ביקורת ספרותית על ציפורי גשם מאת קלריסה גונאוון
ספר לא משהו

---

אוי תסתכלי כמה שהוא מהמם!! מתפעלת חברתי מהפוסטר העצום התלוי לאורך הקיר הימני בחנות המפונפנת של ״נספרסו״ באזור הדומיין היוקרתי באוסטין.
היא מביטה באישיות הנשקפת מתצלום החוצות: גבר בתספורת מהוקצעת וגוון בצבע מלח-פלפל, חיוך של חתול צ׳שר ומחזיק בידו ספלון קפה.
ג׳ורג׳ קלוני, כלומי אני קוראת לו מהסיבה הפשוטה שהיכולות שלו מתגמדות לפרסום פרצופו הנאה ולדיבור שנשמע כמו מפיו של פוליטיקאי מלוקק היודע לשכנע קהל המונים ומדיף ניחוח של יוקרה.
אני מביטה בו בתיעוב ושואלת אותה אם לא כדאי שנמהר למסעדה שבה הזמנו מקום שמא יתנו את השולחן למישהו אחר.
היא נאנחת ברעש ונושכת את שפתיה, מתעלמת מקיומי ופונה למוכר לשאול אודות מחירים ותעריפים של מכונות וקפסולות.
ג׳ורג׳ שולח בי מבט של ״תמותי, יש לך אתי מינימום עוד עשרים דקות״ ואני מבליגה בכעס ומשננת את השיר של הביטלס: It’s getting better all the time הציניות שבו עוזרת לי להתמודד עם מצבים קשים ובלתי נסבלים.
אינני יכולה לשאת מקומות ו/או אנשים המקדשים עילאיות, נשגבות בלתי מובנת בפרט כש-ראבאק, אין לך על מה.
השחקן המדובר מקיף עצמו באנסמבל של עמיתים שמשחקם עולה פי שניים על שלו, ממעט להופיע בסרטים כי כנראה הבין שבחיים לא יזכה באוסקר אלא אם כן יקדישו את הפסלון למסיכה הדבוקה לפניו באופן קבוע ומככב בשלל פרסומות לקפה לא טעים (מה רע בנמס של עלית, תגידו לי?).
לבסוף, אני יוצאת בשאט נפש מהחנות וידידתי שכבר רגילה לפוילשטיקים שלי, יוצאת בעקבותי עושה לי פרצוף ומהמהמת משהו זדוני מתחת לשפם הבלונד שלה.
שלא תבינו אותי לא נכון: חיצוניות חשובה בעיני, אין ספק.
אני אוהבת להראות טוב, לקנות מוצרים איכותיים ואם אפשר להעלות את הרף, קצת בכל פעם לרמת חיים מצויינת, מדוע לא בעצם?
אך פסאדה חיצונית ללא משהו שיתמוך ביפה, בנוצץ ובממכר הזה אינה שווה דבר בעיני.

את הספר ״ציפורי גשם״ אני מקדישה לג׳ורג׳ מחמל נפשי ולשכמותו.
היצירה שכתבה קלריסה גואנאוון, אינדונזית שחיה בטייוואן מספרת על ידיעה שקיבל רן אישידה על מותה בטרם עת של אחותו והוא מגיע ללווייתה. הוא מצטער כי קשריו עמה היו רופפים משום שבילדותו טיפלה בו והייתה מסורה לו אף יותר מהוריו.
הוא מחליט לחקור אודות מותה הפתאומי ומגלה דברים שישנו את את חייו ותפיסתו לעד.
ההתחלה הייתה מבטיחה וקולחת, הקריאה זרמה ולרגע לא איבדתי עניין אך איכשהו במהלך העלילה איבדו הדמויות מחיותן והתמסמסו, הפכו לשקופות כמעט, דבר שהקשה עלי להתחבר אליהן או לחוש איזושהי חמלה למצבן.
קראתי בעבר סופרים יפנים: ״יער נורווגי״ של מורקמי, הרבה לפני שמיסחר עצמו לעייפה וקאזואו אישיגורו שכתב את יצירת המופת: שארית היום.
אפשר להבין את התרבות, את ההתחבטות מתוך כתיבתם.
הבחורה הצעירה שלה זה ספרה הראשון הנראית כמו דמות אנימה מסדרת יוטיוב והמעידה על עצמה כי היא אוהבת ימים גשומים, ספרים יפים ותה חם ירוק כתבה ספר קליט, בחרה עטיפת צלופן מרהיבה ושכחה להפיח חיים בדמויותיה.
היא הניחה את היסודות, בנתה פסאדה מרהיבה אך לבית המרשים אין קונים או דיירים.
הוא עומד במרחב, נטול חיות ומחכה לקונים.

אינני בטוחה שזה באמת הבפנוכו של העם היפני בפרט שהתיאורים באים מאינדונזית שגדלה בסינגפור אבל אולי אני טועה.
ואולי הספר מלכתחילה נועד להיות ממתק במשקל נוצה ולהעביר לנו בכיף את הזמן.

חביב ולא מעבר לכך.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על ציפורי גשם