את לביא תדהר התחלתי לקרוא בספרו "התחנה המרכזית".הגאונות של הספר הקודם עם ירי בלתי פוסק של צבעים,צורות וטכנולוגיה לא השאירה מקום לספק, איש שוכב וחולם יירכש ויקבל מקום של כבוד בספרייה ויהי מה,

לפחות חודש עד שהתפניתי מעיסוקי ומצאתי שבת גשומה במיוחד להתחיל ולקרוא, כורסה נוחה, כוס קפה ענקית, ומכאן הרכבת יוצאת מהתחנה.

תחנה ראשונה:
הזמן והמקום – אנגליה של 1939, אי שם בלונדון, האפלה, החשוכה והאלימה.
"בימים של סבתא שלי זה לא היה קורה, אז היה פה סדר, ולא כל הנץ וגנץ יכלו להיכנס למדינה. אם זה היה תלוי בי הייתי משמידה את כולם בגז, כן כן, סוגרת אותם במחנות ומשמידה אותם או זורקת אותם לים.
את היהודים? שאל וולף שהתעניין בעל כורחו.
את הגרמנים, ענתה האישה"

שוב, תדהר לוקח ז'אנר מוכר וידוע בספרות מדע הבדיוני – מציאות אלטרנטיבית, פיליפ קיי דיק Anyone? האיש שבמצודה הרמה Is in the House Bitches. רק שכאן הנאציזם הפסיד, הקומוניזם שולט ופושעי המלחמה הגרמנים נפוצו לכל עבר.

תדהר מעלה את הז'אנר להילוך גבוה– מלעיט בסטרואידים ומכה בנו ללא רחם. דימויים, סיפור בתוך סיפור, הזיה של עולם חליפי (בתוך עולם חליפי), תיאורי נואר האפלים והשחורים (היי, גם כאן יש בלש, שכל תפקידו הוא לחטוף מכל כיוון אפשרי – האנדרואידים עדיין חולמים על Blade Runner אצל תדהר).

עד כאן היינו, ראינו וקראנו. אולם משהו בחיבורים של תדהר, הפתלתלות בעלילה והיכולת ליצור ממספר קווי עלילה משהו גדול יותר – אמירה של ממש, היא גדולת הספר.
רוצה לומר, יש המון ספרים בנושא מציאות אלטרנטיבית, מראש זו אחת הטכניקות שנועדו "לפתוח את הראש ל"מה היה קורה אילו", כמו כן יש המון ספרים שנכתבים בצורה הזייתית ומטאפורית ("ואליס"?). לא לדאוג, בסוף זה מתחבר, וכן, זה גאוני.

"מדוע אינך שותה אמריקנר?" שאלה.
"אינני רגיל לשתות לבדי" ענה ומיד בטרם תפס את המתרחש חטף הצלפה על פרצופו מהמגלב שבידה.
הבלונדינית היפיפיה כשעיניה יורות אש של שינאה סיננה בין שיניה:
"להבא אל תשכח להוסיף את התואר אוברשרפירר כשאתה מדבר אלי קפטין אדמס, מובן?"
"מובן אוברשפירר" ענה."
"סטאלאג בנות השטן" מאת "רוי אדמס"

הספר מכיל לא מעט סצנות אלימות ופורנוגרפיות ברמה הגרפית המפורשת, זקני השבט הקשישים יזכרו את ספרי ה"סטלאג" המפורסמים איש שם בשנות ה60 בישראל, אלה שנמכרו בכריכה רכה בדוכנים מאולתרים באזור תל אביב של המאה שעברה. דגש מיוחד שם תדהר על השימוש בז'אנר זה, ולא בכדי, אני כישראלי ויהודי נע בחוסר נוחות בין ה"תליין" לבין "הקורבן" –אותו גירוי מיני, אלים עם תחושת אשמה וקבס לצד חילוף תפקידים.

אנחנו נכנסים היישר לתוך אושוויץ, לתוך הInferno הפרטי של האסיר מספר 174517, לתוך עולם פנטזיה אפל ומזעזע. עולם אשר התיאורים והגרפיקה הקשה לא נופלת מהמציאות אשר חוו קורבנות אושוויץ ומהווה מראה (שחורה ואופלה) לפנטזיה אמיתית אשר מוצגת בשאר הספר.

שאלתי את עצמי היות ושפת המקור של הספר היא אנגלית ואנו קוראים את התרגום, האם אני, כקורא ישראלי חווה את הספר בעוצמה חזקה יותר מאשר חברי בארצות הניכר?
אני רק יכול לנחש כמה זמן לוקח לכתוב ספר כזה, לא רק במונחי כתיבה, אלה במונחי שכתוב העלילה בניסיון לפתל אותנו לכל אורך הספר – ולחבר אותו לקתרזיס מזכך בסוף.

ניסיתי למצוא קווי דמיון בין התחנה המרכזית ל"איש שוכב וחולם" – ולא מצאתי, מצאתי רק גאונות של תדהר שבאה לידי ביטוי בעולמות ספרותיים שונים.

התחנה המרכזית – לביא תדהר

בכל פעם שיוצא לי לקרוא (או לבקר) ספר של סופר ישראלי, אני נגש אליו בחיל ורעדה.

"הוא משלנו" אני חושב ותמיד חושש להתאכזב, ובדרך כלל מתחיל לקרוא בהססנות- נתחיל בשורה התחתונה – מדובר על יצירת מופת של ממש.

"אנחנו חולמים קונצנזוס של מציאות," אמר הרובוט, הוא השתעל שוב, היה לו אוסף של שיעולים שנבחרו בקפידה. "תארו לכם את העולם כרשת עצומה, שבה כל היצורים החיים הם צמתים מחוברים זה לזה באמצעות חוטים עדינים בלעדי הרשת הזו נהיה לבדינו, צמתים מבודדים, הבלחים זעירים של אור בתוך חשכה אינטרגלקטית עצומה.

כמות הרעיונות שנורות ממוחו של תדהר לתוך הדף לא מצליחה לסגור את הפער של הספר הכה קצר. במילים אחרות, כל רעיון, כל עלילת משנה יכולה הייתה למלא בקלות ספר עב כרס של עולם ומלואו, אולם תדהר בוחר שלא למלא אותו, הוא משאיר חללים וחדרים אפלים ונותן לנו , הקוראים , להבין את הטכנולוגיה, התיאור, וההרגשות לבד.

