כוהנת האופל – מרגרט וייס.
את מרגרט וייס אין צורך להציג לחובבי קהל הפנטזיה. יוצרת טרילוגיית רומח הדרקון שאין חובב פנטזיה שלא קרא.
האמת המרה, יש לי בעיה עם מרגרט כבר בהתחלה, בקלאסיקות, כילד ב12 קריאת פנטזיה אפית היא ה-דבר, מכאן מומלץ להתחיל, זה הצעד הראשון, הגיבור שמניס את הדרקון ומתחתן עם הנסיכה (ולא הפוך…).
ברם אולם, תמיד הספרים של גב' וייס היו נראים לי שטוחים כקייט מוס. העומק היחיד, האמביוולנטיות ומעט הרבדים ה"נוטים" למורכבות, היו אצל רייסטלין (עבודה מדהימה על הדמות הזו, אני חייב לשבח). השאר. איום ונורא, והנה התגלגלה לידי הטרילוגיה הזו שניתן לבקר אותה במילה אחת – שואה ספרותית.
העלילה מתרחשת בעולם המערכה של קרין, שנחצב ונחקר מכל אספקט שהוא, אם בספרים או בספרות משחקי התפקידים, הטרילוגיה מספרת על מינה, גנרלית צבאות טאקיזיס במלחמת הנשמות(שנים לאחר מלחמת הרומח), אשר כעת המובילה את צבאות האל המרושע כמוש בניסיון להשתלט על העולם.
כואב לי לכתוב ביקורת שלילית על כל דבר, אני תמיד מנסה למצוא את הנקודות החיוביות בכל דבר, אולם הטרילוגיה הזו מזדחלת אליך כמו סיפליס סופני, הכריכה מפתה, שמה של הסופרת הולך לפניה בחוגי הפנטזיה ואתה מתפתה.
מתפתה לרומן מהיר, קולח, לא רציני מידי, ואז זה מתחיל לאט לאט,
זה כמעט לא מורגש - כמו כיב קטן שמציק עם הדמויות השטוחות והמשמימות, נעלם לכמה פרקים כמו תקופת הדגירה של המחלה המקורית. ואז מתחילים התסמינים דמויי כאבי הראש: זילות של אלים שמתנהגים נמוך יותר מגמדי מחילות, משתובבים, רבים ומתפייסים, עומק לא קיים, רבדי עלילה חסרים, ואז אתה מבין שחטפת חזק. העלילה קולחת מלאה בגיבובי תיאורים בלי שום תוכן אמיתי של ממש.
לאחר מכן מופיע העיוורון והשיטיון, איך נתתי לזה לקרות?! והאשמה כולה עלי. הייתי צריך לדעת למה אני נכנס. ולבסוף הזעם, חימה איומה ולא ממוקדת, לעזאזל החמישי, הדבר היחיד שבאמת חשוב לי הוא הזמן, כאדם דכאוני המחשב את קיצו לאחור, גורם הזמן הוא הקריטי ביותר. אם זמני מושחת על ספרות רעה מאוד (ואין לי להלין אלה על עצמי) אני מרגיש מרומה.
מרומה על ידי שמה של הסופרת, על ידי הכריכה המושכת ועל העובדה שאוכל למצוא מעט אושר ומזור בספרות שווה ואיכותית. יכולתי להשקיע את זמני בלקרוא משהו אחר או אפילו לקבל הצלפות משוט בדאנג'ן, זה בוודאי היה מספק יותר מלקרוא את ערמת הדפים חסרי התוחלת הזו.
על הכריכה מופיעה באותיות של קידוש לבנה "רב המכר של הנוי יורק טיימס" – מי אתם אומללים שקניתם את הספרים הללו בהמוניכם? ואם זה נכון ולא תעלול שיווקי, הרי שהזומבים בדרכם לכבוש אותנו בבורותם.
בסוף כל ספר מופיע נספח המתאר דמויות , מקומות בעלילה שניתן לשלב בתוך משחקי תפקידים (מבוכים ודרקונים, מהדורה 3.5 אם איני טועה) אולי נקודת האור היחידה, יוכלו שחקני תפקידים לקחת את המבנים הללו ולבנות משהו טוב יותר.
הטרילוגיה כולה – רעה – לא לקרוא.
ספרי הטרילוגיה:
ענבר ואפר (Amber and Ashes, 2004; תורגם לעברית ב-2008 ויצא ב5.10.08)
ענבר וברזל (Amber and Iron, 2006; תורגם לעברית ב-2008 ויצא ב13.11.08)
ענבר ודם (Amber and Blood, 2008; תורגם לעברית ב-2009 ויצא ב20.11.09)
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
