תארו לעצמכם סופר היושב מול דף לבן ושום דבר לא עולה בראשו לכתוב. עצוב. הוא תמיד יכול לכתוב על ייסורי סופר היושב מול דף לבן, או לבחור באופציה בה בחר אשכול נבו, לענות על ראיון אינטרנטי, שנשלח אליו באינטרטנט ובו קובץ שאלות קוראים. חביב ויחסית מקורי.
אז התחלתי לקרוא כי גם לי לא היה משהו טוב יותר לעשות באותו רגע, וכשאין מה לעשות, קריאה זה הבילוי החביב עלי. עד מהרה התגנב ללבי הספק, האם נבו באמת עונה בכנות לגבי עצמו, משפחתו וקורותיו מאז ומתמיד? בעת הזו גיגלתי ואכן לא פרטיו האמתיים מופיעים בתשובותיו, אלא שבאחת מתשובותיו מופיעה ההתחייבות שהוא אינו מתחייב שפרטים מחייו האמתיים אינם מופיעים בתשובות... הבנתם? יהודי עונה בשאלה על שאלה, וכדי לסבך מכניס פעמיים שלילה באותו משפט.
ומה שואלים בשאלות שאולי הן שאלותיו שלו עצמו? האם אתה מאמין באלוהים? האם תיסע מעבר לקו הירוק לערב קריאה? האם פרטים מחייך נכנסים לסיפוריך? מדוע ספריך עצובים? ועוד ועוד.
עכשיו תניחו לכל מה שקראתם למעלה ושמעו זאת: הספר מפעים, מרתק, אבל מעל לכל, מפתיע שוב ושוב, ואפילו שוב. לכל שאלה יכולה היתה להיות תשובה של פסקה-שניים, אבל במקום זאת מקבלים לעיתים שורה או מיני סיפור. המיני סיפור מפתיע, מראה כמה עולמו הפנימי של נבו מורכב ונפתל.
עכשיו תניחו גם לזה והקשיבו: חשבתם שתקבלו שיעור של שו"ת? טעיתם ובגדול. קיבלתם פחות או יותר את סיפור חייו של אשכול נבו, אף אם הפרטים שונו כדי להסתיר אמת זו או אחרת. סיפור חייו נפרש לפנינו, אשתו, ילדיו, חבריו, דמותו כסופר, טעויות חייו, מעט מאוד על היותו נכדו של ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל, לוי אשכול, ושעל השער הקדמי של הספר צילומי שטיח קיר אמיתי של נעמי אשכול דודתו.
ה"סיפור" מרתק, נאמר, מפעים ומפתיע, נאמר גם נאמר, כתוב היטב וכנראה נאמן לדרכו של נבו כמלמד כתיבה ובעל בית ספר שכזה ולא מן הקטנים.
ובסוף?
בסוף ספר מן המקוריים שיש, של אדם שהאגו ממנו והלאה, שחששותיו מרובים מביטחונו, שהספק חברו הטוב ביותר וחברו הטוב ביותר מבקש ממנו להזריק לו זריקה שתגאל אותו מהסרטן המייאש. היעשה זאת?
ואז, באמצע שיעור באחת הסדנאות הודעת סמס בנייד. לא צריך לקרוא לעומק. איך ממשיכים שיעור ככה כשהנוראה בהודעות נקראה? גם לי זה קרה פעם כשהנוראה בהודעות הופיעה ממש לפני התחלת שיעור. איך מלמדים?
הדמעות עלו מעצמן.

...




איך הגעת לספר הזה?

יותר נכון לשאול, איך הספר הזה הגיע אליי.
סקאוט נתנה לי אותו, יחד עם ספר נוסף של אשכול נבו, "שלוש קומות", שכבר קראתי ואף סקרתי קודם לכן.
בעיקרון, זאתי יש לה קשרים בסיפריות אצלה בעיר. אז נותנים לה לקחת ספרים ספייר. יש לי אמנם סיפרייה משלי אצלי בעיר אליה אני מנוי, אך לאחרונה אני מביא לה את רוב הספרים במנוי שלי בשבילה, כי יש ספרים שאין אצלה בסיפרייה ואף קשרים לא יכולים לגרום לה להשיג אותם. אז אנחנו עושים בינינו סחר חליפין. תן וקח. ווין ווין סיטואיישן. נחמד, לא?

