אל "רק שנינו" הגעתי מלאת סקרנות וציפיה.
אלחנן ניר הוא משורר ומסאי מוערך, איש שהכתיבה היא עיסוקו, אבל זהו ספר הפרוזה הראשון שלו, ואני מתחברת לפרוזה הרבה יותר מאשר לשירה.
"רק שנינו", לפי התקציר שלו, מספר את סיפורו של יונתן להבי, המנסה לבנות את הזוגיות הטריה שלו עם אליסה, אשתו. הם מנסים לבנות את ה"רק שנינו" הפרטי שלהם, אבל על ה"רק שנינו" הזה מאיימים יחסיו של יונתן עם אחיו מצד אחד, וההתכנסות פנימה והבדידות מצד שני.
אבל כבר בתחילת הסיפור, גיליתי שעוד גורם משמעותי שכלל אינו מוזכר בתקציר לוקח חלק בעלילה.
כמי שגדל בישוב, קרוב גיאוגרפית ורעיונית לישוב בו גדלתי אני, מכיר אלחנן ניר היטב את כוחה של הקהילה. לטוב... ולרע.
בשבילי, החלקים האלו של הסיפור היו משמעותיים במיוחד, ועוד אחזור לזה.
הסיפור מתרחש על רקע הריונה של אליסה, אשתו של יונתן, הריון שבא לאחר הפלה כואבת ומלווה בחרדות מסוגים שונים. העלילה מיטלטלת בין ההריון, העתיד המקופל וצפון ברחם, לאפיזודות מהעבר של יונתן.
חייה של משפחתו נחשפים במבט רטרוספקטיבי: המשבר הגדול של מות אחיו הצעיר, עידו, מסרטן. המשבר של מחלת הנפש של אח נוסף, מיכה. המשבר של הסדק שנוצר מול הקהילה, שהולך ומתרחב לכדי משבר שלא ניתן לאיחוי.
בעוד שאליסה חרדה לאבד את ההריון, לאבד את האפשרות להיות לאם, חרדותיו של יונתן נעות בכיוון ההפוך: האם הוא מסוגל להיות לאב?
חרדותיו מקבלות ביטוי דרך הקבלות העדינות שנטוות בספר בין מחלתו ומותו של עידו להריון, הפלה וללידה.
רופא מופלא שמבקש להתקשר אליו בכל שעה, עם כל שאלה, יופיע בשני המקרים.
קיר של תמונות - של חולים סופניים ושל תינוקות שזה עתה נולדו יופיעו בשתי סצנות,האחת - אשפוזו של עידו, השניה - .הריונה של אליסה.
הקבלות שמדגישות את חוסר הטבעיות של הימצאותם בכפיפה אחת, תחת קורת גג אחת, של מחלקת יולדות ומחלקות סופניות, ויחד עם זאת, את הפחד שמעוררים ביונתן גם המוות וגם החיים.
בכלל, הקבלות ואנלוגיות הולכות ונטוות לאורך כל הסיפור ויוצרות מבנה מורכב שדורש פענוח. גורל חייו של יונתן אל מול גורל חייו של אביו, הנסיגה המשותפת לשניהם מההליכה בגדולות, מעמדת כוח והשפעה, מחזקות את חרדותיו של יונתן מהאבהות: האם יצליח להיות אב טוב יותר מאביו שלו? או שמא נגזר עליו ללכת בדרכיו של אביו?
וגם גורלנו של מיכה, אחיו חולה הנפש, שזור בגורלו. הטירוף של מיכה מהווה משקולת על חייו של יונתן מצד אחד, ומצד שני - יש בו קנאה על השחרור המוחלט שמעניק הטירוף. על האפשרות לבטא את כל מה שמודחק, מרוסן וכבוש.
