“סיפור. יש הרבה דרכים לספר סיפור. זה יכול להיות טקסט רציף בגוף ראשון או שלישי, מחולק לפרקים אולי, מדלג מראשון לשני, מתחלק בין שני דוברים או יותר כדי לתת מספר נקודות מבט על אותם אירועים עצמם. אולי אפילו אוסף שך סיפורים קצרים שכל אחד נפרד, אבל הם מתחברים זה לזה בקישורים כאלה ואחרים ויוצרים יצירה שלמה. זה יכול להיות גם משהו אחר. אפשר לספר סיפור דרך מכתבים. אוסף מכתבים אמיתי או בדוי שמספר את הסיפור. או פתקים, כמו אלה שמשאירים על דלת המקרר. או אוסף מגוון של מקורות: תעודות, מכתבים, אישורים, ציטוטים וכדומה. כל זה קיים, ונותן מבט מקורי, אם גם קצת מעייף, על הסיפור. זה גם לא חייב להיות פרוזה. יכול להיות מחזה, למשל. רק ה"setting" ודיאלוגים בין הדמויות. או שיר, אתם יודעים. שורות קצרות עם משקל וחרוזים, או לא. פואמה כזאת ארוכה שמספרת סיפור. על הכריכה האחורית של הספר הזה כתוב "הישג ספרותי" ולא בכדי. אין כאן סוגה כלשהי שאפשר למיין את הספר אליה. יש טקסט, זה נכון, מילים שנמצאות זו ליד זו ומרכיבות משפטים, אבל כאן זה נגמר. עוד מהכריכה האחורית "סונדרס ממציא צורה חדשה, מפעימה, הפווורשת לפנינו פנורמה תיאטרלית וקליידוסקופית של קולות - חיים ומתים, היסטוריים ומומצאים". וזה נכון. אין כאן שום דבר מוכר. זו המצאה. וכמו כל המצאה, אפשר לאהוב אותה, ואפשר גם לא. לקחתי את הספר, שוב מספריית התחנה הקרובה למקום מגוריי, כי הכריכה יפה, והתיאור מאחור של אברהם לינקולן שבנו גוסס ואז מת והוא מתקשה להשלים עם היגון, סיקרנה אותי. כמו האנשים הראשונים שראו את התמונות האיימפרסיוניסטיות של פיסארו ומונה והתקשו לראות בזה ציור, כך גם אני מגיבה לאימפרסיוניזם הספרותי של הספר הזה. לא משהו שאני מצליחה להתמיד בקריאה שלו או להבין מה קורה פה. מתוחכם מדי וחסר רפרנסים מדי עבורי. יתכן שהוא הישג ספרותי, אני לא הצלחתי לקרוא אותו. דפדפתי, דילגתי, חזרתי אחורה וניסיתי שוב. בלתי קריא בעליל.”

“מרגיש ממש חובה לכתוב את הביקורת הזו, כי משום מה חוץ ממני דירגו את הספר רק עוד שלושה ועוד ב3 כוכבים.. ובכן, מדובר בספר ענק, של סופר גאון. לא פחות. גם אני, כמו כל אחד אחר שניגש לספר הזה ללא אזהרה מוקדמת, הגבתי באופן אינסטנקטיבי בWTF המתבקש. סונדרס ממציא כאן דרך חדשה לספר סיפור, וזה נורא מתיש כל פעם להבין בסוף הפסקה מי הוא הדובר ולנסות להבין דרך כך מה הוא בעצם בא להגיד ואיך לעזאזל העלילה מתקדמת ולאן. נוסיף לזה את העובדה שלוקח קצת זמן להבין מי הדוברים ובאיזה עולם הזוי הם בדיוק "חיים" ומה שמתקבל זה למראית עין קקפוניה מבולגנת ויומרנית של סופר שמתעלל בקוראיו. ובכן, אין ספק שנדרש כאן מאמץ מיוחד. נדרש כאן למעשה לא רק מאמץ אלא נכונות להתמסר, ונכונות לקרוא ספר בדרך שונה לגמרי ממה שאנחנו רגילים לחוות את הקריאה שלנו. אבל ברגע שזה קורה, זו ללא ספק אחת מחוויות הקריאה הכי מתגמלות שיש. זהו ספר ענק. פשוט בגלל שהוא משלב בתוכו את כל מה שבעיני ספרות מופת או לצורך העניין כל אומנות מוצלחת אמורה להכיל. אנושיות ורגישות מדהימה, ביקורת אלגנטית, מבע מקורי ומחדש על ההוויה האנושית, וכל זה מתוך הומור מדהים, שנינות, חמלה, ואהבה גדולה לאדם. אני אפילו לא אתייחס לעלילה ולתוכן, רק אומר שמהלך הקריאה הראשונה, ועוד יותר במהלך הקריאה השניה (מאד מומלץ לקרוא פעמיים לפחות), אני התגלגלתי מצחוק, הזלתי דמעות של התרגשות של עצב ושל הזדהות. זה ספר שגרם לי אשכרה לאהוב יותר. את הבנות שלי ואת אשתי ואת החברים שלי ואת החיים באופן כללי. אני מודה, כבר כשקראתי את עשרה בדצמבר הבנתי שסונדרס הוא גאון. גאון במובן שהוא מבין לעומק את ההוויה של הדברים. שהוא מכבד את הקוראים שלו ולא מאכיל בכפית, ושהוא מייצר ספרות אינטילגנטית, אלגנטית, רגישה וחודרת אך עם זאת תמציתית ופשוטה. אני מאד מאד ממליץ לקרוא את הספר ובעיקר לבוא בראש פתוח ולהתמסר. זה שווה לגמרי.”