מה אתה חושב על הקונספט שלו?

תשמעו, כשסיפרתי לסקאוט על הספר הזה, המשפט הראשון, או בין הראשונים, שהיא אמרה לי, היה: ידעתי שתאהב את הספר הזה, אתה זשל"ב, אתה איש של גימיקים.
ואכן, מודה באשמה, אני איש של גימיקים. ואכן, אהבתי את הקונספט הזה של הריאיון. כל הספר הוא בעצם שאלות מריאיון ותשובות שעונה עליהם הדמות הראשית. מקורי, נכון? נכון. מבריק, נכון? נכון. אז למה לא ליהנות מגימיק מוצלח, אם הוא מוצלח? גימיק זה גימיק, אבל עם הצלחה לא מתווכחים. תזכרו את זה.

על מה הספר?

הספר מספר על סופר שמספר סיפורים על עצמו. כן אה, נכון גם לכם זה נשמע כמו ה"גנן גידל דגן בגן דגן גדול גדל בגן" החדש? אגב, ידעתם שאני יודע להגיד את זה ממש מהר? ממש אבל ממש מהר. תשאלו את סקאוט, היא עדה לכך. ואני גם יכול לחזור על המשפט באותה מהירות שוב ושוב ושוב ושוב...
טוב, אני קצת סטיתי מהנושא. מה שאלתם, תזכירו לי?

על מה הספר?

ובכן, הספר מספר על סופר שמספר סיפורים על עצמו.
הוא נשאל בריאיון שנשלח אליו באינטרנט, ריאיון שמיועד לסופרים, כל מני שאלות. על חלקן הוא עונה בקצרה, אך לחלקן הוא עונה באריכות. לעיתים בשאלות, שעוסקות ברובן בחיי ההווי הסיפרותי שלו בתור סופר, התשובות שלו עליהן גולשות לנושאים אישיים יותר בחייו. לעיתים על שאלה פשוטה בריאיון, הוא כותב קטע שלם, כמו סיפור קצר של ממש, קשור ולא קשור לשאלה הנשאלת, מצרף בו אנקדוטות מחייו.
בסופו של דבר הוא חושף בפנינו הקוראים את החיים שלו: הרומנטיקה והזוגיות, ההורות, החברויות, היחסים במשפחה, הפוליטיקה (ואפילו הרבה פוליטיקה), המשברים השונים שעוברים על סופרים וכ'ו. לקרוא את הדמות הראשית, זה אשכרה כמו לקרוא ספר פתוח. מה שתכל'ס באמת קרה...
אגב, בשלב מסויים במהלך הקריאה, הבנתי שדמות הסופר בספר מבוססת על דמותו של אשכול נבו עצמו, וייתכן אף שלא מעט פרטים בספר הם פרטים אוטוביוגרפיים אישיים של נבו, וכמו כן יש איזה מצב שישנם פרטים ביוגרפיים שלו אשר מושתלים בספריו האחרים. מסתבר גם שאשכול נבו הוא הנכד של ראש הממשלה לשעבר לוי אשכול. ידעתם את זה? אני לא. נחמד לדעת דברים חדשים.

מה אתה חושב על הספר?