הספר מתאר בצורה צבעונית ו"שוקקת חיים" את התחנה המרכזית, אולם גיבוריה, הם הנדכאים, החלשים , הרסיסים החיוורים, והשברים של החברה המודרנית.

למרות שהספר נכתב כספר "עלילתי" מדובר על אוסף סיפורים קצרים, סיפורים קצרים שנוגעים לא נוגעים אחד בשני, וכולם סובבים סביב "התחנה המרכזית" אותה תחנה עזובה בתל אביב העתידית זו המכילה עובדים זרים, פליטים, מבקשי מקלט , זונות ונרקומנים לצד תימהוניים ופליטים של החברה המודרנית– את כל אלה מחליף תדהר בערפדית מידע, רובוטניק – חייל עשוי בשר וחלקים רובוטים הפצוע נפשית וגופנית, רובוכומר (שלא בכדי מכונה ר' תטליא – הוא מנסה להטליא את כל השבור או דורש תיקון). ועוד רבים וטובים, שבורים וחבוטים מרוסקים ופצועים...

את הספר אבחר לקרוא הזה יותר מפעם אחת, ולו רק בשל ברובד הגלוי והעלילה המרתקת, שוב, כמות הפרטים, התיאורים ועושר העלילה דורשים מיקוד נוסף רק כדי לרדת לעומק הרציני של "איך כל המערכת הזו עובדת", אין ספק שכמות הטכנולוגיות שמשתמש בהם המחבר בספר היא הגדולה ביותר שיצא לי לראות (נציין לדוגמה ספרים שלמים שנסובו כולם סביב טכנולוגיה אחת בלבד או נושא אחד כמו טאו אפס או עולם הפוך לדוגמה). כאן, כמות הטכנולוגיה או עושר הדמויות הוא כה רחב עד שהרובד הגלוי עצמו יוצר עושר של ממש שמהנה מאוד לקרוא ושווה לחזור אליו.

ברם, כמו כל ספר מדע בדיוני טוב, אנו מחפשים את הרבדים הסמויים, מה הספר\הסופר בוחרים לומר לנו?
את הספר עצמו קראתי בטיסה לפולין (עניני עבודה), הטיסה אורכת כשלוש וחצי שעות ובמהלכה (הדרך לפולין) קראתי את כל הספר (231 עמודים) , בדרך חזור מאידך, מצאתי את עצמי חושב על הספר, ופשוט הרגשתי סוג של ערפל מסחרר, את אותו ערפל שהרגשתי כשקראתי את "ואליס" של פיליפ ק.דיק , במבט ראשון זה מזכיר אוסף של הזיות ותיאורים על רקע של עולם אפוקליפטי (או פוסט אפוקליפטי) במקרה של "התחנה המרכזית" לאחר שתאורי הנוף הגלקטיים, הצבעוניות של הדמויות והטכנולוגיה הססגונית דועכת, הפילוסופיה מתחילה לתפוס את מקומה.

שימוש במדע בדיוני כפלטפורמה פילוסופית אינה כלי חדש, הטיבו לעשות בה שימוש היינלין , אסימוב וענקים אחרים. כאן אולי התמה הפילוסופית שהזכירה לי כל כך את הספר היא קהלת (אותו ספר שכתב שלמה סמוך למותו). הכל הבל הבלים, הבל = ריקנות, אפסות, וכלום – לכאורה האדם ניצח את מגבלות גופו, הוא יכול לחיות עם חלקים רובוטיים, שתלים ביולוגים, לחיות כתודעה וכקוד טהור, לטייל במרחבי הגלקסיה ולחוות הכל, פשוט הכל. אבל התכלית? ההנאה? מאין זה מגיע ולאן הולך? במה מותר אדם, מבהמה, מקוד בשפת מחשב או ערפד?

כמו קהלת – לשום מקום, לא קיימת תכלית כהווייתה, אבל קיים היום יום, הדרך, החוויה כאן ועכשיו בהווה (הסוף הרי ידוע) – קהלת והתחנה המרכזית דומים ל"הכל קבוע מראש, אז למה בעצם להתאמץ"? (השקפה דטרמיניסטית) , ובנקודת האור הקטנטנה (והאופטימית שגם היא מוטלת בספק) של "אכול ושתה כי מחר נמות", נחיה את ההווה וננסה למצות משהו מהחיים...

אין קשר לתקופה או למקום – בכל מקום נוכל למצוא את התחנה המרכזית שלנו, היא יכולה להיות מקום גאוגרפי שנוקזו אליו האנשים השבורים, החולים והפצועים
ואני מעז לומר כי והתחנה המרכזית יכולה להיות אצלנו בפנים, בלב לשם אנו מכניסים את כל אותם הדברים הלא שלמים, והמצולקים
אנחנו היא התחנה המרכזית

הוצאת יניב מסתמנת כהוצאה אלטרנטיבית מצוינת המתרגמת ומוציאה כותרים מדהימים – שאפו

עבודת התרגום של חמוטל ילין, מלאכת מחשבת - תענוג

הביקורת מהבלוג שלי:
https://elministerblog.com/2018/03/16/%D7%94%D7%AA%D7%97%D7%A0%D7%94-%D7%94%D7%9E%D7%A8%D7%9B%D7%96%D7%99%D7%AA-%D7%9C%D7%91%D7%99%D7%90-%D7%AA%D7%93%D7%94%D7%A8/

