איש אחד הגיע לגיל מאה, וכששאלו אותו לסיבה, איך הגיע לאריכות ימים כזאת הוא סיפר בשבח השגרה. "כל יום, כבר חמישים שנה, שאני קם באותה שעה, אוכל את אותה ארוחת בוקר, הולך לשחות באותה בריכה, חוזר לאותו בית". בטח, השלים את הסיפור הקולגה שלי זאב. הוא מת כבר חמישים שנה, למה הוא צריך עוד למות. אני חושבת שכל ספר של מורקמי גורם לי לחזור לסיפור הזה של זאב, וזאת אף על פי שאני חובבת גדולה של ימי שגרה.

צקורו טזאקו הוא איש בן שלושים ושש, רווק וחסר ילדים, חי בטוקיו רחוק מאימו ומאחותו. הוא הגשים את חלום ילדותו ועובד כמהנדס רכבות ומתכנן תחנות רכבת. הבילוי הגדול שלו הוא לשבת בתחנת רכבת ולצפות בנוסעים הבאים וההולכים, אבל לרוב לא להצטרף אליהם אלא רק לצפות במעשיהם. גם כשהוא מגיע לארץ רחוקה מה שמעניין אותו זו תחנת הרכבת עם אותן הרגלים ואותה תצפית בנוסעים ואותה כריזה ברמקולים, גם אם היא נאמרת בשפה שאינו מבין. הייתם קורים לצקורו איש אפור, אבל גם אפור הוא צבע ויש לו גוונים, ואילו צקורו הוא חסר צבע.

שקוף או לא, צקורו הוא איש יציב ומבוסס בעל הרגלים קבועים, והוא פוטנציאל זוגיות טוב עבור סארה חברתו. ככה לפחות הוא חושב. אלא שלאחר כמה פגישות היא מספרת לו שהיא מרגישה שהוא תקוע, והוא מספר לה סיפור שקרה כמעט עשרים שנה קודם לכן, בתיכון. הם היו "חבו". חשבתי שרק בישראל יש "חבו" כאלה אבל מסתבר שאני טועה. בכל מקרה הם היו חמישה יחד, שלושה בנים ושתי בנות שעשו הכל יחד. הוא היה אמנם קצת יוצא דופן משום שלכולם מלבדו היו שמות שקשורים לצבע ועל כן הוא היה "צקורו חסר הצבע", וזו עדיין לא היתה בעיה. אלא שפתאום בלי סיבה כל הארבעה ניתקו ממנו קשר. צקורו לא קיבל את זה בקלות, למעשה הוא ביקש את נפשו למות ובמשך כחצי שנה היה בדיכאון כבד, אלא שאחר כך הוא התאושש ממנו, הלך ללמוד הנדסת רכבות ובנה את חייו. סארה מקשיבה רוב קשב, ובמקום לייעץ לו ללכת לפסיכולוג או פסיכאטר ולהסיר את התקיעות, היא עושה אוסינט בסיסי, מוסרת לו את מיקומם וכתובתם של ארבעת החברים ואומרת לצקורו שתשמח להמשיך את הקשר איתו רק אחרי שיבקר את חבריו ויפתור את הסוגיה שתוקעת את חייו.

וכך הוא נוסע לנגויה הולדתו ואחר כך לפינלנד לעיירה ליד הלסינקי. מגלה את חבריו והם בעלי משפחות, מוכר בסוכנות מכוניות יוקרה, בעל עסק שמאמן עובדים לצייתנות, ואמנית קרמיקה. בניגוד לצקורו איש מהם לא עוסק במה שחשב שיעשה בתיכון. הוא שומע פנים שונות של אותו הסיפור ומתפייס ככל האפשר. כל זה הוא עושה תוך שיוויון נפש כלפי חוץ, שגרת בישולים, כביסות, יחד עם חלומות סוריאליסטיים ומיניים בדרך המורקמית, פגישות מוזרות וסיפורים בתוך סיפורים. והסוף ... הוא סוף. לדעתי אי אפשר היה לסיים אחרת.