בהתחלה הספר היה ככה ככה. הקונספט/גימיק קרץ לי כמובן, אבל הרגשתי שחוץ מזה הוא עוד ספר של אשכול נבו. אותה כתיבה אשכולית נבואית, אותו סוג של דמויות אשכוליות נבואיות, בקיצור אותה הגברת רק בשינוי אדרת. במילים אחרות: זו הייתה טעות שקראתי שני ספרים של אשכול נבו, אחד אחרי השני. או במילים אחרות נוספות: הכל בגלל הOCD שלי שגורם לי להיות יותר מדי מסודר ומאורגן, ולרכוש דברים בצמדים או בקבוצות, ולא חס וחלילה לדחוף משהו שהוא לא של אשכול נבו, בין שני ספרים שהם כן של אשכול נבו. אין ספק, אשכול נבו זה כמו תרופה: לא צריך להגזים, לקחת במנות קטנות, רצוי להיעזר במרשם. כשפועלים על פי המרשם, אשכול נבו והספרים שלו בהחלט יכולים לרפא.
בכל אופן, בסופו של דבר, הסיפור הנפלא והכישרון של נבו לספר אותו, דיברו בפני עצמם, ולאט לאט נשאבתי לסיפור העלילה הנהדר שבהחלט עומד בפני עצמו, על חייו של סופר, אך יותר מהכל זה עוד סיפור חיים של בחור ישראלי (ממוצע, אפילו) שחי את חייו ומספר את חוויותיו אך גם את כשליו וקשייו ואכזבותיו, כאילו הוא צועק: "אני כאן! תקשיבו למה שיש לי להגיד!" - אהבתי את זה. לגמרי אהבתי את זה.
ואגב, אל תנסו לחפש בספר הזה פואנטה כלשהי. הדמות הראשית, דמות הסופר, כותבת מה שהיא כותבת על החיים שלה, רק כדי לפרוק, להוציא את מה שיש לה להוציא החוצה. בכנות גמורה ונוגעת ללב, יש לומר, בניגוד למה שמקובל אצל סופרים שבודים סיפורים מצוצים מן האצבע בספריהם.

אם אהבת את הספר, האם יש משהו שלא אהבת בו? אם לא אהבת את הספר, יש משהו שכן אהבת בו?

אין לי כוח עם שאלות שמבלבלות לי את השכל. אני עייף וזה סוף הריאיון. מה גם, שהתשובה שלי לא תחדש הרבה מכיוון שעניתי על השאלה הזו בעקיפין בתשובתי על השאלה הקודמת ששאלתם.

לסיום, למי אתה ממליץ עליו?

למי שקרא ספרים אחרים של אשכול נבו ואהב, רצוי למי שלא קרא אותו לאחרונה. או לחילופין, למי שמעולם לא קרא את אשכול נבו ורוצה להתחיל לאהוב. בנוסף, הספר מומלץ לכל מי שאהב את הגימיק של הסקירה הזו, פחות מומלץ למי שכאב לו הראש מהקריאה (כי סביר להניח שיכאב לו הראש גם מהקריאה של הספר).



...

תגידי, הספר הזה מבוסס עליך?
אני מאמינה שכל מי שאי פעם כתב ספר, שמע את המשפט הזה. התשובה היא כנראה אף פעם לא תהיה חד משמעית, כי הרי כשבן אדם כותב הוא תמיד מכניס משהו מעצמו לתבשיל, אחרת התבשיל יהיה תפל.

אני אוהבת את הספרים של אשכול נבו, הוא בהחלט אחד הסופרים הישראליים הטובים בעיניי, אבל זה הספר שגרם לי הכי הרבה הנאה עד כה.
מהו אמתי ומה הבדיון? איפה נגמר הסופר הבדיוני ואיפה מתחיל אשכול נבו? הגבול מטוששטש.
הרבה נושאים מניח נבו על השולחן, הרבה נושאים שכולם יכולים להזדהות איתם - בעיות בחיי הנישואין, יחסים עם הילדים, סיפוק בעבודה, אך גם נושאים שייחודיים לסופרים - לא פחות מרתקים ומעוררים הזדהות מבחינתי. מחסום כתיבה - אותה חיה איומה שבהחלט יכולה לגרום לדיסתימיה (מחלה שדומה לדיכאון בה חולה הסופר המדומה), ואיך מתגברים על הדיסוננס בין החיים האמיתיים לנושא הכתיבה (איך כותבים את הספרים על חברות אמיצה כשלך יש חבר אחד ועם השאר איבדת קשר לפני עשרים שנה) ואיך לא לטבוע בסיפור שבדית בעצמך, למרות שהזרם סוחף אותך.

