ביקורת ספרותית על ציפורי גשם מאת קלריסה גונאוון
ספר לא משהו

---

#
פעם היתה לי עמיתה דתית, שהסתקרנה מאד לגבי טעם השרימפס. במיוחד עבורה – כך נראה – המציא איזה טכנולוג מזון "שרימפס" כשר למהדרין מדג זהבון. יום אחד הסתקרנתי בעצמי לדעת מה טעמו של התחליף. השרימפס היו צריכים, לטעמי, לתבוע את הטכנולוג על הוצאת דיבה.

"גונאוון נולדה באינדונזיה, חיה בסינגפור וכתבה באנגלית סיפור בסיגנון יפני" (גילי איזיקוביץ', הארץ) אני רחוקה מלהיות מומחית בתרבות יפן ובספרותה, אבל מהמעט שקראתי הרגשתי חוסר אוריינטצייה. העובדה שגונאוון העידה על עצמה שקראה מנגה כל שנות התבגרותה, העריצה את מורקמי, יושימוטו ונקמורה אינה יכולה להיות תירוץ להתיימר להכיר ואף לכתוב ספר על תרבות יפנית. ובספר הזה יש פערים ענקיים לגשר עליהם ומי שמרגיש שזה ספר "יפני" מן הסתם אינו יפני – ואולי גם הוא מעריץ מנגה ומורקמי... וכך הבנתי שהתרבות היפנית זרה לכולם בעולם המערבי (וגם באינדונזיה), שלא לדבר על סינגפור, שנראה לי שהיא רחוקה מתרבות יפן ככל האפשר. הנכונות לקבל ספר מזוייף כמו זה כ"יפני" דומה לנכונות לקבל זהבון מהונדס כשרימפס.

קייקו היא אחותו והדמות המשמעותית בחייו של רן. קייקו הבוגרת מרן ב-9 שנים גידלה אותו כילד – ההורים לא היו נוכחים משום מה. באותה תקופה היא למדה לבשל עבורו – פסטה, כמובן. כי זה מאכל כל כך יפני... קייקו נרצחה והסיפור מתחיל כשרן מגיע לעיר המרוחקת מטוקיו בה היא חיה לדאוג לסידורי שריפת הגופה ואולי לברר לעצמו מדוע נרצחה. הוא לא פגש בה בשבע השנים האחרונות, רק שוחח איתה בטלפון אחת לשבוע תוך הקפדה לא לספר לה – ולא לשמוע ממנה – פרטים אמיתיים על חייהם. הדמות המשמעותית בחייו, כבר אמרתי.

אני לא יודעת למה היא נרצחה. נטשתי את הספר אי שם במחציתו. הזיוף והחקיינות הפריעו לי מאד. זה נושא שאני מתקשה להתמודד איתו (פרט לפרוות מזוייפות, המספקות את תאוות-לבישת-פרוות בלי להרוג לשם כך יצורים שכל חטאם הוא פרוותם היפה...) למי שרוצה בכל זאת – הוא כתוב בפרקים קצרים, בראש כל פרק משפט מתחכם. הוא כתוב בנימה מיסתורית ואניגמטית, קריא מאד, הדמויות שטוחות כקרטון, והוא יוצר הרגשה של שטחיות במסווה של הגיגים מעמיקים.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על ציפורי גשם