זה סיפור אפור על איש שקוף, עם המון מאפיינים מורקמיים. בודד מאוד, מלא שגרות, מוזיקה מערבית אבל אווירה יפנית ודכדוך שולט. למה אהבתי אותו ואילו את סטונר האדיש ויער נורווגי הדכאוני תיעבתי? אין לי מושג. לא יודעת להגיד, אבל בעיני הסיפור הקצר הזה מלא תקווה שקשה קצת למצוא במורקמי האחרים, וקראתי את רובם. אולי כי חיבבתי את האיש הזה הצופה מהצד, המכין פלטפורמה לנסיעה חלקה וטובה ובטוחה, אבל מעולם לא נוסע בעצמו ברכבות האלה שאת מסלוליהן הוא מתכנן במקצוענות ובשקדנות מרובה., האיש שגם בהלסינקי לא מצליח למצוא מה לעשות מלבד לחפש תחנת רכבת ולוח נסיעות. קשה להבין לפעמים, אבל חיבבתי מאוד על אף השם וכריכת הספר שאינם מושכים בעליל.

אהבתי את ההתחלה, והיו כאן כמה דברים שאני כנראה אחשוב עליהם בעתיד, אבל בסופו של דבר התחושות שלי כלפי הספר הן לא חזקות במיוחד.
הכתיבה של מורקמי נהדרת, אבל לפעמים הדמויות מדברות על דברים ואני לא מבינה, כאילו, פילוסופי מדי, הדיאלוגים היו קצת כאילו הם מתרחשים בראש של אותו אדם ולא בין אנשים שונים.

החלטתי לקרוא אותו אחרי שקראתי את "סופר כמקצוע", כי העלילה שלו נשמעה לי מעניינת.
וזה אכן היה מעניין, אבל קצת אפל ומבלבל.
המניע של הסיפור מבחינת הקורא לדעתי הוא פשוט הדמות, אם הדמות לא מעניינת את הקורא במיוחד, לדעתי קשה להתחבר לספר.

אז העלילה היא כזאת, צקורו בן 36 והוא מכיר בחורה שהוא מרגיש דברים רציניים כלפיה, בשם סארה.
הוא מספר לה על קבוצת חברים שהוא היה חלק ממנה בתיכון, ועד כמה זה היה מיוחד, ואיך שיום אחד בלי להעניק לו שום הסבר, הם הודיעו לו שהם לא רוצים קשר איתו יותר.
היא מעודדת אותו לחפש אותם ולהיפגש איתם, ולשאול למה הם חתכו אותו ככה מהקבוצה.
עברו מאז 16 שנה, וצקורו מבין שכנראה משהו לא נפתר אצלו שם, ולכן הוא מסכים לצאת למסע הזה.

אני לא אוהבת ספרים שהסוף שלהם מרגיש מבלבל, פתוח, ושאני מרגישה כאילו פיספסתי את מהות הסיפור כי הגעתי לסוף ואני נשארת עם השאלה: "אוקיי אבל מה הייתה הפואנטה?"
קראתי את הספר מאוד לאט, כן הייתי סקרנית לגלות, אבל כשגיליתי זה לא סיפק בי שום דבר מיוחד.
אני מבינה שעבור הדמות הגילוי היה משמעותי, אבל לא הצלחתי באמת להתחבר ולהבין איך זה מרגיש עבורו לגלות סוף סוף מה קרה.
יש פה דברים שאני אחשוב עליהם בעתיד, בעיקר הדברים המטאפיזיים, הלא מוסברים, הלא פתורים, וכאלה שאי אפשר להסביר עם היגיון.

זה מזכיר לי שהייתה פה שיחה בין שתי דמויות על היגיון, וצר לי, אבל כנראה שלא מספיק התחברתי, והרגשתי שהנושא מבקש ממני להפעיל יותר מדי אנרגיה מנטלית כדי להבין אותם - אז אני לא זוכרת מה הם אמרו, כי בקושי הבנתי אותם.
אני מניחה שהספר הזה מתאים לאנשים שאוהבים ספרים איטיים ומעוררי מחשבה, על נפש האדם.
לי באופן אישי הדרך שבה דברים נוסחו הייתה לי מאוד מעורפלת ולא ברורה.