המבנה של הספר הזה שונה, הסופר בודק גבולות של עצמו - גם הסופר המדומה וגם אשכול נבו. כיף של ספר, ממתק אמיתי.
לא מומלץ לאנשים שלא מסוגלים לעקוב אחרי סיפור שלא כתוב בסדר כרונולוגי מובנה, כן לאוהבי התזזית והקפיצות:-)

זהו ספר נהדר.
אני מאוד אוהבת את אשכול נבו וכבר תקופה לא קראתי ספרים שלו. כך יצא. מה שאני כל כך אוהבת בכתיבה שלו זו היכולת המופלאה שלו לגעת בנקודות הכי רגישות שלנו. יש לו הבנה עמוקה מאוד של נפש האדם. יש לו את הכשרון לתאר בדיוק את החיצים הקטנים שנכנסים לנו ללב.
הספר הזה לא שונה מהאחרים, גם הוא מספר סיפור מאוד ארצישראלי, מאוד נוגע ללב ברגישות יוצאת דופן. מה שכן שונה כאן, זו החשיפה. הפורמט של הספר מיוחד, שאלות ותשובות, ראיון. ודמות הסופר עונה בכנות, מכל הלב ותוך כדי התשובות אנחנו נחשפים לקרביים שלו ולסיפור החיים שלו, לדמויות המרכזיות שהשפיעו על חייו. ברור לי שחלק גדול מהכתוב הוא בדיה, סיפור, נבו גם מדבר על כך בספרו, על הקושי להפריד בין שקר לאמת, אבל עדיין, ממש הרגשתי שאני קוראת את סיפור חייו (גם עם השינויים שהוא החליט, או שלא, להכניס בהם). הרי בכל שקר יש גם טיפת אמת. כל בדיה שלנו מתבססת על החיים האמיתיים. זה אף פעם לא מנותק מהמציאות.

בהתחלה היה לי קצת מוזר, אבל ממליצה לשמור על ראש פתוח. אחרי שמתחילים לקרוא את החוט המקשר הספר הופך להיות טוב באמת.

וואו. מותר להגיד וואו? אפילו שזו לא עברית צחה, אפילו שבעיני רבים זו קריאת התפעלות חסרת תוכן, אפילו ש -
מה אכפת לי. סוף סוף יש ספר שאני יכולה להגיד עליו וואו.
אחרי תקופת מבחנים יבשה שבה לא קראתי ספר הגון במשך כמה שבתות רצופות, ובמקום זה נאלצתי לנבור בהררי החומר למבחן (איפה וקראת לשבת עונג?), סוף סוף הגיע לידי ספר נהדר. מושלם, בדיוק במקום הנכון וברגע הנכון. כמעט כאילו תכננתי את זה.
יום לפני שמצאתי את הספר, ישבתי לי ברכבת, בדרך לתחנת חיפה חוף הכרמל. חיפה הזאת, העיר הכל כך נוכחת בספרים של אשכול נבו, באמת כובשת. כשהלכתי ברחובותיה חשבתי עליהן, על כל הדמויות שמצאו בה בית. חשבתי על אלו שאכלסו את חלומותי במשאלה אחת ימינה, על כמיהה לאותה הרגשה של בית שיש כנראה רק בעיר שגדלת בה. חשבתי על נוילנד. על הנדודים. חשבתי על ארבעה בתים, ועל געגוע. אפילו חשבתי על "בשבילה גיבורים עפים" שגם הוא במהותו חיפאי. נשמתי את הריח הנפלא של הים, צפיתי בשחפים נוסקים למעלה, וחשבתי - כמה זמן לא הייתי בים. כמה זמן לא נהניתי מספר טוב. התגעגעתי.
אז ספר עוד לא היה בנמצא, אבל הים נפרש מולי, והתענגתי עליו עד שהגיע הרגע והיה עלי לעזוב למטרה שלשמה באתי עד חיפה. וגם כשחזרתי הביתה, נשאתי משהו ממנה בלב. עד יום המחרת.
בבוקר יום המחרת, באוטובוס, קראתי את הסקירה של סוריקטה לספר "המרתף" של תומס ברנהרד, ובה היא ציטטה סופר אחר שטען כי סופרים טובים באמת הם אלו שמתבוננים בעצמם וכותבים על עצמם. כשקראתי את המילים הללו, מן הסתם לא חשבתי על "הריאיון האחרון" של נבו, כי מחשבות מהסוג הזה מובילות לחנות ספרים, ואני עדיין על תקציב סטודנטית. אבל חשבתי שיש בזה משהו, במשפט הזה, ושהגדולה האמיתית של סופר היא היכולת לנבור בתוך עצמו, בעיקר בתוך עצמו, ולא לפחד לקלף את השכבות כדי להגיע לליבה. להיחשף.
ושוב נשאו אותי גלגלי האוטובוס אל תחנת רכבת, הפעם אל סבידור מרכז. הקדמתי בערך בשעה לפגישה באזור, אז החלטתי לשבת בתחנה ולעיין באחד הספרים שם. בדרך כלל אני מעיפה מבט בדוכני הספרים ברכבת, אבל נדיר שמשהו מושך את עיני. שלחתי את ידי, והתפלאתי למצוא שם דווקא אשכול נבו אחד. הריאיון האחרון. ונזכרתי, לרגע קצר, בכל הסקירות כאן שאמרו - לא כדאי. ונזכרתי בכל הסקירות שאמרו שדווקא כדאי מאוד. כמעט התחלתי להתלבט, אבל היה לי אשכול נבו ביד... אני אציץ לפחות. אם כן - כן, אם לא - לא. יש לי זמן, ומקסימום אחזיר אותו למדף.

