ביקורת ספרותית על הארכיבר - רומן מאת מרתה קולי
ספר מעולה

---

נכנסתי לספרייה בה אני מחליפה ספרים מזה כשמונה שנים. הספרנית נזכרה בספרה של מרתה קולי, הארכיבר, ושאלה: את זה כבר קראת? וכך, המקריות קבעה שאת הספר הנפלא הזה אקרא.
זהו אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי לאחרונה. מדוע?
אופן כתיבת הסיפור חודר לתוך הנשמה. המחברת, מרתה קולי, עושה כמה דברים במקביל. היא בונה דמויות לעלילה, לוקחת קטעים משיריו של ת.ס. אליוט ובוחנת את משולש היחסים בין ת.ס. אליוט, אשתו ואהובתו..
אגב, השמם ויוויאן הוא שמה האמיתי של אשתו של אליוט, ויחסיהם העכורים של בני הזוג הם אמת לאמיתה, כמו גם נטישתו של אליוט ומותה בטרם עת של אשתו.
התרגום נפלא (אירית מילר, כל הכבוד!!)
העלילה מיוחדת במינה. חודרים לתוכה תימות כמו, השואה, התעלמות מפליטי השואה, יחסי מטפל מטופל, יחסי בעל ואישה, המתח בין הנצרות ליהדות, החיים במנהטן, לאורך תקופה. יחסי הורים ילדים ועוד.
להלן מספר ציטוטים:
"לכם אין מה לדבר על התנשאות, אמרתי (דבריה של ג'ודית היהודיה המופנים לבעלה, מאט). "הנצרות היא דת שדנה את כל הכופרים בה לגיהנום נצח. דת שנהגה להרוג את אותם כופרים, שאת דינם כבר חרצה, רק לצורך ההוכחה... (תגובתו של מאט, הנוצרי): "ג'ודית, למה אנחנו מגיעים לזה? אל תטיחי בפניי את כל הנצרות, את יודעת שזה לא הוגן, זאת פשטנות יתר.". ג'ודית: "נכון, אבל את זה בדיוק עושים הנוצרים לא?" - מאט: "חלק מהנוצרים, לא כולם." - "עשייה, תדבר על עשייה. תגיד לי מה אתה אמור לעשות אחרי שתפסת את מקומו של הבוגד בישו - אחת יושב עכשיו בכיסא שלו, תורך לעשות, לא די בדיבורים על גדולה.." - "זהירות" - "אל תנסה להפחיד אותי, אל תנסה לבייש אותי." - "אני לא מנסה, ג'ודית.." - "מיליונים מתים... תרבות שלמה נמחתה תוך פחות מחמש שנים, והנוצרים עדיין מדברים על גאולה? איפה היו כל האירופאים? כל הנוצרים שעמדו וצפו, פכרו ידיים, ובלב נאנחו בהקלה ואמרו לעצמם ברוך שפטרני?" - הוא הפנה את גבו אל ג'ודית ואמר "את מעליבה אנשים חפים מפשע, אין לך זכות לעשות את זה". - וג'ודי משיבה לו:"אתה לא יכול לאחוז בשני הקצוות, מאט, או שאתה נוצרי ואתה מודה שרוב הנוצרים באירופה העלימו עין, או שאתה לא נוצרי ודי"...

על תפקידו של הארכיבר: "ארכיבר משרת את רצונו של הקורא. אבל מה עם רצון המחבר - האם לו אין חשיבות?" "... הכשרתי לימדה אותי, כמובן, לתת לסקרנות הקורא קדימות על פני כל שיקול אחר. האם אין צימאונו של המחבר לפרטיות מחייב פחות מרעבונו של הקורא - הזללני, שאינו יודע שובעה - לעוד ועוד מילים?..

» ביקורות נוספות של טרי
» ביקורות נוספות על הארכיבר - רומן