פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת שיקגו ממונה די במקרה וכברירת מחדל כשגריר ארצות הברית בגרמניה. את גרמניה הוא זכר לחיוב מתקופת לימודיו באוניברסיטת לייפציג שלושים שנה קודם לכן. לא יאמין מה יקרה לארצו של גתה ובטהובן שנים רבות לאחר מכן.
הוא הגיע ממש עם עליית הנאצים לשלטון ב1933 יחד עם משפחתו(כולל בתו הסוררת שנקשרה ברומנים רבים) ודנו לכף זכות את המשטר ואת התרומה שלו לאזרחי גרמניה. אך לאט לאט הוא נחשף לזוועות המשטר, למנהיגים הלא רציונליים שלו וחשב שסוף המשטר קרב ובא, הרי לא יכול להיות שמדינה מתוקנת במאה ה20- אלו הם מנהיגיה. הספר לא מתאר(לפחות ברובו) את הזוועות באופן מוחשי אלא בעיקר את תחושות האימה והפחד שמפיץ המשטר.
המשטר הנאצי היה הפושע והאכזרי ביותר בתולדות האנושות. היטלר בנאומיו הרגשניים וההיסטריים ניצל את המשבר הכלכלי, האבטלה ואת תחושת ההשפלה והייאוש שחווה העם הגרמני כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה. האלימות נגד היהודים שהלכה והתגברה הדאיגה את השגריר אבל ניתן לראות שלא יותר מדי, שהרי הוא בעצמו אמר להיטלר שגם בארצות הברית הבעיה קיימת, שיותר מדי יהודים בתפקידי מפתח. משטר הטרור ומנהיגי הנאציים החולניים בדמות היטלר, גבלס, הימלר וגרינג והתעמולה שהפיצו לא גרמו למנהיגי העולם לפקוח את עיניהם ולפעול כנגדם. מדיניות הפיוס נמשכה עד שכידוע אירופה עלתה בלהבות.
בדברי התודה והסיכום אומר המחבר שבמחקר שלו לכתיבת הספר קרא את הביוגרפיה של איאן קרשו על היטלר, שעל כריכתו תמונה של היטלר. המחבר בכל פעם היה הופך את הספר מטה כי לא יכל לראות את פניו של היטלר מרוב סלידה. כך גם אני, שבדרך כלל ישן עם ספר ליד מיטתי הרחקתי את הספר הזה כמה שיותר רחוק ממני כשהלכתי לישון.
התקופה הזאת, אחת מהרעות בהיסטוריה האנושית צריכה לשמש לנו נורת אזהרה בימים אלו ובעתיד.
עברנו את פרעה, עברנו את היטלר, בימים אלה נעבור גם את הקורונה. חג פסח שמח לכל עם ישראל

מהו מרד המציאות? האם זה גורל? או אולי אלה החיים בהתהוותם לעומת החלומות והמאוויים?
הסיפור מתחיל ברכבת, שתיקה בין השניים. כדי להבין אותה צריך לפנות אל העבר. זה סיפור על בחור צעיר ועני, שהפרופסור שלו ללימודי הכימיה ממליץ לתעשיין בכיר על שירותו של התלמיד המצטיין. במהרה הוא הופך ליד ימינו ובהמשך הוא אפילו בקושי רב ובחשש כבד נענה להזמנתו לגור עמו בביתו המרווח ומלא המשרתים. תחילה הצעיר מתקשה להתאקלם, השינוי הזה מהיר מדי וקשה לעיכול מבחינתו, אך למזלו אשתו של התעשיין שם כדי להקל עליו. תוך זמן קצר מתפתח ביניהם רומן. וכאן המציאות פוגשת אותו שוב, והתעשיין, במקרה או לא במקרה מציע לו לעבור למקסיקו, קידום נחשק בחברה לתפקיד ניהולי בכיר. לכאורה זוהי משרה נחשקת עבור צעיר שהגיע ממקום עני ואפל אך הפרידה מהאישה, אשר מבוגרת ממנו בכמה שנים, קשה בשבילו. המעבר למקסיקו שהיה אמור להיות שנתיים בלבד מתארך בשל המציאות המורדת בדמות מלחמת העולם השנייה. הצעיר "תקוע" מעבר לאוקיינוס והמכתבים ביניהם כבר לא מספקים אותו. הוא מכיר אישה ומקים משפחה.
השנים חולפות, התעשיין מת והצעיר מגיע לברלין. כאן חוזרים לרכבת. חוזרים לדירה. אך את העבר לא ניתן להשיב. את הקמטים על פניה האישה אי אפשר להעלים. הם מגיעים למלון בעיר אחרת, החדר חנוק, בחוץ דגלים עם צלב קרס, המציאות מורדת, ומה נעשה מולה?: " בפארק הישן, המושלג והקר, שני צללים מחפשים את העבר"

