ביקורת ספרותית על ההתערבות מאת אורנה לנדאו
ספר לא משהו

---

פתאום באמצע החיים

אפשר בקלות ליפול לקלישאה בשעה שעוסקים במשבר אמצע שנות הארבעים, אך אורנה לנדאו, בספרה, ההתערבות מתגברת על כך על לידי שימוש בשתי שאלות גדולות העומדות ברקע ספרה, באמצעותן היא מנסה להעניק לנו תובנה לחיים הכול כך מסובכים, הראשונה שבהן: מה פגום במוסד הנישואים המונוגמיים בהווה שלנו, שעובדתית הם נכשלים במבחן התוצאה, בכך שרוב הזוגות חווים משברי נישואים, ואצל חלקם הגדול זה מסתכם בגירושין. זוג אחד מתוך שלושה זוגות שנישאו, עלול לסיים את הנישואים על מדרגות הרבנות.

השאלה השנייה, עוסקת במשברי התבגרות אישיים, בהם אנחנו מתחילים להרגיש את בגידת הגוף (ספרו לי על זה בגילי המופלג) בעיקר בעידן שבו החשוב לחלקנו הגדול הוא האופן בו אנחנו נראים לעצמנו וסביבתנו ומהאכזבה שאולי החלומות שהצבנו לעצמנו על אהבה כהתפרצות געשית וקריירה שתהפוך אותנו למפורסמים ומשמעותיים, לעולם לא יתגשמו.

האם העידר ריגושים, או דעיכתם, גורמת לאנשים רבים לחפש ריגושים מחוץ למערכת הנישואים, ומדוע רובנו שלכאורה אמורים לחשוב את עצמנו מאוד פתוחים ומתקדמים, נכנסים לסצנות של קינאה ורעילות ביחס לעצמנו ובני זוגנו, כאשר אנחנו נחשפים לקיום יחסים אחרים?

לנדאו, משתמשת בתרגיל ספרותי מעניין, איה ויואב חוגגים במסעדה, באופן מאוד אינטימי ורומנטי, את יום הולדתה ה-45. הכל נראה סבבה, עד לרגע בו בצורה מביכה, בן זוגה מעלה בחוסר טאקט מוחלט שאלה, אם הם היו יוצאים לשוק הפנויים והפנויות, האם לאיה היה סיכוי למצוא משהו לטעמה, האם מישהו בכלל היה רוצה אותה? הוא מוסיף וזורע מלח על הפצעים וטוען שלגברים, או בעצם לגבר כמוהו אין ממש בעיה למצוא נשים שוות. אמירה שמקוממת אותה, וגורמת לה להסכים לניסוי הנועז ומעט מטורף, שעולה בקנה אחד עם תוכניות הראליטי הטלוויזיוניות. ניקח פסק זמן של שלושה חודשים, ומהלכם לכל אחד יש חופש בחירה להתנסות במיניות עם בני/בנות זוג אחרים, אולי אפילו נבחן במהלכם, האם אפשרי שנתאהב מחדש, וגם נבחן את מהות הקשרים שלנו. הניסוי הנועז הזה תחום בכך שהוא מסתיים לאחר שלושה חודשים שלאחריהן הזוג שלנו חוזר לחיות יחד.

לנדאו, הצליחה לעניין אותי, בספר לא משהו, אבל אין ספק שממש הסתקרנתי לדעת איך יסתיים הניסוי? בעלילה ממש מעניינת, אם כי רזה ושדופה ספרותית, בה בני הזוג כל אחד בנפרד יוצא לצייד.

הספר הזה מושתת גם על תיאורי מיניות מופקרת, שלעתים הם מכמיר לב, משום שהם מתארים את הבדידות האין סופית של בני האדם, אך מצד שני כמו בתרגיל ספרותי ידוע, אנחנו כקוראים, מוצאים את עצמנו, בעמדה מציצנית, אל בני הזוג שיצאו לחפש הרפתקאות מיניות, תיאורים שמהווים גם הצצה לנפשנו, אל הפנטזיות שמעולם לא ממשנו.

עד לפה, לספר יש פוטנציאל להסתיים לא רע, כי בסופו של דבר אלו החיים והפנטזיות הלא ממומשות של חלק גדול מאתנו. אז מה קרה, אחרי כמאה חמישים עמודים, הניסוי הגדול נגמר, ולכאורה המונוגמיה נצחה וגילנו שאהבה שלנו היא נצחית, ואז לנדאו, מכניסה אותנו לניסוי מעבדה אנושי נוסף, האם נצליח לחיות עם החוויות שלנו, או של בני זוגנו שעברנו לאחר שחזרנו. החלק הזה ממש מביך, באופן שבו הוא מתכתב עם הספר של דן בן אמוץ, זיונים זה לא הכל, בעיסוקו במין בצורה אובססיבית. ברקע הדברים לנדאו, מצליחה לנסח מניפסט שדוף נגד המונוגמיה, מה שגרם לי אפילו בצד הפסבדו רעיוני של הספר, לצאת מבולבל, אורנה לנדאו, מה את בעצם מבקשת לאמר?

רגע, לפני הסוף, יש לי דבר טוב אחד להגיד על הספר, כריכת הספר נפלאה בעיצוב שלה שמזכיר הדפס רב מבע בצבעים כל כך קולעים אדום ושחור.

ועוד מילה טובה על לנדאו, שכתבה ספר נפלא אחר, תחנה אחרונה גן עדן, שמוכיח שלנדאו יודעת לכתוב אחרת.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על ההתערבות