גר בארץ נוכרייה נחשבת לעבדותו המבריקה ביותר של רוברט היינלין(1907-1988), ספר זה יצא ב1961 לאחר "לוחמי החלל" (ולאחר שהיינלין הואשם בדעות פאשיסטיות בגינו), והפך לגמרי את הקערה על פיה .
לספר יש כל כך הרבה רבדים כשניסיון לנתח את הספר ברובד אחד, מיד נוגעת ברובד אחר, הבא ננסה לפרוס את הספר דק דק ורק לצורך מבני, נחלק אותה לרבדים שונים, התמונה בספר היא כאמור חיבור הרבדים לתמונה אחת.
עלילת הבסיס(ספויילרים):הספר מספר את סיפורו של ולנטין מיכאל סמית(המכונה מייק), בן אנוש אשר הוריו מתרסקים במהלך משימה כושלת על המאדים, התינוק הוא הניצול היחיד. התינוק גדל אצל בני המאדים עד בגרותו ושב לכדור הארץ (כבן אנוש אמנם) אולם זר מוחלט לתנאים, לחברה, ואפילו לשפה – אכן זר בארץ זרה.
האחות הרחמנייה , גילאן בורדמן מבינה עד מהרה שהזר הופך לאיום על בעלי ה"הון שלטון" של כדור הארץ היות ובמצבו החוקי הוא נחשב לבעלים של כוכב הלכת "מאדים". גילאן מבריחה את מייק החוצה מבית החולים. בעזרת ידידה העיתונאי בן קקסטון החבורה בורחת ומוצאת מקלט בבייתו רחב הידיים של הסופר (המיליונר) ג'באל הרשו, שם מסתגל מייק לתנאים ומתחיל (במהירות על טבעית) ללמוד על כדור הארץ, במהרה מובן לכולם כי מייק מסוגל בקלות לבצע פעולות שמוגדרות על ידינו כ"ניסים" כגון הזזת חפצים בכוח המחשבה או העלמת חפצים.
סמית אוסף סביבו מאמינים ומייסד את "כנסיית כל העולמות", ומייסד כחברה אשר מאמצת אליה את התרבות המאדימית, תרבות אשר אמות המוסר שלה שונות לחלוטין מתרבות כדור הארץ ומושגים כמו הוללות מינית, נודיזם או קניבליזם מוגדרות כנורמות לצד פתיחות מוחלטת.
הכנסייה צוברת לה איבה בעיקר מצד הכנסייה השמרנית (המכונה בספר הכניסיה הפורסטרית) , מיקומם מתגלה וה"קן" מוצת, המון זועם מקיף את המלון שבו מייק נימצא, ובדיאלוג האחרון עם הרשו שוטח בפניו מייק את עקרונותיו משנתו ואז יוצא אל הקהל, שם עובר לינץ אכזרי ומחוסל, חבריו אוכלים את גופתו ומייק עולה השמימה ופוגש את פוסטר המלאך.
עבודה נאה של ניתוח העלילה ברובד בגלוי נעשתה כאן, כולל מראה מקומות ועמודים לצד סיכום ממצה של "התרבות המאדימית"
https://www.hayadan.org.il/stranger-in-a-strange-land-2201113
הנגיעה בדת :
כותרת הספר לקוחה מספר שמות (פרק ב), כאשר משה בורח מארץ מצריים כדי להתחמק מפרעה לאחר שהרג איש מצרי וטמן אותו בחול, בארץ מדיין מתחתן משה עם ציפורה אשר יולדת לו בן "ויקרא את שמו גרשום, כי אמר "גר הייתי בארץ נוכרייה". הספר נוגע, לא נוגע כל העת בדיון פילוסופי תאולוגי על מהות הדת, על מושגים של טוב ורע ועל כוחות או חוסר כוחות האל. העלילה שתוארה קודם לכן היא רק כסות חיצונית, קליפה ותו לו, לסערה סביב אמות המוסר של החיים המודרניים, שעל כולם מנצחת הדת. כמעט כל החיים על פני כדור הארץ מוצגים בספר כבעייתיים , הדת האנושית מוצגת בספר בצורה נלעגת וחומרית ושונה לגמרי מאמות המוסר הגבוהות המתוארות (לשם השוואה כמובן) מול "הדת של מייק".
מייק הוא סוג של נביא, סוג של "אל" בעל כוחות מיסטיים חזקים, אין הסופר מכביר מילים על מוצא כוחות אלה והמציאות משוטחת לנו כעובדה מוגמרת שאדם בעל אמונה וחינוך מאדימי מסוגל להעלים חפצים או אנשים, ללמוד מאות ספרים תוך דקות וכדומה.
"אתה הוא האלוהים" – תפישה זו אשר חוזרת לכל אורך העלילה , מוצגת על ידי מייק כעובדה ברורה, בכל אחד מאיתנו לא קיים רק "ניצוץ אלוהי" או שבריר של צלם או דמות, אנחנו אלוהיים בעצמינו, העבודה שטרם גילינו אותה או חווינו אותה נעוצה בחוסר יכולתנו להבין או להפנים את המסרים (אשר ניתנים בחינוך המאדימי). המשמעות של "אני הוא האלוהים" היא האחריות שאנו נושאים למעשינו והיכולת (או אי היכולת במקרה של אדם מין הישוב) להבין את משמעות מעשינו. התפסה הדתית המוצגת בספר כה עמוקה עד שבהשפעת הספר נוסדה כת של ממש המכונה "כנסיית העולמות" כת אשר מאמצת חלקים מתוך תורתו של מייק המאדימי – חלוקה לקינים, טקס המים המסורתי וההבנה שבכל אחד מאיתנו יש את אלוהים. ממדע בדיוני לדת?! מוזר ומעניין , לא מעט שנים לאחר מכן סופר מדע בדיוני אחר לגמרי יסד דת אחרת (האברד \סיינטולוגיה)
פעולת ה"גריקה" – הפועל לגרוק To Grok הינו מטבע לשון ופועל שמגיע ממאדימית, הפועל מדבר הרובד הגלוי על "שתיית מיים" אבל כוונתו האמיתית היא להבין לעומק ולמעשה להזדהות ולקבל חלקים מתוך התמונה כשלעצמה ואת התמונה הכוללת . אם פעולת "הגריקה" מתבצעת בצורה נכונה הרי שכוחות העל יכולים להיות מנת חלקו של זה ש"גורק" נכון. אגב הפועל "גריקה" הפך כבר למטבע לשון רשמי שניכנס למילון אוקספורד האנגלי
https://en.oxforddictionaries.com/definition/grok
ג'ובאל הרשו –הרשו ברובד בגלוי הינה הדמות האקסצנטרית, המצחיקה הצבעונית והשוביניסטית לצד חוכמת חיים והבנה עמוקה של "איך כדור הארץ הרקוב עובד", לא מעט דיונים ישנן בין הרשו לבין מייק, למעשה הרשו כדמות משנית היא הקטליזטור שמניע את העלילה בכך שהוא מעניק למייק את תובנותיו על החיים בכדור הארץ, הדיאלוגים העמוקים בין מייק להרשו מציגים לנו את דעת המחבר (היינלין) דרך דמותו של הרשו על "איך פועל העולם" מהם יחסי הכוחות בין שלטון, משטר ודת לצד נשים ואלכוהול. שום דבר לא מפספס את החרב החדה של העיתונאי המשכיל הרשו\היינלין , מייק גורק בצורה העמוקה ביותר את הרשו ומציג את תורתו שלו, אותה אלטרנטיבה לכדור הארץ – היא זו שהיינלין מניח לפתחינו (הקוראים) ולמעשה מזעזע אותנו באמות מידה חלופיות הנמצאות (לכאורה) על כוכב אחר (מוסד הנישואין הוא המלצה בלבד, בגדים הם מעמסה ועוד).
הספר מוגדר כספר "מדע בדיוני" אולם הוא רחוק מאוד מכך, ספר זה הוא למעשה ספר פילוסופיה הקורא תיגר על אמות המידה הקיימות ומציג אמות מידה אלטרנטיביות. אין כלל מיקוד בטכנולוגיה יוצאת דופן, חרבות אור או פעלולים מרשימים, יש כאן שימוש במדיום כמעבדה לחקר האנושות. בכל דיאלוג פעולה או תיאור מתגלה המציאות על כדור הארץ במערומיה ומוצגת אלטרנטיבה, זו שעל מאדים – טובה יותר או פחות זו כבר שאלה פילוסופית מיסטית או תאולוגית והייתי מסווג את הספר לסוגה הזו הרבה יותר מאשר מדע בדיוני.