כשיונתן מצטרף למיכה בפניה לעו"ד לשם תביעה רפואית נגד הרופא של אחיהם אנחנו יודעים: הוא יודע היטב שהרופא אינו אשם, אבל הזעם על הילקחותו של אחיהם, על המוות הלא הוגן ולא מוסבר, הזעם שאין לאן לנתבו מחפש לו דרך לפרוץ, ורק ההליכה בעקבותיו של מיכה, זה שלעולם אינו מרסן את רגשותיו, אולי תאפשר מוצא.
וכמובן, גם קיומו של מיכה לוקח חלק בחרדות האבהות של יונתן: מחלות נפש הן הרי עניין גנטי. האם הוא עצמו צפוי עתיד להילקח בשבי הטירוף? האם יעביר אותו לילדו בירושה?
וישנו גם עידו, האח שנוצח על ידי הסרטן. האח שהיה צפוי להגשים את שאיפות הגדולה של האם, שהאב והאח הגדול - יונתן - כשלו מלהגשים. האם היה לעידו סיכוי בכלל? או שמא נתיב חייו שנקטע מוקדם כל כך, צפוי היה לסטות ולהימשך בעקבות אביו ואחיו? האם יש לנו סיכוי מול הנתיבים שהותירו לנו בני משפחתנו, מול הגורל, או שמא משורה ישחרר רק המוות?
וישנו הישוב. הקהילה. הקהילה שיש בה משהו מן המשפחתי, שכן היא, כמו המשפחה, מהווה מעגל המקיף את האדם, אינו מאפשר לו להיות "רק הוא", או לזוג להיות "רק שנינו".
והסיפור הזה, הסיפור על משבר של משפחה מול קהילה, על האופן בו העוצמה של הקהילה לעיתים רומסת את הפרט, על המתח בין האידיאולוגיה הקהילתית לשיקולים האישיים, הוא סיפור שמעסיק אותי שנים. הוא סיפור שכתבתי, יותר מפעם אחת. אבל אף פעם לא מספיק טוב.
וסוף סוף אני קוראת מישהו שכתב אותו. וכתב אותו היטב.
בספרים בני ימינו, מקובל להציג את האפלה, את התהומות, את החושך שאורב במסתרים, מאחורי חזות של כפר קטן ושקט או עיירה שלווה ושוחרת שלום. אני קוראת ספרים כאלו ונותרת מרוחקת. מה לי ולכל סיפורי האימה המתרחשים במרתפים ומאחורי דלתות נעולות.
סוף סוף מצאתי את הסיפור הקטן. האמיתי. הסיפור הקטן שמרכיב את הדרמה הגדולה של כל כך הרבה אנשים.
כי דרמה גדולה לא חייבת להגיע עם רוצחים סדרתיים, גילויי עריות למיניהם, תופים ורעמים.
דרמה גדולה היא לעיתים סיפור קטן על פני השטח, שרובו מתרחש במעמקי הנפש, והיא זו שמעניקה לו את גודלו.
הספר הזה הוא כולו ספר כזה. יש בו חומרים "גדולים" ועם זאת - יומיומיים. מחלה, מוות, מחלת נפש, ציפיות נכזבות, חרדות, תהיות, קהילתיות ושברה. אלו חומרים שמרכיבים את החיים האמיתיים, היומיומיים, של כל כך הרבה אנשים.
אין פה גילויים מרעישים, טוויסטים שהופכים הכל על פיו. יש פה חיים, על כל מורכבותם וכאבם.
יש פה גם תיאור יפהפה ומורכב של עולמו הדתי של הגיבור. מורכבות שכמעט ולא יצא לי להיתקל בה בספרים.
העולם ההלכתי, השזור בחיי הגיבורים, העולם האמוני, ההתנגשות ביניהם, וביניהם לבין העולם המודרני. החיפוש, התהיות, השאלות. הטבעיות שבה הדימויים והארמזים מהמקורות משתלבים בסיפור, בהיותם חלק מעולמו של הגיבור.