אז למדף הוא כבר לא חזר. ואני נהניתי, אוי כמה שנהניתי. וכמעט איחרתי לפגישה. קלטתי, מיד, את כל האבחנות הקטנות שלו, את ההומור, את העצבות, את החיפוש אחר מגע אנושי חם. הקול האופייני שלו הוא כמו שזכרתי אותו. זה בדיוק מי שכתב את משאלה אחת ימינה, חשבתי. בדיוק. זה מטורף. הרגשתי שאני קוראת את יובל, את צ'רצ'יל, אבל גם את עמיר, את דורי, את ענבר. כל המוטיבים הקטנים שהוא פיזר בספרים הקודמים התאחדו לתמונה אחת שלא יכולתי להוריד ממנה את העיניים: עיוורון הצבעים. הבדידות העמוקה, המושרשת. האיפוק של ההורים. הסלידה מפסיכולוגים (שחלחלה גם אליי קצת אחרי "ארבעה בתים וגעגוע"). הדמיון המשוגע. החברוּת שתמיד עוררה אצלי כמיהה. ויותר מכל, הקו הדק שמפריד בין מציאות לדמיון, ובין אמת לשקר.
שלא תבינו אותי לא נכון - זה ספר מרתק לא רק בגלל שהוא של אשכול נבו, אלא בגלל שהוא אמיתי וחושפני ברמה בלתי רגילה. פעמים שהוא מגלה טפח ומסתיר טפחיים, ופעמים שהוא לא חס עלינו ופשוט אומר הכל. ממה הוא מפחד. מה מעורר אותו. מה מכביד עליו כמו אבן רחיים. מה גורם לו לדמוע, מה מבריח אותו רחוק. ובעיקר, איך נראים חיים של סופר שהוא קודם כל אדם, עם נפש של אומן, שלא תמיד יודע להתמודד עם החיים באומץ לב או בתעוזה, ולא תמיד מצליח לכתוב את הסוף של הסיפור כפי שרצה. הוא מדבר על ההתנכרות של הילדה המתבגרת שלו, ועל ההתרחקות הכמעט בלתי נמנעת מהאישה של חייו, ועל חברים שאיבד, או שהוא עומד לאבד, ועל משמעות שיש או אין בנמצא, ועל הבדידות הגדולה שנדמה שעוטפת את כולנו.
מה שבאמת הדהים אותי זה היכולת של המספר לשקר שוב ושוב, לסובב ולפתל את הסיפור, ובכל זאת לגעת באמת עמוקה, שגרמה לי להזדהות איתו עד העצם, לחייך בתדהמה ולבכות בהתרגשות.
לכל אורך הדרך, הוא גרם לי להרגיש את המועקה הזאת שמלווה כל ספר של אשכול נבו - משהו רע עומד להגיע, זה אף פעם לא סוף טוב - ובכל זאת, כשהסוף מגיע, הוא מצליח לחלץ אותי מהעצבות שהתבוססתי בה ולתת לי הרגשה של וואו. מבין השורות, הסוף של הספר קורא אליי ואומר לי - קראת עכשיו משהו מדהים שחלחל אליך עמוק. אני מקווה שתעשי עם זה משהו. סליחה שטשטשתי את הגבול בין מציאות לדמיון. במיוחד לקראת הסוף. קורה לי לפעמים. אבל זה היה שווה, לא?