במאמר מוסגר וצניעות – ספרים של ממש נכתבו וניתחו את היצירה הזו, אני רחוק מאוד מכתיבה ביקורתית הולמת על יצירה מהסוג הזה, אבל לטעמי היא אמורה להיות קריאת חובה לכל בן נוער שהוא
אתם האלוהים ! גורקים אותי?
הוצאת כתר , 1980, תרגום דפנה לוי , 420 עמודים

איך מתחילים לספר או לבקר את (ה)אחד הספרים שהשפיעו עלי מילדות ועד בגרות?!

אני מתקשה לסדר את המילים ואת שטף המחשבות לתהליך מובנה ומסודר.

נתחיל מהסוף – כן, לכו לקרוא, בכל גיל, גם אם אתם חובבי מדע בדיוני וגם אם לאו, נסו לחזור על הספר כל עשור ותגלו רבדים שונים שלא ראיתם קודם.

הסופר ארתור סי קלארק באחת מהיצירות הטובות ביותר בתחום המדע בדיוני, הספר קצר אגב באופן מפתיע (ולספר סיפור כל כך מורכב בקצרה היא אמנות בפני עצמה).

הספר מתאר את המפגש הראשון של המין האנושי עם תרבות חייזרית. כמו שנאמר על ידי סופר נערץ אחר "איני יודע אם אנו לבד ביקום, אולם אני יודע שאם התשובה תהיה כן או לא, חיינו לא ישובו לקדמותם".

הספר מתאר תרבות עליונה (אשר אינה נחשפת בתחילת הספר) אשר נוחתת על הכדור הכחול ירוק שלנו, מכאן מתחילות שלל שאלות (אתנו או נגדנו? להילחם או מבשרי שלום?!). כדור הארץ מגיע במהרה למצב של שלום עולמי ואוטופיה, זה טוב?! לא בהכרח.

האם האדם הוא אדון לגורלו? האם ההתעלות, הרצון להשיג יותר , הדבר שהופך אותנו לכל כך אנושיים היא תכונה חשובה או הבסיס שממנו התפתחות נוספת יכולה להביא לכליה?

האם המפגש עם תרבות מתקדמת מאתנו פי כמה וכמה תמיד תביא למצב שהתרבות הנחותה יותר תוכפף ותנוהל על ידי מה שהתרבות העליונה חושבת שטוב יותר עבור אותו מין?! (ומי אמר שסוגיה זו רלוונטית רק למדע בדיוני?).

יותר מהכול (לדעתי הצנועה) הספר עוסק ב"גבולות" , גבולות המין האנושי, הרצון להיות בשליטה, וההבנה מה אנו מסוגלים ומה אין אנו מסוגלים. האם אנו מסוגלים לתפוש תבונות, יכולות, מרחקים וזמנים אשר יוצאים מגבולות המוח האנושי כפי שהוא מוכר לנו כיום?! האם:" האדם אינו נועד להגיע לכוכבים"?! ומה קורה כאשר הוא חוזה בדברים שאין הוא אמור לגעת בהם או להבין בהם.

קץ הילדות אינו סיפור שמח , קץ הילדות הוא סיפור עצוב כמרומז משמו, והבגרות?! בבגרות תמיד אנו אומרים "הלוואי והייתי ילד ולא הייתי נחשף לתמונה האמתית והעגומה של העולם". באופן אישי לא פעם כשאני חושב על הספר ועל עצמי אני שואל, האם הבגרות הזו מבורכת? רוע הכרחי? ההבנה שלי כמבוגר מול התמימות הילדותית מעצבת אותי כאיש קשה יותר? פחות תמים, והאם הרוע הזה הכרחי והוא מה שופך אותנו מילד "תמים" לבוגר?
(במקרה של הספר ,המין האנושי התמים הופך למין אחר לגמרי לאחר תהליך "ההתבגרות" , האם שווה הTrade off , האם בכלל יש בררה?).

בספר מושגת תפיסת "מוח העל" , הישות האלוהית אשר אינה נחשפת ישירות אל "המין הנחות" עצמו אלה רק דרך מתווכים, תפיסת "מוח העל" היא המענה של קלארק לדת, העולם הבא, נשמות והיכולת לקשר אותה למדע בעל יכולות אין סופיות (לאדם המתבונן).

לא מוסבר לעומר כיצד "מוח העל" עובד או פועל, המוח הוא המפתח לאחד הסוגיות המורכבות ביותר שקלארק דן עליהם בספרים נוספים "כיצד המין האנושי יכול לצאת ממערכת השמש", ויכולת ההתפקחות שלו (אופס שגיאת כתיב פרוידיאנית, כוונתי הייתה לכתוב "יכולת ההתפתחות שלו"),כמין מתקדם יותר? מין שונה לגמרי?

וכן, השטן הוא שליח הרוע, או זה שנועד להעביר אותנו שלב בהתפתחות?

המון שאלות , מעט תשובות - לכו לקרוא - מזון לנשמה

כוהנת האופל – מרגרט וייס.