“# סופר שרוצה לומר דברים משמעותיים על העולם בו אנו חיים משתמש במשלים, במשחקי מלים, בדמויות לא-אפשריות ובסיפור שאפשר להקביל לדבר-מה מוכר. סונדרס עושה את כל אלה, בסיפור שהוא על הגבול הלא-ברור שבין אמת לבדייה, בין אמונה לידע, בין אפשרי לבלתי אפשרי. בפברואר 1862 לינקולן הוא נשיא של אומה משוסעת. מלחמת האזרחים בת כמעט שנה. בזמן שהנשיא מארח נשף (שנוי במחלוקת בנסיבות ההן) בנו בן ה-11 נאבק במחלה, מובס ומת. באותו זמן בערך מתפרסמים לראשונה שמותיהם של כאלף הרוגים באחד הקרבות. האם יש קשר בין שלושת האירועים האלה? כנראה לא. האם אנחנו מוצאים הקשרים בין אירועים שאין קשר ביניהם? בדרך כלל כן. הסיפור (לגבי הספר הזה אני משתמשת במילה "סיפור" באופן חופשי ולא מדוייק) מסופר על ידי המון קולות של... ובכן, רוחות רפאים. אולי כאלה הממתינים ב"לימבו" לסוג של מנוחה, או אלה שלפי הטיבטים נמצאים ב"בארדו", שזה שמו של הספר. בקיצור כל מיני לא-קיימים, שאנשים רציונליים אינם מאמינים בקיומם, הם הקולות המתייחסים למתרחש בסביבתן. הסיפור נוגע במקצת במה ש(אולי) התקיים היסטורית אבל בעיקר ממריא למחוזות אחרים. זה ספרו הראשון של סונדרס באורך מלא, לפניו הוא כתב סיפורים קצרים. הספר זכה בפרס בוקר וסונדרס היה הסופר האמריקאי השני שזכה בפרס הזה. יש לו דרך ייחודית להשתמש בשפה – אני מניחה שהוא מאתגר את מתרגמיו כמו שהוא מאתגר את קוראיו. בעבר קראתי – והתרשמתי - מ"עשרה בדצמבר" – קובץ סיפורים קצרים של הסופר, היחיד שתורגם. היה לי קשה לקרוא אותו. הקולות המרובים חסרי הגוף של הרפאים, שכל אחד מהם שומר על זהותו וסיגנונו (מאז היה בחיים) שכולם לא מוכרים ולא במיוחד מעניינים אותי לא במותן ולא בחייהן. העימוד השונה של הספר - הרווחים הגדולים בין האמירות של הדמויות השונות (לספר 411 עמודים אבל בהתחשב ברווחים שבטקסט אני לא חושבת שיש שם יותר מ- 350 עמודים). העירוב בין הקומי לטראגי ולמגוחך, הנסיון להדביק באופן מלאכותי בין הפרטי ללאומי – בין אבלו העמוק של לינקולן על בנו לבין ניהול המלחמה והאבדות בקרבות, כל אלה הקשו עלי את הקריאה ואת ההתייחסות לספר. אם לסכם – התפעלתי מהיצירתיות, התרשמתי מהכתיבה, נרתעתי מהסיפור ונאלצתי להתעקש כדי לסיים את הספר.”

