#
סופר שרוצה לומר דברים משמעותיים על העולם בו אנו חיים משתמש במשלים, במשחקי מלים, בדמויות לא-אפשריות ובסיפור שאפשר להקביל לדבר-מה מוכר. סונדרס עושה את כל אלה, בסיפור שהוא על הגבול הלא-ברור שבין אמת לבדייה, בין אמונה לידע, בין אפשרי לבלתי אפשרי.
בפברואר 1862 לינקולן הוא נשיא של אומה משוסעת. מלחמת האזרחים בת כמעט שנה. בזמן שהנשיא מארח נשף (שנוי במחלוקת בנסיבות ההן) בנו בן ה-11 נאבק במחלה, מובס ומת. באותו זמן בערך מתפרסמים לראשונה שמותיהם של כאלף הרוגים באחד הקרבות. האם יש קשר בין שלושת האירועים האלה? כנראה לא. האם אנחנו מוצאים הקשרים בין אירועים שאין קשר ביניהם? בדרך כלל כן.
הסיפור (לגבי הספר הזה אני משתמשת במילה "סיפור" באופן חופשי ולא מדוייק) מסופר על ידי המון קולות של... ובכן, רוחות רפאים. אולי כאלה הממתינים ב"לימבו" לסוג של מנוחה, או אלה שלפי הטיבטים נמצאים ב"בארדו", שזה שמו של הספר. בקיצור כל מיני לא-קיימים, שאנשים רציונליים אינם מאמינים בקיומם, הם הקולות המתייחסים למתרחש בסביבתן. הסיפור נוגע במקצת במה ש(אולי) התקיים היסטורית אבל בעיקר ממריא למחוזות אחרים.
זה ספרו הראשון של סונדרס באורך מלא, לפניו הוא כתב סיפורים קצרים. הספר זכה בפרס בוקר וסונדרס היה הסופר האמריקאי השני שזכה בפרס הזה. יש לו דרך ייחודית להשתמש בשפה – אני מניחה שהוא מאתגר את מתרגמיו כמו שהוא מאתגר את קוראיו. בעבר קראתי – והתרשמתי - מ"עשרה בדצמבר" – קובץ סיפורים קצרים של הסופר, היחיד שתורגם.
היה לי קשה לקרוא אותו. הקולות המרובים חסרי הגוף של הרפאים, שכל אחד מהם שומר על זהותו וסיגנונו (מאז היה בחיים) שכולם לא מוכרים ולא במיוחד מעניינים אותי לא במותן ולא בחייהן. העימוד השונה של הספר - הרווחים הגדולים בין האמירות של הדמויות השונות (לספר 411 עמודים אבל בהתחשב ברווחים שבטקסט אני לא חושבת שיש שם יותר מ- 350 עמודים). העירוב בין הקומי לטראגי ולמגוחך, הנסיון להדביק באופן מלאכותי בין הפרטי ללאומי – בין אבלו העמוק של לינקולן על בנו לבין ניהול המלחמה והאבדות בקרבות, כל אלה הקשו עלי את הקריאה ואת ההתייחסות לספר.
אם לסכם – התפעלתי מהיצירתיות, התרשמתי מהכתיבה, נרתעתי מהסיפור ונאלצתי להתעקש כדי לסיים את הספר.


