את מרגרט וייס אין צורך להציג לחובבי קהל הפנטזיה. יוצרת טרילוגיית רומח הדרקון שאין חובב פנטזיה שלא קרא.
האמת המרה, יש לי בעיה עם מרגרט כבר בהתחלה, בקלאסיקות, כילד ב12 קריאת פנטזיה אפית היא ה-דבר, מכאן מומלץ להתחיל, זה הצעד הראשון, הגיבור שמניס את הדרקון ומתחתן עם הנסיכה (ולא הפוך…).

ברם אולם, תמיד הספרים של גב' וייס היו נראים לי שטוחים כקייט מוס. העומק היחיד, האמביוולנטיות ומעט הרבדים ה"נוטים" למורכבות, היו אצל רייסטלין (עבודה מדהימה על הדמות הזו, אני חייב לשבח). השאר. איום ונורא, והנה התגלגלה לידי הטרילוגיה הזו שניתן לבקר אותה במילה אחת – שואה ספרותית.

העלילה מתרחשת בעולם המערכה של קרין, שנחצב ונחקר מכל אספקט שהוא, אם בספרים או בספרות משחקי התפקידים, הטרילוגיה מספרת על מינה, גנרלית צבאות טאקיזיס במלחמת הנשמות(שנים לאחר מלחמת הרומח), אשר כעת המובילה את צבאות האל המרושע כמוש בניסיון להשתלט על העולם.

כואב לי לכתוב ביקורת שלילית על כל דבר, אני תמיד מנסה למצוא את הנקודות החיוביות בכל דבר, אולם הטרילוגיה הזו מזדחלת אליך כמו סיפליס סופני, הכריכה מפתה, שמה של הסופרת הולך לפניה בחוגי הפנטזיה ואתה מתפתה.

מתפתה לרומן מהיר, קולח, לא רציני מידי, ואז זה מתחיל לאט לאט,
זה כמעט לא מורגש - כמו כיב קטן שמציק עם הדמויות השטוחות והמשמימות, נעלם לכמה פרקים כמו תקופת הדגירה של המחלה המקורית. ואז מתחילים התסמינים דמויי כאבי הראש: זילות של אלים שמתנהגים נמוך יותר מגמדי מחילות, משתובבים, רבים ומתפייסים, עומק לא קיים, רבדי עלילה חסרים, ואז אתה מבין שחטפת חזק. העלילה קולחת מלאה בגיבובי תיאורים בלי שום תוכן אמיתי של ממש.

לאחר מכן מופיע העיוורון והשיטיון, איך נתתי לזה לקרות?! והאשמה כולה עלי. הייתי צריך לדעת למה אני נכנס. ולבסוף הזעם, חימה איומה ולא ממוקדת, לעזאזל החמישי, הדבר היחיד שבאמת חשוב לי הוא הזמן, כאדם דכאוני המחשב את קיצו לאחור, גורם הזמן הוא הקריטי ביותר. אם זמני מושחת על ספרות רעה מאוד (ואין לי להלין אלה על עצמי) אני מרגיש מרומה.
מרומה על ידי שמה של הסופרת, על ידי הכריכה המושכת ועל העובדה שאוכל למצוא מעט אושר ומזור בספרות שווה ואיכותית. יכולתי להשקיע את זמני בלקרוא משהו אחר או אפילו לקבל הצלפות משוט בדאנג'ן, זה בוודאי היה מספק יותר מלקרוא את ערמת הדפים חסרי התוחלת הזו.

על הכריכה מופיעה באותיות של קידוש לבנה "רב המכר של הנוי יורק טיימס" – מי אתם אומללים שקניתם את הספרים הללו בהמוניכם? ואם זה נכון ולא תעלול שיווקי, הרי שהזומבים בדרכם לכבוש אותנו בבורותם.

בסוף כל ספר מופיע נספח המתאר דמויות , מקומות בעלילה שניתן לשלב בתוך משחקי תפקידים (מבוכים ודרקונים, מהדורה 3.5 אם איני טועה) אולי נקודת האור היחידה, יוכלו שחקני תפקידים לקחת את המבנים הללו ולבנות משהו טוב יותר.

הטרילוגיה כולה – רעה – לא לקרוא.

ספרי הטרילוגיה:
ענבר ואפר (Amber and Ashes‏, 2004; תורגם לעברית ב-2008 ויצא ב5.10.08)
ענבר וברזל (Amber and Iron‏, 2006; תורגם לעברית ב-2008 ויצא ב13.11.08)
ענבר ודם (Amber and Blood‏, 2008; תורגם לעברית ב-2009 ויצא ב20.11.09)

לעיתים אני מתקשה לקרוא ספרות "כבדה", לעיתים אני טרוד, לעיתים אני קורא בטיסות (ורעש המטוס מפריע לי לקרוא משהו "כבד"). בעיתות כאלה אני מעדיף לקרוא משהו פשוט ולא רציני מידי, רומן רגעי, לא משהו שצריכים לחשוב או להתעמק בו, או רחמנה לצלן, ספר שכל פסקה בו יש לקרוא אותו שוב ושוב על מנת להבין או לדמיין את הסיטואציה או המיקום.

במצבים מעין אלה, אני מתאהב מחדש ברוברט היינלין, קל, מותח, חמוד לא רציני מידי(=דגש חשוב, חלק מספריו עמוקים מאוד, מאוד, מאוד).

מגב הספר :"מחר, עם שחר, תידחף דרך שער קוסמי הנפתח לתוך עולם שמימיך לא ראית. אינך יודע אם העולם שאליו אתה עומד להיכנס הוא קפוא או לוהט, מדבר או ג'ונגל. ייתכן ותמצא עצמך בתוך בצה קדמונית השורצת זוחלי-ענק; אולי תחליק על קרחון של עולם עתיק הגווע תחת קרניה של שמש עתיקת-יומין ובודדת".
'מנהרה בשחקים' של רוברט היינליין הוא סיפורה של כיתת-שרידה בעתיד שבו – באמצעות מנהרה על-חללית – יכולים בני-אדם מכדור-הארץ להיזרק לכל כוכב-לכת בערפיליות האינסופית של היקום.

סיפור שבו הושלכו ספינות-החלל לערימות הגרוטאות והצלחות המעופפות הן אגדות של סבתות לא-אינטליגנטיות.