חשבתי לצטט כאן משהו - יש מבחר גדול, תאמינו לי - אבל אם לומר את האמת, אני לא מחבבת ציטוטים בסקירות ספרים. אני מאמינה בחוויה הבלתי אמצעית של קריאת משפט בהקשר ובאווירה שהסופר כיוון אליה, אחרת זה לא הוגן, לא כלפיו ולא כלפיכם. ואולי זו סתם הדרך שלי לסקרן אתכם.

תמיד היה נראה לי שאשכול נבו הוא ההדמיה הספרותית של שלמה ארצי. יש לו את הקהל הכי גדול בארץ, המילים שהוא כותב מונחות היטב על מרקם הצליל וההופעות שלו תמיד מפוצצות . מוזיקה או ספרות ארץ ישראלית שנוח מאד לקרוא. אבל אצל שלמה נשארים מחוץ לאמפי בקיסריה כל הקהל המחפש מוזיקה שונה עם מנעד אחר. כנראה שהם בורחים להופעות של ברי או אהוד בנאי. הרוקיסטים לא מתרפקים עליו ועבור אלה שאוהבים גז' הוא בהחלט לא הצליל הכי מתוחכם. ועוד. אבל הוא שלמה ארצי מפוצץ אצטדיונים וזאת עובדה. ואין עלייה.
קראתי ספר של אשכול נבו לפני שנים, ארבעה בתים וגעגוע שמו. ולפני זמן מה באחד החופשות קראתי את נוילנד. וחשבתי על הספרים האלה את מה שאני חושב תמיד על שלמה ארצי, וואלה אחלה מוזיקה, בחופשות.
והנה נסעתי השבוע לחופשה בכרתים והבאתי איתי גם את הספר החדש של אשכול נבו "הראיון האחרון"( אני לוקח איתי שלושה ארבעה ספרים כדי שיהיה מקצב ובחירה שלמה). ביומיים הראשונים סיימתי את הספר שהיה בחירה ראשונה שלי שלי וכתבתי לא מעט ועשיתי הרבה ים ועפתי כמו גדול על יוון ואז ערב אחד במרפסת מול הים המתנועע התחלתי לקרוא את אשכול נבו. ותראו לא ראיתי אצטדיונים מתפוצצים ולא שמעתי צלילים שיש בהם אנרגיה וקהל מקפץ. קראתי ספר מפוכח עצוב ובעל הרבה נוכחות.
אני לא רוצה לחפש בתוכי ולומר הי מר דרור מה לא היה טוב בספר הזה? כי היו לי רגעים קטנים של בריחה מהמילים בשל הישראליות המודגשת בספר ומעט מלאות עצמית שמטושטשת בחמלה עצמית. אבל חזרתי לספר מהר והוא היה נוכח ומרגש ומרתק והיו בו רגעים לא מעטים של עצב והזדהות. לאורך הספר היה ברור לי שאני קורא סופר ישראלי בשל לחלוטין חשוף שהולך על הקצה.
ואני ככותב חושב על הישראליות ועל טשטוש הגבולות או לפחות על ליטוש החיים ובראיון האחרון זה נעשה מעולה.
ואת הספר סיימתי ולקחתי את מחברת המילים שלי וכתבתי מילים ועוד מילים. ובלי משים חזרתי לספרים הישראלים שאני קורא לאחרונה. וזה יופי שיש ספרים כל כך אינטימיים ועדינים כמו הדרך לוורנאסי ויש ספרים שקיים בהם צליל נוכח ורועש ובדרכם גם הם אינטימיים ורגישים. וכן הראיון האחרון הוא ספר מסוג זה.
ספר יופי

