ביקורת ספרותית על הארכיבר - רומן מאת מרתה קולי
ספר מעולה

---

חבל שאין שישה כוכבים, בקלות מגיע לה. גם יותר.
ספר אינטליגנטי, במלוא מובן המילה. גם מבחינה אינטלקטואלית, גם מבחינה תרבותית, גם מבחינת אפשרות לבנות ולהבין מורכבות נפשית בכשרון רב, וגם מבחינה ספרותית.
סיפור של המסע מאטימות (שבאה מתוך התגוננות) – לגאולה, דרך אושר, התכחשות מתוך אי יכולת להתמודד, בגידה, אסון, אובדן, כאב, הבנה והתגלות. בקצה השני – הזדהות עם האחר בצורה אובססיבית, שמטשטשת את גבולות האני, עד כדי אבדון אבסולוטי. ובעוד קצה – האנוכיות – שמגיעה עם גילוי הדת, ושמעמיד אותנו מול השאלה האם חיי פרישות היא הדרך הנכונה, אם לא היחידה.
סיפור בנוי בצורה חכמה להפליא, רקומים בו תדיר לכל אורכו שירה, התייחסות ופירושים יוצאי דופן של מוסיקת ג'ז, מעורבות, או אי-מעורבות יותר נכון להגיד כאן, במאורעות היסטוריים מטרידים ומזעזעים, ועד כמה מותר לנו לתת להם לחלחל לנפשנו עד שנגיע לגבול השפיות. ונעבור אותו, ועיסוק בשאלות על תפישת הדת, מקומה בחיינו, חשיבותה, והשפעתה על חיינו.
ספר שצריך לקרוא אותו במצב ספיגה והזדהות. זהו לא ספר שקוראים על הדמויות, אלא חווים איתם ביחד את מה שקורה להם, ולכן כל שורה שם חשובה וכל מילה יקרה מפז.
......................................................
תקציר ורשמים:-
גיבורת הסיפור הינה אישה בעלת רגישות גבוהה, שאינה מצליחה ואינה רוצה להפריד בין הסבל הכללי של האנושות והאירועים המטרידים שקורים בעולם לבין חייה, מגיעה להרס עצמי טוטאלי תוך הלקאה עצמית כמעט, חוסר אונים ותיסכול אל מול האטימות הלכאורית של כל האנשים בחייה לנסיון שלה לתת ביטוי ולו אך לשתפם, במתחולל בנפשה (אי היכולת לשאול את הוריה שמתו בעודה תינוקת את השאלות שהיתה רוצה לשאול, אי היכולת של דודה ואשתו שאימצו אותה שגם אטמו את עצמם בפני ההתרחשויות החשובות שקורות בעולם מתוך התגוננות מעברם המטריד ומתוך הפחד מלספר לה את האמת, בעלה שהיא אהבה בכל מאודה שלמרות אהבתו הגדולה אליה אטם את עצמו מפניה מתוך אי היכולת להכיל את מה שהיא בוחרת לעבור ואת הסערה הנפשית והחיפוש המתמיד אחר תשובות שבאו מצידה ושהיו כה חיוניים לה, ולבסוף גם הפסיכיאטר במוסד בו אושפזה שהתעקש דווקא לחטט בעבר רחוק שלה, כצפוי, כדי להבין מאיפה התחילו הבעיות שלה במקום להקשיב לכאב של ההווה, לזעקה שהיא רוצה לזעוק עכשיו ולמה שמטריד אותה). כל אלה איבדו אותה לבסוף, תוך נסיון לא לשמוע את הדברים המזעזעים שעוברים עליה כתוצאה מההזדהות העמוקה שלה עם הכאב שיש בעולם, אובדן שבגללו הם מצאו את עצמם נאלצים לעמוד מול השאלות שטורפות את חייהם.

לא סתם בחרה הסופרת את סיפור חייו של ט.ס.אליוט כמוטיב המלווה את כל הספר, ישנם קווי דמיון רבים בין חיי גיבור הספר ואישתו לבין חיי אליוט ואישתו. גם גיבור הספר כמו אליוט בחר לאשפז את אשתו במוסד פסיכיאטרי, אולי מתוך רצונו\ם להישאר סטריליים מול הצרכים האנושיים והנפשיים של בת זוגם שהם לא יכלו להכיל או להתמודד מולם, וזאת גם מתוך התקרבותם יוצאת הדופן לדת, אם במרומז ואם בצורה גלויה, ואפשר לומר שהנכות הנפשית שלהם הביאה להרס ואובדן של אהובתם.

הסופרת בנתה את הספר בצורה מאוד חכמה. בהתחלה התיאור של גיבור הספר וחייו, ואז חייו עם אשתו; לאחר מכן מגיע החלק בו היא מתפנה להתרכז רק בהבנת הדמות של ג'ודית אשתו של הארכיבר, על כל מורכבותה; לאחר מכן הסבירה את דמותם של דודה של ג'ודית ואשתו שאימצו אותה, זוג שעל פניו נראים כאנשים שמה שמעניין אותם זה מוסיקה טובה, שתיה והנאות החיים, ואת העובדה שלאחר ובגלל מותה הם מוצאים את עצמם נאלצים לעמוד מול השאלות הטרופות של חייהם; ואז לחשבון עם בעלה של ג'ודית, גיבור הספר, שאף עולמו הפנימי, כתוצאה ממותה וכתוצאה מקשר יוצא הדופן עם תלמידתו שמגלה אובססיה בסיפור של אליוט, הסיפור שמלווה את כל הספר ולא בכדי, גם כן מתחיל להתבהר, ואז, הגאולה העצמית שנכפית עליו כאשר שהוא מבין שאם גם הפעם הוא ישאר שותק הוא יחזה שוב בסיפור אובדנה של אישתו, מאחר והוא מצליח לראות כי בחייה מתגלים מוטיבים מקבילים בצורה מטרידה לחיי אישתו שהוא איבד, כך שאפשר לומר שהתלמידה מילאה תפקיד של מעין הגואלת שלו לבסוף, תפקיד שהתהווה ונבנה אט אט ובצורה מחושבת לאורך הסיפור, גאולה אשר לה ג'ודית לא זכתה. אותה כולם הכזיבו.
אבל החלוקה בכל אחד מהסיפורים אינה גלויה ונפרדת, אלא מתהווה, תוך כדי הסיפור, ולאורך הספר הסיפורים שלובים זה בזה, כאשר כל אחד מהדמויות מופיע לפרקים, בזמנו, ומתוך השילוב מגיע הספר לכיוון הסדר הסופי.

ולסיום- שוב, אי אפשר שלא לציין גם את מוסיקת הג'ז, אשר זכתה בספר על ידי ג'ודית הרגישה לתיאורים כל כך מעמיקים, מעניינים ויוצאי דופן, המוסיקה האהובה על ג'ודית ועל הוריה המאמצים.

» ביקורות נוספות של רחל.מ.
» ביקורות נוספות על הארכיבר - רומן