הרעיון המנחה בספר היא העבודה הפשוטה שהאדם גילה\יצר שער בין ממדי אשר "עוקף" באלגנטיות את מגבלת המרחק\זמן. ניתן להגיע בכל שבריר שניה לכל מקום ביקום, הדבר כמובן מייתר את ספינות החלל, וסיפרנו מתאר כיתה צעירה של סטודנטים אשר נבחנת ב"שרידה" ועוברת לכוכב לכת עוין למשך שבוע לערך ומתן ציון לסטודנט האמיץ (אלה ששרדו כמובן, שהרי מדובר על משימה מסוכנת). הכוכב "המוגרל" לטובת הבחינה הוא אקראי לחלוטין (למעט העבודה שיש בו את התנאים הבסיסים להתקיימות חיים).ומכאן הכל פתוח, חיות טורפות, קור מקפיא, מתחרים עוינים (כן, כן מזכיר את סצנות משחקי הרעב שנעשו כמה עשרות שנים לאחר מכן).

מכאן הספר מתפצל לשני כיווני עלילה, האחת היא החלק הגלוי בו על כיתת השרידה למלא אחר המשימות היום יומיות על מנת לשרוד, מים, מזון, אש ומחסה הם אבני הבניין של האדם המנסה לשרוד במקום לא נודע. חלקו הסמוי יותר של הספר מדבר על חברה, חוקים, בחירה מרצון או כפיה, נישואין וזוגיות, ובעצם משמעותה הכוללת של הקמת חברה אנושית במקום חדש לגמרי והמשמעויות שלה.

היינלין תוקף כמעט בכל ספר את "המוסד" החברתי , מתחת לרובי הלייזר (לוחמי החלל), לסכין המבריקה (מנהרה בשחקים), הסופר מעמת אותנו עם הדעות הקדומות שלנו על אנושיות וחברה, מזכיר אגב במידה מסוימת את הספר "בעל זבוב" , אולם לא "פילוסופי מידי ועמוק כמו ב"די זמן לאהבה"
ספר לא רע בכלל.

הוצאת מסדה 1955, 203 עמודים.

"לך אל הנמלה עצל – ראה דרכיה וחכם"

יש ספרים טובים יותר וטובים פחות, יש ספרים שקשה לקרוא ויש כאלו שקולחים. יש כאלה שניתן לדרג מול ספרים אחרים, ספר זה סוטה לגמרי מהסקאלה יש לו מדרג שמעט ספרים נמצאים שם.

הספר הזה נכנס לקטגוריה :-"המופרע"

גב הספר : בזמן הדרוש לכם לקרוא שורות אלו שבע מאות מיליון במלים נולדות על פני כדור - הארץ, שבע מאות מיליון יחידים מתוך קהילה המוערכת במיליארד מיליארדים, ואשר לה ערים, הירארכיה, מחשבות, שפה משלה, תפוקה תעשייתית, עבדים משלה, שכירי חרב וכלי נשק - מחרידים בעצמתם. כאשר הוא נכנס למרתף הבית שהוריש לו דודו האונטימילוג, יונתן וולס רחוק מלחשוד את אשר הוא הולך לפגוש. בעיקבותיו אנו הולכים לגלות עולם מופלא, מיפלצתי, ומקסים של אותם "חייזרית" אלה שחיים איתנו ולידינו. בהמשך למותחן מיוחד מסוגו בו המתח והזוועה מבוססים על נתונים מדעיים קפדניים ומדוייקים ביותר, הנה בפעם הראשונה רומן אשר בו הגיבורים הם נמלים.

כלומר הספר נכתב מגוף ראשון של נמלה, אותו חרק קטן הסובב את חיינו, הספר נכתב בצורה המשונה ביותר בו סופר יכול לכתוב, מגופה הראשון של הנמלה אשר רואה את העולם (בעיניה שלה). המציאות החייזרית שונה לחלוטין מהמציאות אותם הגיבורים האנושיים רואים. ובכל זאת הספר יוצר "מצבים" משונים מסיטואציות של קומדיה ועד סיטואציות של אימה (הכלב הנאכל). בכל מקרה הספר מייצר "מציאות" משונה ומעוותת (גם בפאן האנושי שלה). שאיכשהו הופכת למציאות "נורמלית" בספר עצמו.

בסיכומו של דבר העולם "הנמלי" מול העולם "האנושי" נפגשים יחד לפרק אחרון ומרתק ביותר. והספר מכיל רבדים מרתקים נוספים, מהו היקום? מי הם האלים? ואיזו תרבות נחשבת מתקדמת יותר?

האם מוח גדול ובודד עדיף על רבבות מוחות מבוזרים? הגישה אשר משווה את אורח החיים התרבותי של הנמלים מול זה של החברה האנושים ועומדת על ההבדלים ועל המשותף מרתקת מאוד (בלי קשר לעלילה עצמה שמרתקת כשלעצמה). כיצד ניראת מלחמת תרבויות בעולם "הנמלי"? כיצד המלכה החדשה מקימה את הקן?

מנקודת מבט מדעית (עברתי קורס או שתיים באנטומולוגיה) – הספר נראה "די" מדויק. אני לא בטוח עד הפרטים הקטנים של יכולת התקשורת והסנכרון והגעה עד "טכנולוגיות" מורכבות בעולם הנמלים. אבל היה מרתק ולהבין שחלק מהידע המדעי שלי הופך להיות סיפורת שלל ממש במציאות החרקים הכול כך משונה הזו במוחו המופרע של הופר.

הספר הנמלים נכתב ב1998, ישנו ספר נוסף , "יומם של הנמלים" שנכתב ב1999, אני בהחלט אקרא אותו גם כן.

זה בדיוק מסוג הספרים שאני אוהב, ואוהב להמליץ עליהם, הם לא רק מרתקים כשעצמם הם גורמים לך לחשוב, ופותחים את הדעת והדמיון לדברים נוספים.

ברנדון סנדרסון נחשב לאחד מסופרי הפנטזיה הגדולים ביותר כיום (ובצדק), העבודה על שלושת הכרכים האחרונים של כישור הזמן (הסופר המקורי רוברט ג'ורדן נפטר), קנו לו מקום של כבוד כיוצר מוערך. ומכאן החלה היכרותי עימו.