קריא, קולח, ישראלי, אבל לא משאיר כל חותם. הייתי נותן לו דירוג של 3.5 כוכבים, אך באין דירוג כזה נתתי לו 3.

ספר שיש בו הכל ואין בו כלום ומדהים כמה זה הולך ביחד. מי ידע שאפשר לכתוב על כל כך הרבה דברים ולא להגיד בעצם כמעט שום דבר?
הספר הזה בעיקר מתיימר להיות שונה ועל פניו הוא מצליח. רעיון נחמד: סופר עונה על שאלות של ראיון שהוא מקבל וככה בעצם מסופר הסיפור שלו. אבל האם באמת קיבלנו סיפור מגובש? לרגעים קצרים כן - הצלחנו להבין די רקע על הדמות ועל הבעיות העיקריות של חייו אבל הכל מגיע במצע מאוד מבולבל של סיפורים קטועים מפה ומשם... עבר ישן מתערבב עם עבר חדש וקצת הווה. מארג של סיפורים קצרים (מספר עמודים בודד כתשובה לכל שאלה בראיון) שרק לקראת הסוף מתחבר לאיזה תובנות גדולות על הדמות.
ברוב הספר אתה פשוט קורא פסיפס של חיים וכל פעם מקבל חלק אחר ולך תזכור מה היה קודם ומה אח"כ?
מבלבל...מתיש לרוב.
צודק פה אחד הקוראים שכתב בביקורת שלו שלפעמים קשה לך לרצות לחזור לקרוא בו ובגלל זה באמת משכתי אותו יותר מידי זמן מבחינתי. כי הוא התיש אותי קצת.
כן היו רגעים יפים..ישראליים...מרגשים. לא אכחיש. אבל הם היו ניצוצות בספר שרובו די כבוי בגלל צורת הכתיבה המיוחדת הזאת.

קראתי את כל ספרי אשכול נבו ואמשיך לקרוא אותם. הוא באמת סופר מצויין. הספר הנ"ל לטעמי הוא פחות מוצלח מבין ספריו.

הרבה כבר נכתב על ספריו של אשכול נבו ועד לקריאת 'הראיון האחרון' שידובר כאן, לא קראתי דבר מהמיוחס לו.
משום מה, משהו בדעת הרוב, בהסכמה הרחבה ובהגמוניה הספרותית המהנהנת בהתלהבות, גורם לי להתרחק מעלילות ה'מיינסטרים' ומחיבוק ילדי פלא ספרותיים, תחת כל עץ רענן (יסלח לי מי שיכול).

מפה לשם וכמו תמיד בניגוד גמור לעקרונות, ירדתי מהעץ וקראתי כמובן.

אז מה היה לנו?
זה סיפור אישי, כביכול. מאין ניתוח עצמי בדמותו של סׂופֵר, המצליח תוך כדי התחבטויות חייו, להפוך את כולנו מציצנים חסרי גבולות.
הכל, באמצעות ראיון אינטרנטי מעמיק, בו הוא 'פותח את הקלפים', מגלה את הישראליות הבלתי מתפשרת שמרכיבה את כולנו, וחובט בעצמו מטאפורית (ואולי לא רק מטאפורית ולא רק בעצמו). באמצעות אותה 'ישראליות' בלתי מתפשרת, הוא גם יגרום לנו להזדהות עם תחנות חייו.

"איך אתה מצליח להתמודד עם הבדידות שכרוכה בכתיבה?"
"אני לא."

כל עוד בלבב...
"יש ילדים זיגזג ויש ילדים געגוע."

