“ברלין 1936, 2018
כחובב אתלטיקה -קלה, צפיתי באליפות אירופה, האחרונה שהתקיימה בברלין, באצטדיון שבו הנאצים ערכו את האולימפיאדה שלהם בשנת 36, בה האצן השחור ג'סי אוונס, למורת רוחו של אדולף היטלר שישב ביציע, זכה בארבע מדליות זהב שקראו תיגר על תורת הגזע. עוד רגע תפרוץ מלחמה שתשנה את העולם, אחריה יהיה עולם אחר, גלובלי יותר, סובלני, אחראי ופתוח יותר, האומנם?
כעת הרצים ממוצא אפריקאי, מייצגים באליפות כמעט את כל מדינות אירופה, ומבטאים בכך תקופה אחרת שבה העולם עובר שינוי, בני אדם משנים מגורים וזהות כחלק מגלובליזציה עולמית.
את משמעותו המפוצצת של המונח גלובליזציה, ואת המורכבות הכרוכה בו, ניתן להבין לעתים דווקא דרך סיפור אישי, ולכן באו ונחזור לאצטדיון האתלטיקה - קלה של ברלין, שם לורנה צ'מטאי - סלפטר, נאבקת על מדליית הזהב בריצה היוקרתית ל-10,000 מטר. הגאווה וההתרגשות מגיעות לשיאן שלורנה מנצחת ופותחת בהקפת ניצחון שסביב לכתפיה הצנומות כרוך דגל מדינת ישראל.
לורנה היא סיפור סינדרלה, היא נולדה בקניה, הגיע לארץ לעבוד בבית קונסול קניה כאם בית. מידי פעם היא רצה להנאתה בפארק הרצליה, שם התגלתה על ידי אחד המאמנים והופנתה למועדון האתלטיקה קלה שלנו (בני שהתאמן באותו מועדון היה מסיע אותה מידי פעם לאימונים). בהמשך היא היכרה את דן סל פטר, המאמן הצעיר והפכה לרעייתו ולאתלטית בת טיפוחו.
במהלך הריצה לונה שיתפה פעולה עם רצה תורכיה, שגם מוצאה מקניה, שיתוף פעולה חוצה יבשות ונרטיביים, על רקע המתיחות בין ישראל ותורכיה, ועל רקע הגאווה הלאומיות הגואה על גדותיה, למראה הספורטאים המיצגים את המדינה ואת הדגל שלנו באליפויות בינלאומיות. גאווה שלא פעם כרוכה בסימני שאלה, על רקע חוק הלאום הישראלי שחוקק לאחרונה. לא בטוח שלורנה מייצגת את האידיאל העומד מאחורי החקיקה, מעוררת הסערה. הסיפור של לורנה ממחיש את קיומם של שתי מגמות תרבותיות, לכאורה סותרות, או אולי משלימות, גלובליזציה ולאומיות לוקאלית.
גלובליזציה, הוא לא מונח וירטואלי, אלא מונח שבאמצעותו אנחנו מנסים להבין את החיים שלנו כעת ואת העתיד, על רקע איומים מעוררי חששות כמו, שינויים אקלימיים, אסלאם רדיקאלי, שינויים באירופה וארצות הברית, חלקם מעידים על מגמות שליליות. מה המשמעות של התהליכים לגבנו?
בספרו המרתק, המרד נגד הגלובליזציה, נדב אייל, מתאר תמונה מרהיבה של תהליכים מורכבים, היסטוריים, כלכליים, חברתיים ופוליטיים חוצי יבשות, שיחד מענקים תמונה מרתקת ולעתים עצובה, לשאלה הגדולה מהי גלובליזציה, והגורמים המתנגדים לה? אייל מציב שאלה שבבסיסה היא שמרנית, מה השתבש בגלובליזציה כמודל המיטיב עם האנושות, בדרך ליצירת עולם מופלא? וכיצד ניתן לתקן את השיבושים ולאפשר לתהליך להיות מטיב לבני האדם, ללא תוצאותיו השליליות?