הספר מדבר על רגשות, אהבה, פער הגילים במערכת יחסים אך יותר מכל מבחינתי: "האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק"

אהבתי שני סיפורים במיוחד:
1. חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר
2. מקום נקי, מואר היטב

שניהם היו סיפורי המינגווי נהדרים שנשימתך נעצרת ממש ואתה מרגיש בדיוק במקומם. אך שאר הסיפורים לצערי לא היו מובנים לי. אולי אני טיפש או אולי לא הבנתי למה התכוון והוא בעצם גאון. אבל ברגע שאני מתאמץ להבין את הסיפור ומה מדובר ולא מצליח כנראה שהוא לא מספיק טוב, לפחות לא הצליח להגיע אליי. הייתי ממליץ לקרוא את שני הסיפורים הללו, אך היזהרון, יש משהו ממכר בהמינגווי שאי אפשר להתשחרר ממנו.

האם זהו ספר מתח?
נדמה לי שכן. אך לא רק.
אריאל הוא שופט עם סיפור חיים מוזר ומעורפל. איננו יודע מי היה אביו ובהמשך העניין הזה, יעורר אצלו סקרנות רבה ויגרום אפילו לשופט, האמור לדעת לנטרל את הרגשות ולפעול על פי השכל והעובדות, יגרום לו זעזועים וטלטלות. הספר כולו הוא מעין חקירה מתמשכת, מעין הליך שיפוטי. המון משתנים ואירועים לא קשורים ובלתי תלויים לכאורה, שאיכשהו מתחברים לפאזל אחד המתבהרים(איך לא) בבית המשפט. יש כישרון רב במלאכת הכתיבה, העלילה זורמת ומעוררת תחושות רבות.
ממליץ.

ספר פשוט, ייחודי ונפלא.
במכתבי יוני אנחנו מקבלים הצצה לנפשו של בן אדם, אך לא בן אדם מן השורה. יוני נתניהו הוא מה שאנשים מכנים: ״מלח הארץ״ ״מטובי בנינו״
יוני כותב מכתבים להוריו, אחיו, חבריו ועוד, החל מגיל 16 וחצי. אנחנו נחשפים ליכולת הכתיבה המרשימה שלו, הספרותית, מגיל צעיר והמחשבות הבוגרות שלו אשר תלוונה אותו גם בהמשך. לאחר מכן אנו מקבלים הצצה לחייו של לוחם, קצין ומפקד בכיר. בסיום כשנראה שהוא כורע תחת העומס הפיזי והנפשי הוא יוצא למבצע המפואר ביותר והמרשים ביותר בתולדות מדינת ישראל ואולי העולם כולו ונהרג בו מות גיבורים טראגי.
מצטיירת לנו דמות מופת, של גיבור אמנם, אך גיבור אנושי מאוד. ניכרת תחושת הבדידות בחייו, בדידות מהמשפחה, מחסור באהבה, הספקות אשר תוקפים אותו מעת לעת. אבל אם יש משהו ללמוד מיוני נתניהו הוא שאין דבר העומד בפני הרצון. דבקותו במטרה ואהבתו לעם ישראל מעוררים השתאות. היה יכול ״לסדר״ לעצמו חיים קלים בהרבה- הוא ויתר על לימודים ועל אהבה ועל אין ספור דברים על מנת לשרת את מדינתו בצורה שהוא האמין הטובה ביותר.