אני מקפיד לשים את ידי על כל יצירה שלו, הפעם אכתוב על "הערפילאים", שבצדק נחשבת כאחת מטרילוגיות הפנטזיה הטובות ביותר שנכתבו עד היום. רגע לפני שניקח את הסקלפל, נחתוך דק דק ונשים מתחת למיקרוסקופ, מילה נוספת כללית על ספרי וסופרי פנטזיה:

היכולת המרשימה של הסופר היא "לעצב עולם" ייחודי, נכון ,כל סופרי הפנטזיה מייצרים עולם שלם בנגיעות המכחול הייחודיות להם, אבל הגדולה של סנדרסון היא היכולת לשכנע. כל פרט, כל תיאור, כל דימוי נשזר יחד לתיאור שלם ומלא של עולם דמיוני לחלוטין. רומח הדרקון(קרין), רייבנלופט, עולם המעמקים של סלבטורה, עולם הדיסק של פראצ'ט וכמובן הארץ התיכונה, כל אלה עולמות ייחודיים שהסופר בונה ומתאר מערכת אקולוגית, דמויות (לא תמיד אנושיות), כוחות (לדוגמה קסם או כישוף) וקשרים ביניהם. עיקר הגדולה של סנדרסון ועיקר כוחו הוא בבניית העולם הייחודי, שיוצר את הפלטפורמה לעלילה ולדמויות (שעשירות לא פחות).

הספרים בנויים כטרילוגיה קרי, כל ספר הינו ההמשך של קודמו. בסיום הספרים השני והשלישי ישנו סיכום קצר(בכל ספר) המתאר את אירועי הספר שקדם להם, כך שלא תמיד יש לזכור עלילה סבוכה ומסועפת, ישנו תקציר מנהלים לסייע לנו.

מגב הספר הראשון-"האימפריה האחרונה":

לפני שנים רבות קם גיבור שמטרתו הייתה להציל את העולם. אדם צעיר בעל מורשת מסתורית קרא תיגר נגד האיום העומד להחריב את העולם ולכסות אותו בחשכה.הוא נכשל.

באלף השנים שחלפו לאחר מכן, העולם הוא שממה של אפר וערפילים, ובראשו עומד המנהיג בן האלמוות הידוע רק בכינוי השליט הגדול. כל מהפכה שנעשתה מולו נדונה לכישלון.

אבל באופן כלשהו, התקווה ממשיכה לחיות. תקווה שמעזה לחלום על קץ האימפריה ואפילו על מותו של השליט הגדול. מהפכה חדשה מתוכננת בחדרי חדרים על ידי אחד הפושעים המבריקים ביותר שחיו אי פעם חי, וגיבורה בעל כורחה, נערת רחובות שחייבת ללמוד להשתמש בכוח האלומנטיקה האצור בה, כוח הערפילאים.

גיבורי הספר מסוגלים לעכל מתכות (- היכן ההיגיון הביולוגי -WTF?) ולפלוט אותם בתור קסם, אין יותר גרוטסקי מזה, קראתי לא מעט מערכות קסם שונות ומשונות, וזו ה"מופרעת ביותר" שיצא לי להכיר מצדו שני הכתיבה של סנדרסון היא כל כך מעולה שחוקי העולם "חלים" על הקורא כאילו מאז ומעולם היו שם. המוטיב של יצירת עולם לא הגיוני בעליל אבל מתואר ברמת דיוק של כל פרט, הוא אחת היכולות המרשימות ביותר שיצא לי לקרוא ורק התכונה הזו לבד מדרגת את סנדרסון כאחד מסופרי הפנטזיה הטובים ביותר היום.

העלילה? אם הייתי צריך לתאר אותה, חבורת רחוב, פושעים ונוכלים חוברים יחדיו להפיל שלטון רשע ששולט כדיקטטור עריץ ואכזר כבר 1000 שנה? היש יותר קלישאתי מזה? – אין תענוג גדול מהיכולת לקחת סיפור פשוט ומכאן להכיל רשת דייגים שלמה של קשרים, תיאורים, יחסים בין הדמויות, עומק ולפתע מהציניות המלגלגת על פנטזיה אפית שבדרך כלל שטוחה(לדעתי כמובן), הקורא צולל אל תוך עומקים סוערים של פרטים, רגשות ודימויים – זה בדיוק הכוח של פנטזיה שכתובה היטב. לקחת את הקורא תוך כמה דפים, אל עולם אחר, עולם שבו ניתן לחוש, להריח, לשמוע ולראות מימד אחר, חסר הגיון בעולמנו אנו, אבל מתחבר לתצרף מלא והגיונית בספר הפנטזיה.

ואז בספר השני, העולם ניפתח, ניפתח לזוויות חדשות לחלוטין של העימות, התאולוגיה, מי הרע האמיתי?

עימות "אפי" של חבורה עניה המצילה לכאורה של העולם מפני שלטון הרשע הוא רק קצה הקרחון של מורכבות העולם שחושף לנו סנדרסון, המאבקים, הפוליטיקה והתככים שלובים זה בזה בהמון קרבות, דם אסטרטגיה וטקטיקה. ההתפתחות הטבעית של הדמויות והעיקר של גיבורת הספר = "ויין" מילדה עניה לאשה חזקה, העומדת על שלה, הולכת אחרי ליבה הופכת את הפנטזיה הקלאסית למודל לחיקוי והזדהות (לא עם ההחלטות בלבד, אלה עם הקונפליקטים אשר הופכים את כל העלילה להרבה יותר "חמה ואנושית" ויין שומעת נבואות, רואה דברים שונים ומשונים בערפילים, לא רוצה לדמות לשאר חבריה ונמצאת על פרשת דרכים, בדרך כלל חלקה השני של טרילוגיה הוא החלק שבו הספר "מאט" נותן לדמויות את המרחב להתעגל ולהתפתח יותר, כאן הקצב נשמר מהיר מאוד, וכמויות השינויים בעלילה והיכולת של הסופר להכניס אותנו למצבי חרדה, כאב ודאגה הפכה את החלק הזה למדהים ושונה בעיני. הקרב המתואר לקראת סוף החלק הII הוא אחד הטובים שנכתבו אי פעם בעולם הפנטזיה…

בחלק השלישי, המעגלים שנפתחו מתחילים להסגר לאט לאט, ואז אולי מתחילים להבין את גדולתו האמתית של הסופר אשר לא משאיר אבן אחת לא הפוכה, הכל מתחבר לכדי תמונה אחת כוללת אשר מרכיבה לנו את חלקי הפאזל המסובך שניבנה בשני הסיפורים הקודמים…

את ה100 העמודים האחרונים קוראים בנשימה אחת, זה לא בושה לבכות לקראת הסוף, לפחות 5 מכרים שלי אמרו שזה נגע בהם בנקודות הרגישות ביותר. בסוף העלילה אמורה להיות בדרך כלל "הזיכוך" "הקתרזיס" של הסיום, וכאן הסופר, בכישרון מטורף קורע לנו את הלב ומגיש לנו אותו בפרוסות דקות על מנת שנוכל לנתח בדיוק את כל עלילת התצרף המשוגעת הזו. נסיים כאן , לא כי הסתיימו הגיגי אלה כל תוספת תיצור ספוילר וחבל.