אני תוהה אם צקורו על הספקטרום.
לא היה כתוב בשום שלב דבר כזה, אבל היה עמוד שלם בספר שתיאר דברים על צקורו, ומהתיאור זה היה נשמע שהוא על הרצף.
אני באופן אישי לא החלטתי מה אני חושבת, כי מעבר לעמוד הזה שתיאר את הרגישות של צקורו לדברים מסוימים, לא היה עוד שלב במהלך הספר שבו חשבתי שצקורו על הרצף.

וזהו.
היה לי בסדר.
לא הכי מהנה, לעיתים מעניין, לרוב מבלבל, אבל ללא ספק לקחתי מכאן משהו.

שמתי ברקע תוך שאני כותבת את הסקירה על הספר, את המנגינה שמלווה את הספר, ליסט "לה מאל דו פאיי" מתוך שנות העליה לרגל, זאת טעות. יוטיוב דאגו לקשט את הקטע עם תחנות רכבת וכיתובים ביפנית או שפות אחרות עם שם המחבר או שמו של גיבור הסיפור, מי רצה את כל השמאלץ הזה. חוץ מזה לליסט יש קטעים שבעיני יפים יותר אולי כי מוכרים יותר.

צוקורו טזאקי נזרק יום אחד מהחבורה המהודקת שהיה קשור אליה בשנות לימודיו בתיכון של עירו נגויה, ושכללה 5 חברים, ובמשך 16 שנה הוא לא מברר למה. הוא ממשיך את חייו לרוב בבדידות בטוקיו שם הוא עוסק במה שהוא אוהב: בניית או שדרוג תחנות רכבת, לשם כך למד הנדסה באוניברסיטת טוקיו, עד שהוא פוגש בחורה שמתחילה לתהות למה כל זה קרה ולמה למרות שהוא בתוך תוכו לא התגבר אף פעם על הבעיטה הזאת מצד חבריו הוא לא מנסה לברר את הענין.

כרגיל מורקמי מתאר את חיי היומיום השגרתיים כשהוא צובע הכל בצבעי מים מעורפלים, מבזיק ערפילי חלום על הכל.

לצקורו כמו לכולנו יש מגרות עם תוויות, כשצקורו מחליט לא להתעסק בבעיה מסוימת הוא פשוט מכניס
את הבעיה למגרה שכתוב עלייה "לא פתור" ודוחה את הבדיקה למועד אחר שבו יצליח להתעמת "פנים מול פנים" עם הסוגיה הלא פתורה.
כל הסיפור הנפלא כאן הוא בעצם על בעיה לא פתורה שלא משנה כמה זבל או שכבות תעמיס
עליה היא שם והיא לא הולכת לשום מקום רק מתרחבת עם השנים .

כמו בכל ספריו של מורקמי יש מוטיבים שחוזרים על עצמם באדיקות ואני מאמינה שזו האמת הגדולה של מורקמי וגם המסר הגדול שלו שנובע מתוך הספר ובא לומר לנו משהו מעבר לסתם סיפור.

המסר מאוד ברור לי והוא ערטילאי משום שהוא קשור לרוח והוא:

כשמשהו מתקלקל לנו בחיים כדאי ללכת לנקודת זמן שבו הוא התקלקל גם אם עברו שנים רבות ולהתעמת אתו ,לפגוש בו
,לקלף אותו ,לפתור/לתקן אותו בדרך הכי טובה שאפשר ואז להמשיך הלאה בחיים...אפשר לדמות את הרעיון לכלי שמנקים אותו,
לאחר הנקיון אפשר למלא בו כל מה שרוצים..
הוא ראוי ומוכן לקבל!!( וכמובן הכוונה לנקות בעצמנו בלי חברת ניקיון:))