את הספר הזה קראתי בשקיקה. תמיד עניינו אותי האנשים הנמצאים בצמתים המרכזיים, במקומות בהם מתקבלות החלטות אשר משפיעות על בני אדם רבים.
הוא פותח בוועדת כהן אשר עסקה באירועי סברה ושתילה שם הכירו דב ויסלגס ואריק שרון. את הועדה עבר שרון בצורה לא טובה כל כך מבחינה תדמיתית ופוליטית אך היה יכול להיות גרוע מזה. מסופר בהמשך על קשרי הידידות ההדוקים שניהלו השניים והחברות שנוצרה ביניהם ביחד עם אמון בלתי רגיל.
עיקר התוכן הוא בזמן שבו דב ויסלגס הוא מנהל לשכת ראש הממשלה ויד ימינו של שרון ולעתים אף יותר מכך. האירוע המרכזי הוא כמובן, איך לא, ההתנתקות. שרון נודע כחייל מופת, כאחד שלא פוחד לקחת אחריות ולפעמים גם "מצפצף" על החוקים ועושה כאוות נפשו. אך בסופו של עניין, האירוע שייזכר לו יותר מכל היא ההתנתקות שלדידם של רבים הייתה פשע חסר תקדים ולדידם של אחרים הייתה מעשה נועז והכרחי אשר נחוץ לכדי הסכם שלום עתידי עם הפלסטינים. אך הסיפור כאן הוא שרון האיש, האיש עצמו. האם בגד בערכיו? האם הלך כנגד בוחריו? האם עשה זאת על מנת להיות מאותרג? או שמא היה זה מעשה שבו האמין אמונה שלמה כי "מה שרואים מכאן לא רואים משם"
דרך אגב בספרו, ויסגלס טוען כי נתניהו עשה הכל על מנת להכשיל את התכנית. נתניהו מצטייר כאויב מר של שרון שמנסה לחתור תחתיו בכל הזדמנות וכדי לתארו הוא משתמש במילה: "נוכל"
לסיום הסופר מציג נקודת מבט סובייקטיבית באופן מובהק ומצייר לנו את דמותו של שרון כפי שהוא ראה אותו בעיניו, בהערצה מסוימת, בדמות מעוררת השראה. הספר הכתוב בצורה מעניינת וקשה שלא לקרוא בו מבלי דעות קדומות ומבלי אמוציות שתתעוררנה, אשר שמורות לכל איש בנפרד.

הגעתי לספר הזה מראיון של דוד גרוסמן לקובי מידן בסוכן תרבות. כך גם סיימתי את הספר הזה עם אותו הראיון.
הספר מדבר על ורה שנאלצת להכריע הכרעה קשה מאוד. בעלה מילוש, אהוב ליבה מגיל צעיר נעצר על ידי האודבה של טיטו בהאשמה של תמיכה בסטלין ובגידה בטיטו למרות שהאמת היא הפוכה לגמרי. האמת היא שבזמן מלחמת העולם השנייה הוא היה חלק מהפרטיזנים שלחמו נגד הנאצים ושנאמנותו לטיטו הייתה כמעט דתית. מילוש מתאבד בכלא. כנראה שלא יכל לשאת זאת, אף לא יום אחד. ורה נעצרת כמה ימים אחרי ומעמידים בפניה בחירה: או שאת חותמת על כך שמילוש בוגד, או שלא ואת נכנסת לכלא ובתך בת ה6, נינה מושלכת לרחוב.
ורה נאלצת להכריע הכרעה קשה מאוד. ההכרעה הזו תשפיע עליה ועל חיי המשפחה בכל המשך הדרך.
הספר לא היה שוטף לי וגם באשמתי אבל לשמחתי התוודעתי לסיפורה המרתק של אווה פאניץ נהיר, היא ורה בסיפור. סיפור מרתק ומדהים שהיה שווה לקרוא את כל הספר רק כדי לחוות את התחושות שלאחריו. הסיפור הביוגרפי הזה שמובא לידי רומן הוא ברכה.
בסיפור מדובר על החלטה גורלית וגלגולה, והשלכותיה. ממליץ.

