אפשרויות ממה שטוב להם. הוא מנסה גם לתאר את המקומות מהם באו – משפחות המוצא שלהם – וגם את המעגל החברתי בו הם מסתובבים, הפתרונות שהם מוצאים לתסכול, ההתמודדות עם האכזבה המגיעה בגיל העמידה, כשכבר ברור שהחלומות של גיל עשרים לא יתממשו.
הספר כתוב היטב, מעלה בעיות רלוונטיות, ממוקד ומתקדם באופן טוב, בלי להתפזר ובלי להשתמש בקוי-סיפור נוספים. חשבתי שהרעיון קצת קטן על הסיפור, מה שגורם לה לנסות לשלוף עוד שפנים מהכובע שהתרוקן. סוף הסיפור הלא אמין נראה כאילו הודבק בחיפזון, כדי לספק מענה חיובי לקוראים הנאמנים. חשבתי גם שלנדאו כתבה טוב יותר את דמות האישה מאשר את דמות הגבר, מה שלא מפתיע – מעטים הסופרים המצליחים להיכנס מתחת לעור של המגדר השני.
במסווה של סיפור קליל, בנוף מוכר, בשפה מדוברת, חושפת לנדאו את הפנטזיות שלה, נתקפת בהלה ומזהירה – אל תנסו את זה בבית.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