'ישראליות' עפ"י משקל, תרבות הישראלי חסר הגבולות ומוטיב הגבר האבוד שיתבגר רק כשיזקין (אם בכלל), משמשים ב'ראיון האחרון', כמורשת קרב ספרותית. בתוספת איזכורים שכל כולם 'מייד אין ארץ הקודש', ניתן להבטיח שמדובר בטקסט שלא קל לתרגמו לשפות העולם, מבלי לפגום בו מהותית.

מתוך התקף פרובנציאליות נטו, נקודות אור בדמות צִיוּנֵי דרך בצפון (ובחיפה בפרט), גרמו לצפונית שבי לצהול לעתים קרובות, אבל אולי זו רק אני (ועוד אי אילו חיפאים בנפשם).

אליעזר היה פה!
ב'ראיון האחרון', משחק אשכול נבו במילים. ביד אומן, הוא מלהטט ורוקד בין שורות השפה העברית (ממש כמו שאני אוהבת).
בין היתר, מרבה בקריצות ציניות, שמעוררות את הטקסט לחיים ופה ושם, גם מבליח עם משפט שידאג לוודא שנשארנו ערים ומעוניינים, הרבה מעבר לעלילה היום-יומית משהו, שמתבשלת כאן על אש בינונית.

בהקשר זה, עולה כאן תהייה מהותית ביחס לרמתו האוטוביוגרפית של 'הראיון האחרון' ונבו, שמודע היטב לתרגיל שהוא מארגן בין השורות, ממשיך ומושך את קוראיו בלשונם (או אולי זה בגלגל העין).

"כל כך קל ללמוד מספרים מה לא קרה בחייו של סופר, ובכל זאת רוב הקוראים מתקשים לעשות ההיפך."

אם היו כאן חלקים בהם ניתן היה, להבנתי, למצוא שרידים מסיפורו האישי של נבו, הרי שבאחרים, נראה כי הוא שואט הרחק מחייו אל עבר הדמיון הסיפורי שהוא מתיר לעצמו ובצדק.

ככל שהתגלגלנו קדימה, כך נראה שעזבנו יותר ויותר את המציאות, שפינתה מקום לסדרה של חלומות בהקיץ בואכה הזיות ספרותיות.
אין בזה רע, כמובן.

כואב, אבל תמשיך!
"איך אפשר לחיות ולכתוב במקום שאין לך בו זכרונות? שלא אכפת לך ממנו? שלא מרתיח אותך לפעמים עד כדי רצון להטיח את ראשך בקיר ואת אצבעותיך במקלדת?"

תחושת ה'הו כה קשה להיות סופר', עליה כתבו גם אחרים המתנהלים בדרך היסורים הספרותית, מסמנת את דמות הסופר ב'ראיון האחרון', כאילו היה 'הצלוב הכותב', אליו נִישַאׂות עיניי מאמינים.
האומללות הסדרתית, שהיא מנת חלקו של גיבור מקומי, חסר עמוד שידרה לעתים, מלא ביקורת עצמית ובעל יכולות ניתוח טובות שמאמללות אותו (ואותי, לפרקים), קנתה אותי פחות. אבל אם כנות היא שם המשחק, ברור לי שאותה אומללות, היא אחד ממקורות העניין בדמות הראשית כאן ובכלל.
ויש בו ב'ראיון האחרון', עניין לרוב. עמוס בכתיבה נעימה מהזן ה'חברי', סוג של 'בגובה העיניים בורגני', הוא מילא אותי ברצון להמשיך לקרוא (וזה לא מעט).
אמנם, מדובר בעניין מהזן התנודתי, שהלך ואיבד אחיזה לקראת הסוף, קצת כמו במגלשה, אבל עדיין עניין לכל דבר ועניין :).

על השאלה האם משהו מקורותיו ישאר חקוק בתוכי?
קשה לענות.

בסה"כ, לנקודת הזמן הזו, היה לנו טוב יחד.

"מה זה... תרגיל בסדנת כתיבה?
לא אידיוט, זה תרגיל באהבה."

מפותל. מעניין. ישראלי למרחקים. תקראו.
לסקירות נוספות https://misskipod.blogspot.com/