המלך ליר כבר זקן. הוא חייב לשחרר את הכתר האהוב שלו וירושה היא בעיה רצינית, בטח כשמדובר במלכות בריטניה.
למלך 3 בנות. הוא מחליט לחלק את הירושה שווה בשווה - שליש הממלכה לכל אחת מבנותיו ודוכסיהן. כששתי הבנות הבוגרות מספרות לאביהן על אהבתן הגדולה תוך כדי דברי חנופה, בת הזקונים מסרבת לעשות זאת כי אהבתה לא נתונה רק לו אלא גם לבעלה. באופן לא כל כך מפתיע, בעלה דוכס בורגונד שבצרפת מתעצבן ולא רוצה להינשא לה אחרי שאביה מנשל אותה מהירושה.
משם הסיפור מסתבך. המלך מאבד את שפיותו לאחר ששתי בנותיו האחרות מאכזבות אותו גם כן, בנוסף אדמונד, בחור שנולד כממזר גורם לכאוס רב בממלכה וכל זאת בזמן שאיום המלחמה מצרפת הולך ומתקרב ולבסוף גם מתממש.
המחזה מדבר על נאמנות, על יושרה, על ירושה ועל כפיות הטובה של הבנות לאביהן המלך המזדקן ולחוסר יכולתו להניח להן לנפשן ולוותר לחלוטין על כתרו. בנושא הזה, יש דמיון רב לסיפור אבא גוריו של בלזק.
שייקספיר גאוני כהרגלו, הרבה מזימות ותככים, מאבקים ואיך אפשר בלי מיתות.

הביקורת של רץ הייתה מופלאה לכן ארצה מעט להוסיף לה ולהתמקד בעיקר בנושא ההגירה ופליטות.
הגירה היא דבר היסטורי נודע אך החידוש בעת הזו הוא קיומן של מדינות לאום וגבולות משורטטים היטב. חשוב להדגיש את המילה לאום שמרכיבה בתוכה את הזהות הלאומית. ההגירה לפי כלכלנים רבים מגדילה את הצמיחה. אם המהגרים חסרי השכלה אז יעבדו בעבודות זולות ומעיקות שתושבי אירופה לא מוכנים לעבוד בהן ואם הם בעלי ההשכלה אז מה טוב. מה לגבי פליטים?
גל הפליטים הגדול מהמזרח התיכון ממדינות כמו סוריה, לוב, עיראק ועוד שטף את אירופה שקלטה את אותם אנשים שנקלעו למצב נורא של מלחמות, רעב ועוני. גרמניה מבין מדינות אירופה הייתה היעד הנחשק ביותר בזכות המדיניות המחבקת של מרקל. לגבי יעילות קליטתם של הפליטים יש תהיות רבות וחילוקי דעות, אך ישנה גם שאלה מוסרית כבדה מאוד בקליטת בני אדם בסכנת חיים, אפילו אם זה בניגוד לכלכלה וכרוך גם בסיכון תודעתי ומעשי לפעמים (המוסלמים כמחבלים, תאים של דאעש או אנסים)
אך מה משותף למהגרים ולפליטים?
התשובה היא ברורה. שניהם זרים. שניהם זרים שמתדפקים על דלתות אירופה, דלתות שמכניסות לבית יוקרתי, לאירופה המזדקנת והעשירה שכולם רוצים לגעת בחלק מהירושה. אך מה שקורה כעת הוא שהדלתות נסגרות. זהות היא מרכיב חשוב ביותר והסיבה העיקרית. גל הפליטים והמהגרים מערער את ההומוגניות ואת הזהות המקומית.
מדינות אירופה רבות שינו את יחסן למהגרים - כדוגמת איטליה, הונגריה וכו'.
וטראמפ? ארה"ב - מדינת מהגרים, רוצה לבנות חומה שתמנע ממהגרים מקסיקנים להיכנס באופן בלתי חוקי לשטח המדינה.
הטענות של מפלגות הימין באירופה הן נגד הגירה בלתי חוקית לשטחי מדינות הלאום. מרקל קולטת כל פליט ופליט אולי כתחושת תיקון היסטורית של העם הגרמני שמתחיל לכעוס על המדיניות. הקונפליקט הוא קשה - מצד אחד שאלת הזהות הלאומית והקושי, בעיקר התודעתי בקליטת המהגרים\פליטים ומצד שני השאלה המוסרית.
סגירת השערים וגבולות סגורים הם סימנים ברורים וגלויים למרד נגד הגלובליזציה.