“סיפור. יש הרבה דרכים לספר סיפור. זה יכול להיות טקסט רציף בגוף ראשון או שלישי, מחולק לפרקים אולי, מדלג מראשון לשני, מתחלק בין שני דוברים או יותר כדי לתת מספר נקודות מבט על אותם אירועים עצמם. אולי אפילו אוסף שך סיפורים קצרים שכל אחד נפרד, אבל הם מתחברים זה לזה בקישורים כאלה ואחרים ויוצרים יצירה שלמה. זה יכול להיות גם משהו אחר. אפשר לספר סיפור דרך מכתבים. אוסף מכתבים אמיתי או בדוי שמספר את הסיפור. או פתקים, כמו אלה שמשאירים על דלת המקרר. או אוסף מגוון של מקורות: תעודות, מכתבים, אישורים, ציטוטים וכדומה. כל זה קיים, ונותן מבט מקורי, אם גם קצת מעייף, על הסיפור. זה גם לא חייב להיות פרוזה. יכול להיות מחזה, למשל. רק ה"setting" ודיאלוגים בין הדמויות. או שיר, אתם יודעים. שורות קצרות עם משקל וחרוזים, או לא. פואמה כזאת ארוכה שמספרת סיפור. על הכריכה האחורית של הספר הזה כתוב "הישג ספרותי" ולא בכדי. אין כאן סוגה כלשהי שאפשר למיין את הספר אליה. יש טקסט, זה נכון, מילים שנמצאות זו ליד זו ומרכיבות משפטים, אבל כאן זה נגמר. עוד מהכריכה האחורית "סונדרס ממציא צורה חדשה, מפעימה, הפווורשת לפנינו פנורמה תיאטרלית וקליידוסקופית של קולות - חיים ומתים, היסטוריים ומומצאים". וזה נכון. אין כאן שום דבר מוכר. זו המצאה. וכמו כל המצאה, אפשר לאהוב אותה, ואפשר גם לא. לקחתי את הספר, שוב מספריית התחנה הקרובה למקום מגוריי, כי הכריכה יפה, והתיאור מאחור של אברהם לינקולן שבנו גוסס ואז מת והוא מתקשה להשלים עם היגון, סיקרנה אותי. כמו האנשים הראשונים שראו את התמונות האיימפרסיוניסטיות של פיסארו ומונה והתקשו לראות בזה ציור, כך גם אני מגיבה לאימפרסיוניזם הספרותי של הספר הזה. לא משהו שאני מצליחה להתמיד בקריאה שלו או להבין מה קורה פה. מתוחכם מדי וחסר רפרנסים מדי עבורי. יתכן שהוא הישג ספרותי, אני לא הצלחתי לקרוא אותו. דפדפתי, דילגתי, חזרתי אחורה וניסיתי שוב. בלתי קריא בעליל.”

“מרגיש ממש חובה לכתוב את הביקורת הזו, כי משום מה חוץ ממני דירגו את הספר רק עוד שלושה ועוד ב3 כוכבים.. ובכן, מדובר בספר ענק, של סופר גאון. לא פחות. גם אני, כמו כל אחד אחר שניגש לספר הזה ללא אזהרה מוקדמת, הגבתי באופן אינסטנקטיבי בWTF המתבקש. סונדרס ממציא כאן דרך חדשה לספר סיפור, וזה נורא מתיש כל פעם להבין בסוף הפסקה מי הוא הדובר ולנסות להבין דרך כך מה הוא בעצם בא להגיד ואיך לעזאזל העלילה מתקדמת ולאן. נוסיף לזה את העובדה שלוקח קצת זמן להבין מי הדוברים ובאיזה עולם הזוי הם בדיוק "חיים" ומה שמתקבל זה למראית עין קקפוניה מבולגנת ויומרנית של סופר שמתעלל בקוראיו. ובכן, אין ספק שנדרש כאן מאמץ מיוחד. נדרש כאן למעשה לא רק מאמץ אלא נכונות להתמסר, ונכונות לקרוא ספר בדרך שונה לגמרי ממה שאנחנו רגילים לחוות את הקריאה שלנו. אבל ברגע שזה קורה, זו ללא ספק אחת מחוויות הקריאה הכי מתגמלות שיש. זהו ספר ענק. פשוט בגלל שהוא משלב בתוכו את כל מה שבעיני ספרות מופת או לצורך העניין כל אומנות מוצלחת אמורה להכיל. אנושיות ורגישות מדהימה, ביקורת אלגנטית, מבע מקורי ומחדש על ההוויה האנושית, וכל זה מתוך הומור מדהים, שנינות, חמלה, ואהבה גדולה לאדם. אני אפילו לא אתייחס לעלילה ולתוכן, רק אומר שמהלך הקריאה הראשונה, ועוד יותר במהלך הקריאה השניה (מאד מומלץ לקרוא פעמיים לפחות), אני התגלגלתי מצחוק, הזלתי דמעות של התרגשות של עצב ושל הזדהות. זה ספר שגרם לי אשכרה לאהוב יותר. את הבנות שלי ואת אשתי ואת החברים שלי ואת החיים באופן כללי. אני מודה, כבר כשקראתי את עשרה בדצמבר הבנתי שסונדרס הוא גאון. גאון במובן שהוא מבין לעומק את ההוויה של הדברים. שהוא מכבד את הקוראים שלו ולא מאכיל בכפית, ושהוא מייצר ספרות אינטילגנטית, אלגנטית, רגישה וחודרת אך עם זאת תמציתית ופשוטה. אני מאד מאד ממליץ לקרוא את הספר ובעיקר לבוא בראש פתוח ולהתמסר. זה שווה לגמרי.”