נקודת חולשה בספר, בעיני, היא דמות אמו של יונתן. ענת, שמוצגת כדמות אובססיבית כמעט, שאומרת דברים ופועלת בדרכים שהתקשתי להאמין שאם שפויה היתה נוקטת. בשלב מסויים חשבתי שמזלו של עידו שמת מסרטן, כי עם אמא כמו שלו וציפיות כמו שהיו לה - היה צפוי לו עתיד מר.
בכלל, נדמה לי כי דמויות הנשים בספר שטוחות יותר, מורכבות פחות, מדמויות הגברים, מה שהופך את הספר הזה ל"ספר גברי" במובן מסויים. אבל במובן ההפוך מהמובן המקובל, אין פה שום מאצ'ואיזם. יש פה גבריות חדשה, מחפשת דרך, אובדת דרך, נסוגה או ניטרפת ומסתכסכת.
וכמובן אי אפשר שלא לדבר על הכתיבה. הכתיבה בספר היא לא פחות ממופלאה. הייתי כותבת כתיבה שירית, אבל הביטוי הזה אולי מעלה על הדעת כתיבה מפותלת, מוקשה, לא מובנת, כזו שאין בה עלילה. והכתיבה פה בהירה, מובנת, ועלילתית מאוד. ויפהפיה, כבר אמרתי?
יש בי ספקות מסויימים לגבי היכולת של מי שאינם מגיעים מתוך העולם של הספר. שאינם מכירים את המקורות המשולבים פה טוב כל כך, באקראיות ובטבעיות, להנות מהספר.
אני רוצה להאמין שהמימד האוניברסלי של הספר, שהיופי שבו, יכולים לדבר לכל קורא, אבל אין לי ספק שיש פה רובד שעלול להיות מוחמץ.
אסיים בכמה ציטוטים, ומכיוון שלא סימנתי תוך כדי קריאה, ומכיון שלא הייתי יודעת מה לסמן, כי צריך לסמן לפחות חצי ספר, הבחירה היא אקראית ובלתי מייצגת, והספר מומלץ גם אם לא התחברתם לציטוטים הספציפיים.
"פטישים עליך, יונתן. יש רגע שבו כל הפחדים השחורים, השותקים, שאתה יודע שאורבים לך בכל רגע, פורצים החוצה, עורקים שורות-שורות מן המחסנים המאובקים החורקים, מכריזים בקול בוטח על התקוממות מאורגנת ומאיימים לקבור אותך תחתם"
"הישוב כולו נראה פרוש על הדשא, רבוץ כמו ענן גדול ושותק, והשמש, הנוטה כבר קלות לירושלים, מכה אותו בסנוורים"
"אל מול ירושלים של כאב ושל נחושת-חידלון ושל קווים אחרונים של אור אחזו מיכה ויונתן במעדרים וכיסו את עידו"
"ויונתן שאל את עצמו למה נוכח מתים מדברים תמיד בארמית או ביידיש, כאילו העברית הצעירה נאלמת דום מול המוות הישיש והמשופשף, ורק השפות הזקנות הללו אמיצות לעמוד לפניו מבוצרות ולנסות להתדיין עמו."
"הרי מאז הפטירה של עידו היא חיכתה לרגע הזה, כמו לאורח שבישר על בואו ואי אפשר לעשות דבר מלבד לשבת בקוצר רוח ולהתפלל שישתחרר פקק התנועה שבו נתקע או או לפחות אומר שנתקע. אבל אצל אביהם נדמתה הודעה זו לבור ענק שנפער באמצע הגוף, ולא רק בגלל בגידתו של הרב הוכלר (שמאז הפגיעה השמיט עמנואל משמו במכוון את תואר הרבנות, והותיר אותו רק עם הוכלר, ככסות דקה ומבישה לעורו), אלא בעיקר בשל החלום הגדול שנגוז כך כהרף עין. היה נדמה אז ליונתן שעוד רגע ייסחפו כולם לאותו בור ענק, אמא ונועה ויונתן ומיכה - ויבלעו חיים באדמת העזאזל האילמת הזאת"
תקראו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