הגישה הבסיסית של איל, היא כי גלובליזציה מטיבה עם האנושות, כמודל שהפחית רעב, מלחמות ועוני, תוך התבססות על עולם נאור, ליבראלי ודמוקרטי, המגלה אחריות. אבל מסתבר שהתפיסה האופטימית הזאת טופחת על פניהם של חסידי הגלובליזציה, על רקע טרור אסלאמי רדיקלי, פער בין דרום עני, לצפון עשיר ונצלני, באופן שאת תקופת הקולוניאליזם ההיסטורי החליף קולוניאליזם תאגידי המבוסס על שיקולי תחרות ויעילות, הגורם לתעשיות מסורתיות, כתעשיית הפחם והרכב בארה"ב להיעלם, ולמעמד הביניים להישחק, המדינות המצמצמות את אחריותן לרווחה, גורמות לאבטלה וחוסר עניין של צעירים להקים משפחות ולהוליד ילדים, תהליך הגורם להתכווצות מדינות.
אייל מפתיע בתובנה מעניינת, המרד בגלובליזציה הוא לא רק חיצוני, שיאו היה מרד פנימי שקרה בשני מוקדים עולמיים, עלייתו המפתיעה של טראמפ שבעצם אמר בצורה ברורה, קודם כל אמריקה, ובעצם יצר מצב לפיו ההצבעה בו הייתה משאל עם נגד הגלובליזציה. משנתו התבססה על דמגוגיה ושקרים ופחות על טיעונים תבוניים. מעבר לאוקיינוס, בבריטניה נערך משאל העם, על התנתקותה של בריטניה מהאיחוד האירופי, הברקזיט. מי שיזם את המשאל, דיוויד קמרון, כלל לא חשב שציבור הבוחרים יהפוך את המשאל למרד נגד הגלובליזציה, ויבקש לנתק את בריטניה מהאיחוד האירופי כפי שקרה למרבה ההפתעה.
אייל דומה לרופא שמצליח לאבחן את המחלה והסימפטומים שלה, אך מתקשה להצביע על תרופה. יתרה מזאת באבחון שלו את תחלואי הגלובליזציה מעיד על סתירה מובנת כמחלה אוטואימונית, גלובליזציה של אדישות המאפיינת את ההתנהגות האנושית, היעדר מנהיגות המוכנה להיאבק פוליטית למען הגלובליזציה, הנתפסת יותר כמטיבה עם אליטות ההון והשלטון. אייל מתעלם ממודלים חלופיים לגלובליזציה. אם כך מהו חזונו של טאמפ, או תגובתם של אזרחי בריטניה המתנגדים לגלובליזציה? האם לא מדובר במודלים המבקשים לשלב בין לוקאליות לאוניברסליות, שבאיזה אופן מחזירים את המדינה הלאומית למקומה הטבעי, למקום המוחשי אליו בני האדם מבקשים להשתייך, או למקום מסוכן בו מוגדרת זהות על ידי קיצוניות לאומנית ושנאה לאחר?
אייל כותב מרתק, לעתים עם אירוניה עצובה לעולם ההולך וגוסס, המאבד את דרכו. אייל פסימי, ובו בעת אופטימי ושמרני, מייצג את תקוות מעמד הביניים לעולם טוב יותר. אני סבור שאייל מעלה תהיות יותר מתקוות באשר לעולם הנאור. ספר חובה להבנת המציאות הסובבת אותנו.
באו ונחזור ללורנה הרצה שלנו, המדגימה שלוקאליות וגלובליות, יכולים להתקיים באיזון שביניהם, באמצעות תחרות ושיתוף פעולה, כפי שלורנה יישמה עם רצה תורכיה, שיתוף אפשרי גם במודלים בינלאומיים. בהצלחה לורנה, ולא נורא שטעית בסיבוב האחרון ב- 5,000 מטר באליפות. המנהגים שלנו טועים ומבלבלים אותנו בדברים מורכבים יותר.”
