ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 12 בינואר, 2020
ע"י רז רז
ע"י רז רז
מהו מרד המציאות? האם זה גורל? או אולי אלה החיים בהתהוותם לעומת החלומות והמאוויים?
הסיפור מתחיל ברכבת, שתיקה בין השניים. כדי להבין אותה צריך לפנות אל העבר. זה סיפור על בחור צעיר ועני, שהפרופסור שלו ללימודי הכימיה ממליץ לתעשיין בכיר על שירותו של התלמיד המצטיין. במהרה הוא הופך ליד ימינו ובהמשך הוא אפילו בקושי רב ובחשש כבד נענה להזמנתו לגור עמו בביתו המרווח ומלא המשרתים. תחילה הצעיר מתקשה להתאקלם, השינוי הזה מהיר מדי וקשה לעיכול מבחינתו, אך למזלו אשתו של התעשיין שם כדי להקל עליו. תוך זמן קצר מתפתח ביניהם רומן. וכאן המציאות פוגשת אותו שוב, והתעשיין, במקרה או לא במקרה מציע לו לעבור למקסיקו, קידום נחשק בחברה לתפקיד ניהולי בכיר. לכאורה זוהי משרה נחשקת עבור צעיר שהגיע ממקום עני ואפל אך הפרידה מהאישה, אשר מבוגרת ממנו בכמה שנים, קשה בשבילו. המעבר למקסיקו שהיה אמור להיות שנתיים בלבד מתארך בשל המציאות המורדת בדמות מלחמת העולם השנייה. הצעיר "תקוע" מעבר לאוקיינוס והמכתבים ביניהם כבר לא מספקים אותו. הוא מכיר אישה ומקים משפחה.
השנים חולפות, התעשיין מת והצעיר מגיע לברלין. כאן חוזרים לרכבת. חוזרים לדירה. אך את העבר לא ניתן להשיב. את הקמטים על פניה האישה אי אפשר להעלים. הם מגיעים למלון בעיר אחרת, החדר חנוק, בחוץ דגלים עם צלב קרס, המציאות מורדת, ומה נעשה מולה?: " בפארק הישן, המושלג והקר, שני צללים מחפשים את העבר"
הספר מדבר על רגשות, אהבה, פער הגילים במערכת יחסים אך יותר מכל מבחינתי: "האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק"
14 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
תמי
(לפני 5 שנים ו-9 חודשים)
במקרה התחלתי לקרוא את הספר הזה אתמול והוא כבר "תפס" אותי.
אני בהחלט מצטרפת להמלצה.. |
|
|
משה
(לפני 5 שנים ו-9 חודשים)
ספר מצויין. עד כה לא נתקלתי בספר מיותר של צוויג. תודה לביקורת.
|
|
|
(לפני 5 שנים ו-9 חודשים)
מסכימה. ספר נהדר.
|
|
|
חני
(לפני 5 שנים ו-9 חודשים)
העיקר שאת התחברת, שאת אהבת!
צוויג הוא יודע את העבודה
ואותי עד כה ריגש בכל ספריו. יופי כתבת. |
|
|
פרפר צהוב
(לפני 5 שנים ו-9 חודשים)
זה ממש לא ספר מיותר.
ספר לא רע בכלל, הכולל כמה ביטויים יפהפיים: "שוב נותרו זה מול זה בלי להחליף סימן ומילה, ורק מבטיהם התנשקו". "איש לא חלף על פניהם, רק צילם נדחף לפניהם בשתיקה. ובכל פעם שנטה מעליהם פנס רחוב, הותכו צלליותיהם יחד לפניהם, כבחיבוק, התרחבו וכמהו לגעת זו בזו, גוף בגוף כדמות אחת, ושוב נרתעו זו מזו, ואז שבו והתחבקו, בשעה שהם עצמם צעדו לאים במרחק נשימה זה מזה". |
|
|
MishaEla
(לפני 5 שנים ו-9 חודשים)
אחד המיותרים של צווייג
|
|
|
מורי
(לפני 5 שנים ו-9 חודשים)
את זה עוד לא קראתי.
|
14 הקוראים שאהבו את הביקורת