“# סופר שרוצה לומר דברים משמעותיים על העולם בו אנו חיים משתמש במשלים, במשחקי מלים, בדמויות לא-אפשריות ובסיפור שאפשר להקביל לדבר-מה מוכר. סונדרס עושה את כל אלה, בסיפור שהוא על הגבול הלא-ברור שבין אמת לבדייה, בין אמונה לידע, בין אפשרי לבלתי אפשרי. בפברואר 1862 לינקולן הוא נשיא של אומה משוסעת. מלחמת האזרחים בת כמעט שנה. בזמן שהנשיא מארח נשף (שנוי במחלוקת בנסיבות ההן) בנו בן ה-11 נאבק במחלה, מובס ומת. באותו זמן בערך מתפרסמים לראשונה שמותיהם של כאלף הרוגים באחד הקרבות. האם יש קשר בין שלושת האירועים האלה? כנראה לא. האם אנחנו מוצאים הקשרים בין אירועים שאין קשר ביניהם? בדרך כלל כן. הסיפור (לגבי הספר הזה אני משתמשת במילה "סיפור" באופן חופשי ולא מדוייק) מסופר על ידי המון קולות של... ובכן, רוחות רפאים. אולי כאלה הממתינים ב"לימבו" לסוג של מנוחה, או אלה שלפי הטיבטים נמצאים ב"בארדו", שזה שמו של הספר. בקיצור כל מיני לא-קיימים, שאנשים רציונליים אינם מאמינים בקיומם, הם הקולות המתייחסים למתרחש בסביבתן. הסיפור נוגע במקצת במה ש(אולי) התקיים היסטורית אבל בעיקר ממריא למחוזות אחרים. זה ספרו הראשון של סונדרס באורך מלא, לפניו הוא כתב סיפורים קצרים. הספר זכה בפרס בוקר וסונדרס היה הסופר האמריקאי השני שזכה בפרס הזה. יש לו דרך ייחודית להשתמש בשפה – אני מניחה שהוא מאתגר את מתרגמיו כמו שהוא מאתגר את קוראיו. בעבר קראתי – והתרשמתי - מ"עשרה בדצמבר" – קובץ סיפורים קצרים של הסופר, היחיד שתורגם. היה לי קשה לקרוא אותו. הקולות המרובים חסרי הגוף של הרפאים, שכל אחד מהם שומר על זהותו וסיגנונו (מאז היה בחיים) שכולם לא מוכרים ולא במיוחד מעניינים אותי לא במותן ולא בחייהן. העימוד השונה של הספר - הרווחים הגדולים בין האמירות של הדמויות השונות (לספר 411 עמודים אבל בהתחשב ברווחים שבטקסט אני לא חושבת שיש שם יותר מ- 350 עמודים). העירוב בין הקומי לטראגי ולמגוחך, הנסיון להדביק באופן מלאכותי בין הפרטי ללאומי – בין אבלו העמוק של לינקולן על בנו לבין ניהול המלחמה והאבדות בקרבות, כל אלה הקשו עלי את הקריאה ואת ההתייחסות לספר. אם לסכם – התפעלתי מהיצירתיות, התרשמתי מהכתיבה, נרתעתי מהסיפור ונאלצתי להתעקש כדי לסיים את הספר.”