על העלילה

חמישה חברים שתי בנות ושלשה בנים שנעים בחיים ומתפקדים כגוף הרמוני אחד. הם ממלאים אחד לשני את הצרכים הכי בסיסים שאנשים מחפשים בחיים, חברות אמיצה, הקשבה אחד לשני, תמיכה ועידוד. כשהיו ביחד החיים היו קטנים עליהם כי צלחו כל משימה ..יום אחד הוקיעו את אחד מהם ,את צקורו מהחבורה בלי הסברים. צאקורו הלך עם חור בלב ולמרות שהשתקם יפה הסיפור לא נתן לו מנוח במשך 16 שנה עד שפתר אותו כדי לתת מרגוע לליבו.

וזהו ציטוט על היופי שבדבר כשמצליחים לפתור ולפענח את הלב.

" השניים לא אמרו דבר עוד. למילים לא היה כח. כמו שני רקדנים שהפסיקו להתנועע, הם רק המשיכו
להתחבק חרישית, והפקירו את גופם לחלוף הזמן. זמן שבו שימשו בערבוביה העבר וההווה, ואולי במידה מסויימת
גם העתיד. בין גופיהם לא היה רווח, ונשימתה החמה נשבה על צווארו במרווחים קצובים. צקורו עצם את עיניו,
התמסר למוזיקה והקשיב ברוב קשב לצליל הקצוב של ליבה של ארי."


אני מאמינה שקורא שאוהב את מורקמי ,את הכתיבה, את הבדידות, את השיגרה שבתוך המילים ,ואת המסרים שלו
יאהב גם הפעם את הסיפור הנפלא הזה.

גדלנו על התבנית שכל אחד הוא מיוחד ,אך אולי החוסר מיוחדות של כל אחד נותן חופש בחירה להיות מי שאתה באמת בלי להציג . ,זו המיוחדות הכי יפה בלהיות פשוט אתה.
.למרות שהחברה דורשת מאתנו להציג הוכחות במה אנחנו מיוחדים ,מה הגוון שלנו..בכל מקרה הטבע והצבע שלנו יצופו לבד אם נניח לרגע מהתבניות המוכרות.


לפעמים במילים אי אפשר להסביר הכל לכן רצוי לקרוא ,להרגיש ולהתרגש...

