ביקורת ספרותית על איש שוכב וחולם מאת לביא תדהר
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שישי, 11 בינואר, 2019
ע"י elminister


את לביא תדהר התחלתי לקרוא בספרו "התחנה המרכזית".הגאונות של הספר הקודם עם ירי בלתי פוסק של צבעים,צורות וטכנולוגיה לא השאירה מקום לספק, איש שוכב וחולם יירכש ויקבל מקום של כבוד בספרייה ויהי מה,

לפחות חודש עד שהתפניתי מעיסוקי ומצאתי שבת גשומה במיוחד להתחיל ולקרוא, כורסה נוחה, כוס קפה ענקית, ומכאן הרכבת יוצאת מהתחנה.

תחנה ראשונה:
הזמן והמקום – אנגליה של 1939, אי שם בלונדון, האפלה, החשוכה והאלימה.
"בימים של סבתא שלי זה לא היה קורה, אז היה פה סדר, ולא כל הנץ וגנץ יכלו להיכנס למדינה. אם זה היה תלוי בי הייתי משמידה את כולם בגז, כן כן, סוגרת אותם במחנות ומשמידה אותם או זורקת אותם לים.
את היהודים? שאל וולף שהתעניין בעל כורחו.
את הגרמנים, ענתה האישה"

שוב, תדהר לוקח ז'אנר מוכר וידוע בספרות מדע הבדיוני – מציאות אלטרנטיבית, פיליפ קיי דיק Anyone? האיש שבמצודה הרמה Is in the House Bitches. רק שכאן הנאציזם הפסיד, הקומוניזם שולט ופושעי המלחמה הגרמנים נפוצו לכל עבר.

תדהר מעלה את הז'אנר להילוך גבוה– מלעיט בסטרואידים ומכה בנו ללא רחם. דימויים, סיפור בתוך סיפור, הזיה של עולם חליפי (בתוך עולם חליפי), תיאורי נואר האפלים והשחורים (היי, גם כאן יש בלש, שכל תפקידו הוא לחטוף מכל כיוון אפשרי – האנדרואידים עדיין חולמים על Blade Runner אצל תדהר).

עד כאן היינו, ראינו וקראנו. אולם משהו בחיבורים של תדהר, הפתלתלות בעלילה והיכולת ליצור ממספר קווי עלילה משהו גדול יותר – אמירה של ממש, היא גדולת הספר.
רוצה לומר, יש המון ספרים בנושא מציאות אלטרנטיבית, מראש זו אחת הטכניקות שנועדו "לפתוח את הראש ל"מה היה קורה אילו", כמו כן יש המון ספרים שנכתבים בצורה הזייתית ומטאפורית ("ואליס"?). לא לדאוג, בסוף זה מתחבר, וכן, זה גאוני.

"מדוע אינך שותה אמריקנר?" שאלה.
"אינני רגיל לשתות לבדי" ענה ומיד בטרם תפס את המתרחש חטף הצלפה על פרצופו מהמגלב שבידה.
הבלונדינית היפיפיה כשעיניה יורות אש של שינאה סיננה בין שיניה:
"להבא אל תשכח להוסיף את התואר אוברשרפירר כשאתה מדבר אלי קפטין אדמס, מובן?"
"מובן אוברשפירר" ענה."
"סטאלאג בנות השטן" מאת "רוי אדמס"

הספר מכיל לא מעט סצנות אלימות ופורנוגרפיות ברמה הגרפית המפורשת, זקני השבט הקשישים יזכרו את ספרי ה"סטלאג" המפורסמים איש שם בשנות ה60 בישראל, אלה שנמכרו בכריכה רכה בדוכנים מאולתרים באזור תל אביב של המאה שעברה. דגש מיוחד שם תדהר על השימוש בז'אנר זה, ולא בכדי, אני כישראלי ויהודי נע בחוסר נוחות בין ה"תליין" לבין "הקורבן" –אותו גירוי מיני, אלים עם תחושת אשמה וקבס לצד חילוף תפקידים.

אנחנו נכנסים היישר לתוך אושוויץ, לתוך הInferno הפרטי של האסיר מספר 174517, לתוך עולם פנטזיה אפל ומזעזע. עולם אשר התיאורים והגרפיקה הקשה לא נופלת מהמציאות אשר חוו קורבנות אושוויץ ומהווה מראה (שחורה ואופלה) לפנטזיה אמיתית אשר מוצגת בשאר הספר.

שאלתי את עצמי היות ושפת המקור של הספר היא אנגלית ואנו קוראים את התרגום, האם אני, כקורא ישראלי חווה את הספר בעוצמה חזקה יותר מאשר חברי בארצות הניכר?
אני רק יכול לנחש כמה זמן לוקח לכתוב ספר כזה, לא רק במונחי כתיבה, אלה במונחי שכתוב העלילה בניסיון לפתל אותנו לכל אורך הספר – ולחבר אותו לקתרזיס מזכך בסוף.

ניסיתי למצוא קווי דמיון בין התחנה המרכזית ל"איש שוכב וחולם" – ולא מצאתי, מצאתי רק גאונות של תדהר שבאה לידי ביטוי בעולמות ספרותיים שונים.
13 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
לי יניני (לפני שבוע וחצי)
מסקרן. תודה
שין שין (לפני שבוע וחצי)
סיקרנת אותי מאוד!
פואנטה℗ (לפני שבוע וחצי)
שוכב על השידה.
עדיין מתלבטת אבל עכשיו פחות.
Tobby (לפני שבוע וחצי)
מת על השם לביא
והסקירה אש





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