ביקורת ספרותית על רק שנינו מאת אלחנן ניר
ספר טוב

---

אני מרשה לעצמי לומר שאני די מכיר את הכתיבה של אלחנן ניר. מכיר ובדרך כלל מוקיר. קראתי לא מעט משיריו, קראתי את ספרו 'רצוא ושוב' וקראתי לא מעט ממאמריו שהתפרסמו לאורך השנים בעיתונות ובכתבי העת. ניר כותב ומפרסם לא מעט אבל זה ספר הפרוזה הראשון שהוא כותב, אז במובן הזה מדובר בספר ביכורים, וככזה אתייחס אליו.
אלחנן ניר הוא דמות די ידועה בציונות הדתית לסוגיה. הוא רב, הוא עורך מוסף התרבות והספרות של 'מקור ראשון', הוא כותב הרבה על יהדות קיומית, יהדות אחרת, לא במובן הרפורמי, יותר במובן המכיל, הפתוח, המאפשר, וכתלמיד של הרב שג"ר ז"ל הוא גם אמון על מורכבות, על תפיסה אקסצנטרית של החוויה הדתית ואפילו על הפנמת כמה מעקרונות ההגות הפוסט מודרנית ותורות המזרח, ובעיקר על העמדה המחפשת והמתבוננת, ולא על זו המצהירה והיודעת כל.
כל המבוא הזה הוא רק כדי להסביר באיזו עמדה הגעתי לספר.

הספר עצמו עוסק ביונתן, גבר צעיר בשנות נישואיו הראשונות, כשהוא מתמודד התמודדות טרגית משולשת מן העבר ההווה והעתיד. אחיו הצעיר עידו, מוכשר ומיועד לגדולות מת מסרטן, אחיו המבוגר מיכה לוקה בסוג מסוים של מחלת נפש, ויחד עם אשתו הם מצפים לילד אחרי הפלה כואבת.
יונתן עצמו היה סוג של הבטחה בעולם הישיבות, הבטחה לא ממומשת. הוא עוזב את העולם התובעני הזה בשביל ליצור זוגיות שקטה וחיים פשוטים וקטנים בפינה מרוחקת יחסית בירושלים. אבל גם בבחירה הזו ההתמודדות לא פוסחת עליו, לא מהעבר, לא מהווה ולא מהעתיד.

עד כאן ספר עם פוטנציאל גבוה. סיפור על בניית זוגיות, על יציאה ממסגרות מובנות, על חיפוש אחר דרך לא נתונה מראש. על שאלת שאלות, ועל המוכנות לשאת במחיר ההחלטות. ובכל זאת ההתייחסות לספר הזה חוצה אותי. באיזה שהוא מקום העלילה והדמויות השאירו אותי מרוחק. הדמיון לחיים האישיים של ניר בולט מידי. הספר גדוש בסימבוליות, דחוס במשמעות, ומודע לעצמו יותר מידי. שופע במשלבי לשון גבוהים ומשפטים מתפייטים, שלי אישית שידרו קצת חוסר אמינות. וכאילו לא די בזה הוא גם עמוס בשלל טרגדיות שעל הגיבור להתמודד איתן (מחלה, מוות, הפלה, שגעון). משל חייבים לעסוק בכל הדברים יחד בספר אחד קטן.
מצד שני לא צריך להתבלבל, הספר טוב ואיכותי. הביקורת שלי היא לא על מנת מזון מהיר אלא על מסעדת בוטיק. מדובר בכתיבה מאוד אמיצה, מתריסה, מחפשת דרך, לא דוגמטית, ולא יודעת כל. מרגישים את הענווה, את החיפוש ואת האומץ. רק מי שמכיר את העולם שניר בא ממנו יודע שצריך הרבה אומץ לכתוב ספר שלא פוחד לשאול את השאלות, אפילו המתריסות, על המיינסטרים החרדל"י מתנחלי, אבל בכל זאת בלי לבעוט, ובלי לאבד את הדרך לגמרי.

ועדיין, למרות כל הפוטנציאל, ואולי דווקא בגללו, ובשל החסרונות שמניתי, היה לי קשה להתחבר לדמויות, הכתיבה לא הייתה מספיק קולחת. ההרגשה היא שנכון, הסופר הוא כשרוני ומשכיל וגם רגיש ונבון, אבל לפעמים לספרות טובה אין די בנתונים הללו, יש משהו מעבר שעושה ספרות לספרות נוגעת וגדולה באמת, וקמצוץ הקסם הזה היה לי חסר. אבל מאוד ייתכן שזה רק אני.

(ראיון מעניין עם ניר בהקשר לספר ובאופן כללי אפשר למצוא כאן, למי שזה מעניין אותו: https://bedofsodom.wordpress.com/2017/07/01/%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%A2%D7%9D-%D7%90%D7%9C%D7%97%D7%A0%D7%9F-%D7%A0%D7%99%D7%A8-%D7%A8%D7%A7-%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%A0%D7%95/).

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על רק שנינו