הספר מתחיל עם עוד דמות מורקמית טיפוסית , סטודנט בן 20 שחושב על המוות ושוקל לקרב את קיצו ובינתיים מתנהל באדישות בעולם חסר צבע של כביסות , אוכל ופעולות יום יום פשוטות והתחלתי לחשוב שאולי הסדק שהתחיל אצלי ב- 84Q1 מתחיל להתרחב וזה נפנוף אחרון לשלום ביני לבין מורקמי למרות שהוא אהוב עלי מאוד.
יש גם משהו בטון של הספר , בצורה שדברים מנוסחים , בצורה שפרקים מסתיימים כאילו הספר נכתב בהמשכים שהקשו עלי להתחבר לספר. אני תוהה אם זה קשור לתרגום של עינת קופר כיוון שכך גם הרגשתי ב 84Q1 או שמוראקמי שינה את טונו או שאולי נעשיתי חסין לקסם ואולי שלושתם. מלכתחילה תכננתי לקרוא אותו באנגלית כי אני יודע שמורקאמי מעורב בתרגום האנגלי אבל לא עמדתי בפיתוי המתורגם.
בהמשך מתאר מוראקמי את גיבורו כלוח חלק , בזה שאין לו מה להציע אבל יכול לקבל עליו כל דבר וגם זו תכונה די מובהקת של גיבורים מוראקמים . הם נותנים לעלילה להוביל אותם למקומות הזויים ולחוות דברים שאנשים אחרים היו מתנגדים להם ו\או נרתעים בהתמסרות כמעט מוחלטת. סוג של הוביטים. זה מורגש בעיקר בלרקוד לרקוד לרקוד ובציפור המכאנית.
לשמחתי ככל שהמשכתי בספר גיליתי שהקסם לא פג והערסול התנודתי הקל שאני מוצא בספרים של מורקאמי החל להשפיע עלי ולמשוך אותי לתוך עולמו של טזאקי.
אבל מוראקמי עושה משהו שונה בספר הזה וזו תחושה שלי ויתכן כי היא אינה מבוססת על עובדות ואולי אפילו אינה נכונה:
קודם כל זה אחד מהספרים היותר קוהרנטים של מורקמי עם קו עלילה אחד וברור עד כמה שמורקמי יכול להיות קוהרנטי ( ספר נוסף שאני מחשיב בקבוצה הזאת הוא יער נורווגי ). למרות שהסיפור די פשוט הייתה לי הרגשה שהוא משתמש בספר כסוג של סיכום ביניים או יותר נכון בגיבור חסר הצבע שלו כסיכום ( ביניים או לא ) לדמויות קודמות שלו. אני מרגיש זאת כי הוא מסביר אותו. הוא מסביר למה הוא מגיע לאובדנות הזאת ומאוחר יותר הוא מעמת אותו גם עם תיאורית הכלי החלק ומראה לו מדוע הוא אינו כלי חלק. בנוסף למרות שבתחילה צקורו נראה כדמות פאסיבית הוא בסופו של דבר הופך להיות דמות אקטיבית עם רצונות ברורים.
יש המון ניואנסים ונושאים בספר הקצר הזה שדיברו אלי ונגעו בי וזה חלק מהקסם המורקמי. הוא כותב על חיים מאוד יפניים ונוגע ביחסים ורגשות אוניברסליים.
הספר הזה הוא על הצבעים שאנחנו צובעים את עצמbו ועד כמה אנחנו נותנים לסביבה לקבוע את הצבעים בהם נשתמש או יותר נכון עד כמה אנחנו נותנים לצבעים שאנחנו חושבים שהסביבה נותנת לנו לצבוע עצמנו.
אחד הדברים היפים והמדוייקים ( מבחינתי ) שמורקמי כותב בספר מתאר שהכאב האמיתי בפרידה אינו לראות את בן\בת הזוג עם מישהו אחר אלא לראות אותם מאושרים עם אחר כפי שמעולם לא היו איתכם.
הערה לגבי העטיפה: העטיפות של הספר בבאנגלית מינימליסטיות ויפות. גם בארץ בדרך כלל נקטו בגישה המינימליסטית שעובדת נהדר עם הספרים של מורקמי. לטעמי, עטיפת הספר הזה בעיברית ,אולי מדגישה את חוסר הצבע אבל מאוד לא מזמינה לקרוא.
זה לא הספר הכי הטוב ביותר של מורקמי שקראתי אבל הוא ספר טוב ויפה והוא חגיגה מוראקמית והוא נשאר איתי גם כמה ימים אחרי שסיימתי. מורקאמי בהחלט נשאר בחמישיה הפותחת.
מומלץ עם כוסית ויסקי ליד.

יש לי חיים אמא, יש לי צחוקים אחות, יש לי חופש אחי, ויש לי זמנים טובים, גבר. יש לי דרכים משוגעות בת, יש לי קסם ששווה מליון דולר דודן, יש לי כאב ראש, וכאב שיניים, וזמנים טובים כמו לך..... (טוב, זה נשמע יותר טוב שכגרבר שר זאת על השולחן של שילה). יש לנו מלא דברים ולפעמים, טוב לא יודע לגביכם, אבל לפעמים אני מרגיש שאין לי כלום. אין לי כלום להציע למי שירצה בחברתי, סתם כלי ריק, משעמם, חסר יחוד וצבע. כך צקורו טזאקי מרגיש.

"אני חושב שזה בגלל שאין לי כנראה משהו כזה שנקרא עצמי. אין לי אינדיווידואליזם מסוים, ואין לי צבע ססגטני. אין בי שום דבר שאני יכול לתת. זאת בעיה שאני נושא איתי מאז ומעולם. תמיד הרגשתי שאני כמו כלי ריק".