חברי הטובים מ"בתולי פנטזיה" גרסו כי לוקח יותר מ50 עמודים על מנת להיכנס לעולם (בניגוד למה שכתבתי ברישה של הדברים, שלי לקח רק כמה דפים להיכנס לעלילה), אני מניח שזה תלויי זווית ראיה או ניסיון עם קריאת הז'אנר הזה, כך או כך מדובר על אחת הטרילוגיות הטובות ביותר שקראתי, ואני ממליץ לכולם לקרוא אותם (גם אם אתם חובבי פנטזיה או גם אם זו ההכרות הראשונה עם הז'אנר מסוג זה).

Mark my Words זו שאלה זמן עד שיעשו מזה יופי של סרט (ומעניין לראות אם אפשרי בכלל להציג על המסך אפילו מאית העושר הספרותי המתוארת בטרילוגיה), ויתנו הזדמנות גם לאלה שלא ניחנו ביכולת לקרוא ספרים ליהנות מפרי עמלו של סנדרסון.

הביקורת חושפת פרטים מהעלילה - דיסקליימר

בעתיד הלא רחוק ,כדור הארץ מיושב כולו וכך גם הכוכבים הקרובים אליו, האוכלוסייה האנושית גדלה בקצב אקספוננציאלי והמשימה היא למצוא כוכבי לכת נוספים המתאימים להתיישבות המין האנושי.

הנעה בין כוכבית אפשרית (חפשו בגוגל – "מגח בוסארד")וכך מחפש המין האנושי מקום חדש לרבוץ ולהתרבות ,החללית "ליאונרה כריסטין" יוצאת למסע התיישבות עם צוות אנושי שמטרתו ליישב כוכב לכת זר.

בחללית כמה עשרות אנשים במספר שווה של גברים ונשים, כאשר החללית אמורה להאיץ בחצי הראשון של המסע ולהאט בחלקו השני. עד כאן יופי של שלד עלילתי, רעיון חביב וידוע אשר ניתן לשזור לתוכו עלילה מרתקת של יחסים סבוכים בין הדמויות בתוך המרחב המוגבל של החללית, הרפתקאות וכ"ו.

כאן המצב קצת שונה, הספר שייך לסוגת "מדע בדיוני קשה" רוצה לומר – הנה מתחילות המשוואות והפיסיקה. נכון יותר לכתוב : אם אינכם אוהבים ראליסטיות קשוחה כמו חוקי הפיסיקה בעלילה בדיונית, כנראה שהספר הזה אינו בשבילכם.

אם המילים "מהירות האור" , או יחסויות מדליקים אתכם המשיכו לקרוא.

כאשר החללית תוך כדי האצה עוברת בתוך ערפילית מתרחשת תקלה טכנית אשר משביתה את מערכת ההאטה והבלימה של החללית, ולמעשה מתקבל מצב – שהחללית מאיצה ומאיצה ומאיצה (אני משתמש במילה האצה שלוש פעמים במקום במשוואות…). ובמקום המסע המקורי שאמור היה להתרחש 10 שנים (חמש שנים הלוך וחמש שנים חזור), יש לנו לפתע חללית שאינה יכולה לעצור ולמעשה מאיצה למהירות אין סופית (המהירות התאורטית הגדולה ביותר היא מהירות האור) וכאן מונח "הזמן" מקבל משמעויות חדשות לגמרי.

אתנחתא להסבר : הספר עוסק ומציג את אחת הבעיות הקלאסיות של אלברט איינשטיין (נו ההוא עם השפם השיער המוזר והגאונות). איינשטיין גרס שהזמן זורם בצורה שונה בהתאם למהירות הנסיעה (מדובר על נסיעה בן כוכבית במהירויות אדירות ולא נסיעה במהירויות המוכרות לנו ביום יום – אלה מצייתות לפיסיקה הניוטונית), כלומר הזמן על כדור הארץ עובר מהר הרבה יותר מאשר הזמן על החללית המאיצה, (חפשו בגוגל פרדוקס התאומים).

מהו הטאו על שמו ניקרא הסיפור?! הטאו הוא ההפרש בין מהירות האור למהירות הספינה, כאשר הטאו שווה לאפס, אין הבדל בין מהירות הספינה למהירות האור, כאשר החללית שלנו טסה במהירות האור, כאן מבחינה פיזיקלית מתחילה המופרעות האמיתית, היות והזמן החולף ביקום הופך להיות מהיר מאוד (שואף לאינסוף), הזמן על הספינה עומד מלכת.

בסופו של דבר מוצאת המשלחת את היקום מגיע אל סופו, נולד מחדש ושם מוצאים חברי המשלחת מקום מחייה הולם. סוף טוב הכל טוב.

האם לקרוא?! העלילה נעה בין ההסבר הפיסיקלי הקשה לבין הדמויות עצמם והחוויות שהן עוברות, מבחינת הדמויות מדובר כאן על מדע בדיוני קשה פשוטו כלשונו, הדמויות חד ממדיות, עונות כמעט לכל הסטראוטיפים כאשר אפילו תיאורי הסקס בספר סופר מכאניים (אגב, הדבר מאפיין את ספרי המדע הבדיוני הקשה בתקופות אלה).

אני ממליץ על הקריאה בעיקר על מנת לחוות את תיאורי הסופר "מה קורה כאשר מאיצים לאינסוף" ולא כספר עלילתי פשוטו כמשמעו.

לחובבי מדע בדיוני קשה– קריאת חובה.

טאו אפס – נכתב ב1970 ע"י הסופר פול אנדרסון

הוצאת ינשוף, תרגום :רז גרינברג 238 עמודים.