ביקורת ספרותית על רק שנינו מאת אלחנן ניר
ספר בסדר

---

וירוס חורפי מפנק נתן לי מתנה שכבר מזמן לא זכיתי לה - להתחיל ספר ולסיים אותו ברציפות אחרי יממה. זכה "רק שנינו", וזכיתי אני העמלקית הקטנה, ושמיכת הפוך הגדולה כיסתה על שנינו עד תום העלילה (והחום. וכל השאר). אמנם "רק שנינו" חיכה בסבלנות אדוקה עד שאזכה לוירוס הנ"ל, שכן הביקורות שקראתי עד קריאתו היו מעורבות, וכך לא עטתי עליו מיד, אבל גם לא דחקתי אותו לסוף הרשימה.
על מה המהומה?
יונתן להבי, גבר דתי בעל פוטנציאל להיות עילוי גדול בתורה ובינתיים מורה בתיכון למקצועות הקודש, גר בירושלים, נשוי טרי וחרד מהרגע בו יהפוך לאב. יונתן מגיע ממשפחה ציונית דתית "קלאסית": הוריו צבועים בגווני גוש אמונים, אביו הקים עם חבריו לצבא ישוב מעבר לגבולות הקו הירוק צפונית לירושלים, ללהט האידיאולוגי של אביו חברה האם שכל חלומה היה שבן זוגה יעסוק בתורה ויהיה גדול בה. חלומה של האם נגוז כשהאב פורש מתפקידו כרב הישוב, חלומו של האב מתנפץ לאחר שהמשפחה עוזבת בנסיבות טראגיות את הישוב שהקימו, אל ירושלים.
יונתן עונה להגדרה של 'אנטי גיבור' - מתקשה לנוע קדימה, אינו כובש יעדים, חף מכריזמה וביטחון עצמי והאמת שגם אותי אישית כקוראת לא עורר להזדהות עוצמתית, לעיתים חמלה, אבל זה, כאמור, לא בדיוק מודל להערצה :)
ליונתן אח צעיר ממנו, שכמו משלים את דמותו שלו - מיכה. מיכה מאופיין כחולה במחלת נפש דו קוטבית (מאניה-דיפרסיה בשמה העממי), במיכה יש עוצמות אדירות, יצירתיות מתפרצת, מעוף חסר גבולות - אך גם תהומות אימתניים, בורות אפלים ללא קרקעית, כשיונתן נמשך - נבהל מתאומות זו, ובעיקר מתקשה להציב גבולות ולאתר איזון. יחסים אלה, כמו גם תחושת הצורך להגשים את חלומה האבוד של האם לתלמיד תורה עילוי במשפחה - מעוררים חרדה אצל יונתן, הוא נע בחוסר שקט לאורך העלילה ומעורר פעמים רבות חוסר נוחות בקורא.

זה בגדול.

אלחנן ניר מצייר בספר דמות של גבר ציוני-דתי שאינו דומה לסטריאוטיפ של הרב לוינגר (דובון ועוזי) אבל עדיין לא מגובש בפני עצמו. הוא הרבה פחות ייצוגי, בטוח בצדקת דרכו, מעורר הערצה או התפעלות, ובעיקר אכול ספקות, חרדות, חוסר וודאות אבל גם פתוח לערוצים שדור ההורים שלו לא חלמו אפילו לחשוב עליהם.
הספר כתוב לא רע, אני אישית התמסרתי לקריאתו בסך הכל בהנאה. בעיני יש אמת בביקורת שאלחנן ניר כמו כתב את הספר עפ"י מתכון מדוקדק שיצור את הרומן המיטבי, דקדוק שכמו גזל בעצמו את דרגות החופש מן הכותב, ממש כמו העדר דרגות החופש של גיבור הסיפור. הדבר יוצר תחושת אילוץ מסוימת שבמידה רבה מרחפת על הספר כולו. עם זאת, הוא בהחלט קריא ומזמין.

חברים, הפעם אני מתקשה להחליט אם אני ממליצה ועד כמה, בוא נסגור על המלצה בלי סימן קריאה,
סבבה?

לקריאה נוספת - ממליצה ביותר על הביקורת של יוסף על הספר, שהגדיל לעשות וצרף גם ראיון מרתק ממש עם המחבר:
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=102971

» ביקורות נוספות של זרש קרש
» ביקורות נוספות על רק שנינו