צקורו חווה אובדן כבד בימיו באוניבריסטיה כזה שגרם לו לשוטט בקרבת המוות תקופה אורכה.. ובסוף לבחור בחיים. כיום כשהוא בין 36 חברתו החדשה דוחקת בו להתמודד עם עברו, לסלק את עבותות ההדחקה,ולנסות להבין מה בעצם קרה שם.

פעם כשהייתי באוניברסיטה הייתה לי מערכת יחסים עם סטודנטים מתחום מדעי הרוח (פסיכולוגיה), גם היא כמו סארה חשבה שכדאי שאתמודד עם עברי, האובדנים שחוויתי בצבא, והשפיעו על עיצוב נפשי ועדין כנראה משפיעים על התנהלותי. כמובן שבחרתי בדבר האחד שהכרתי באותו שלב בחיי (שיחת ה"זה לא את זה אני"). אבל צקורו טזאקי בין 36, ובוחר להתמודד עם עברו לנסות להבין מה בעצם קרה שם, זה מעין תנאי של סארה לקבל אותו. כך יוצא שאנו יוצאים עם צקורו למסע הזה, שמוביל אותו מטוקיו לעיר הולדתו ולפינלנד ולתוך עצמו, מסע ממנו הוא יוצא אדם אחר.

חברת הספרים שאלה אותי "אני אוהב את הספר?"
עניתי "איך אני יכול לדעת" (הפחד להמליץ זוכרים).
היא שאלה: "הוא ספוטיניק, ויער או קורות הציפור המכנית"?
"ספוטניק ויער" (ספוטניק אהובתי ויער נורבגי) עניתי (היא לא אוהבת את מורקמי של המציאות המקומטת והאחרת)
"אז אוהב"


אז למי שלא אוהב את הספרים ה"מוזרים" של מורקמי- ואהב את יער נורבגי וספוטניק אהובתי
ולמי שאוהב את כל מה שמורקמי כותב...

ובכלל למי שאוהב.

מורקמי הוא אמן האווירה. הספר הזה הוא אמנות האווירה, מתן התחושות חסרות השם כמעט של הקיום האנושי, משמץ נחת לְרוב עצבות. אין זה כמובן ספרו היחיד בו הוא נוהג כך. במובן זה, במשחק הגוונים העדינים של התחושות האנושיות, אין הוא אלא תעשייה אווירית.
חמישה בני עשרים חברו ליצור חבורה על טבעית כמעט. בדר"כ מדובר במשולש, משולש רומנטי, זה המפרנס סרטים וספרים לרוב. רביעיה נתפסת כשני זוגות של חברים ושישיה היא כבר קהל או פחיות באריזת חיסכון. חמישיה נתפסת כרביעיה עם גלגל רזרבי, אבל הפעם מנפק לנו מורקמי חמישיה הרמונית, כאלה שלמדו בתיכון יחד, התנדבו יחד והמשיכו יחד בחברות נטולת מתחים, גם מיניים, במפגשים מפרים ובידיעה שיש על מי לסמוך ביום סגריר. ימי סגריר לא ממש היו, כולם ילדים של אנשי המעמד הבינוני פלוס, צקורו מכולם במעמד אף טוב מהם, כולם מנגויה ביפן, עיר גדולה, אך לא כרך כטוקיו.
ארבעה מבני החבורה משלבים בשמותיהם צבעים, כך מלידה. יש את כחול ואדום, יש את שחורה ולבנה ורק צקורו חסר צבע ולפעמים קצת יורדים עליו בגלל זה. וכך בגיל עשרים, צקורו חסר הצבע, אך בעל הדירה בטוקיו, עובר ללמוד בטוקיו וכשהוא בא לבקר בביתו בנגויה הוא מתבשר, אחרי שניסה להשיג בטלפון את חבריו, שלא לשמור אתם על קשר משום שהם מסרבים לראותו ולשמוע ממנו. צקורו לא מבין את הבשורה וכחול מסביר לו שהוא בטח יודע למה. צקורו לא יודע וחמישה חודשים הוא ממשיך חייו כזומבי, מבקש נפשו למות.
הסיבה לכך לא מוסתרת מהקוראים בהמשך, אבל לפני כן נכנס לחיי צקורו בחור בשם האידה, שאף בשמו צבע, אפור, וכמו שנכנס כך יצא. כך עוברות להן 16 שנים בלי שיכנס עוד גורם ממשי לחייו.
גם בספר זה בוחר לו מורקמי, כרגיל, גיבור שהוא צעיר הלומד באוניברסיטה, אחד שלא מעריך במיוחד את עצמו והסביבה דווקא כן. עד שמתגלים הסודות, הספר מרתק ומושך, נגיעות המכחול הצבעוניות, אלה הצובעות את צקורו חסר הצבע, מקסימות והספר נוגע בנימים הכי עמוקים של הקורא.
ספר מקסים, כרגיל נוגה ונוגע.

'יאללה כבר!', השאלון הביקורתי של זואי גלאס.

הרזומה: לחלוטין לא המורקמי הראשון שלי, אבל מצד שני גם לא קראתי את כל 14 ספריו. בין היתר ביקרתי ב-'קפקא על החוף', 'קורות הציפור המכנית', והספר הראשון של 1Q84.

הסיפור הפורמלי: מהתיכון היה צקורו טזאקי צלע בחמישיית חברים קרובים מאוד, אלא שכשהוא היה בן 19 הם ביקשו ממנו שלא יצור איתם קשר יותר מבלי לספק תשובה. שש עשרה שנה מאוחר יותר הוא יוצא לפגוש את כל אחד מהחברים בהמלצת החברה החדשה שלו כדי לברר מה קרה שם. אה וכל אחד מארבעת חבריו מהתיכון נושא צבע בשמו ורק לצקורו אין צבע בשם.

הסיפור בת'כלס: מורקמי מאוד נאמן לכריכות האחוריות שלו, ועל כן לרוב מה שמובטח זה מה שתקבל, בתוספת מוזיקה קלאסית, אוכל, ובמקרה הספציפי הזה – הנדסה של תחנות רכבת.

הכתיבה: נו, מורקמי. מאוד טובה ומאוד פשוטה. תמיד יש איזו תעלומה או שתיים או שבע עשרה שלא יפתרו. תמיד יש גיבור שהוא במידה מסוימת חסר צבע. תמיד יש את המימד האירוטי הקודר ותמיד יהיו החלומות המוזרים והמבלבלים ומלאי החיות. ותמיד מחפשים משהו ולרוב לא מוצאים אותו. ותמיד יפן, מן הסתם. ותמיד תיאורי שגרה ותיאורי לבוש. וזה מארז מצוין, והדבר היחיד שאפשר לקטר עליו זה על אותו 'תמיד'. כבר שמעתי טענות על זה שמורקמי ממחזר את עצמו מתוך מניעים עצלניים ותאווי בצע. ואני דווקא אוהב את ה-'תמיד' הזה, את אותו מורוקמיות שלא משתנה. מה רע בזה?

נקודה למחשבה (מכיל ספוילרים): ובכל זאת קצת עצבן אותי שבסופו של דבר צקורו טזאקי לא משתנה כמעט אחרי המסע הזה. דמויות שטוחות, כפי שהתיכון קורא להן, הן מעט מרגיזות. זה מרגיש לא הוגן שאנחנו עוברים איתו את המסע הזה ואנחו מופתעים בשבילו ופגועים בשבילו ומתעודדים בשבילו וצקורו טזאקע, כאילו כדי להכעיס, נשאר חסר צבע. ועד כמה, בעצם, זה נכון שכל אדם הוא צבע אחד? זו ראייה מעט שטחית בעיני. בני אדם הם לא פאואר ריינג'רס וכל אחד הוא כל הקשת.

העטיפה: או! הנה לכם מקרה מעניין! הספר יצא בשיתוף של הוצאת כנרת-זמורה-ביתן עם הוצאת כתר, והכריכה בהתאם היא כתערובת של הגנים של שני ההורים. מצד אחד, הכיעור והאיוריות של כנרת-זמורה-ביתן (ב-'האיוריות' אני מתכוון לנטייה שלהם לשים על הכריכה תמונה שנגזרת ישירות מהכותרת. אם יש בשם 'נמר' אז גם על העטיפה יופיע נמר וכן הלאה. כאן אנחנו יכולים לראות הן איור של צקורו טזאקי הנוסע תרמיל של טיולי עלייה לרגל והן הדגשה של חוסר צבע במקום המתאר חוסר צבע), ומצד שני מידת ההשקעה של הוצאת כתר שגם אם לא מצליח להם מרגישים שהם ניסו. ובסך הכל לא מאוד מושך לקריאה.

ציטוט מוצלח/מייצג: והפעם בפינתנו ציטוט מייצג: "וגם אם לא יתבהרו הדברים, מה בעצם אכפת לו? מה הוא יכול לעשות נגד זה? כלום. צקורו טזאקי חסר הצבע ימשיך לחיות את חייו כשהוא חסר צבע. שהרי הוא לא מפריע בכך לאף אחד".

מיועד ל: מעריצים של מורקמי; בני 15-16 ומעלה שמתחילים/ממשיכים לחפש את המקום שלהם בחברה ואת האישיות שלהם ( הבהרה: אין הכוונה שזה ספר ברמת ספרי-נוער אלא שהספר, שאינו פשטני, עשוי לדבר ולעניין גם בני נוער); וגם כל מי שרוצה ספר שכיף לקרוא ושלא דורש יותר מדי קשב ותשומת לב ומשכיח מעט את היומיום.

שורה תחתונה: מורקמי כתב עוד ספר. זה לא משובח אבל זה מלא קסם, כזה מהסוג שגם מרגש וגם מבדר וגם מעורר מחשבה. לרוב, לא צריך יותר מזה.

לפני מספר שבועות נערכה פגישת מחזור בבית ספר התיכון שלי בירושלים.
כשחברים שאלו אם אגיע אמרתי שהמקום היחידי לגבי הוא המקום שאני נמצא בו עכשיו ואין לי עניין במפגשים כאלה
ייתכן שהיו לי בשנות הפעילות הסוערת שלי בתיכון אירועים מכוננים, אבל נראה שהם התפזרו לכנפות תבל, כמו הרבה חברים מהתיכון,
מה המשקל שיש לארעיות בחיינו כשקבוצת אנשים נפגשת לפרק זמן מסוים ואז מתפזרת באותה פתאומיות שבה היא קמה.
כשקראתי את ספרו המקסים של הרוקי מורקמי, לא יכולתי שלא להיזכר בפגישת מחזור, אותם חוטים שזורים שקושרים אותנו לעברנו,
איזו משמעות יש להם לגבינו , בתובנה הזאת מתחבט גיבור סיפורנו שהוא במידה מסויימת "חסר צבע" בחייו
מהנדס תחנות רכבת שלעולם לא נסע לשום מקום לשום מסע בחייו , לפתע נאלץ לחזור ולנבור בעברו ולצאת למסע גילוי עצמי.
רומן בלשי עם נגיעות סוראליסטיות, כתוב בשפתו העדינה וכל כך מעמיקה של הרוקי, שהוא אחד הסופרים האהובים עלי.
כל אחד מאיתנו ימצא משהוא אישי בסיפור חייו של גיבור הספר , רגעים שמשמעותם השתנתה על פני השנים וגורמת לנו לחשוב מחדש על מסלול חיינו
מנהסתם הנבירה העצמית היא זאת שמניבה אינספור פגישות מחזור, אולי לא תמיד מתאימות לכל אחד אבל בהחלט שוות מחשבה
לאוהבי הרוקי מורקמי ולאוהבי פגישות מחזור מזדמנות - אני נהניתי ואהבתי.

אגב ראיתי שנכתב שהסיום של הספר מאכזב - אני ממש לא חשתי כך, צריך להיות סופר אמיץ כדי לסיים ספר עם סימני שאלה ואולי בעצם סימן קראיה משמעותי.