סיפור. יש הרבה דרכים לספר סיפור. זה יכול להיות טקסט רציף בגוף ראשון או שלישי, מחולק לפרקים אולי, מדלג מראשון לשני, מתחלק בין שני דוברים או יותר כדי לתת מספר נקודות מבט על אותם אירועים עצמם. אולי אפילו אוסף שך סיפורים קצרים שכל אחד נפרד, אבל הם מתחברים זה לזה בקישורים כאלה ואחרים ויוצרים יצירה שלמה.

זה יכול להיות גם משהו אחר. אפשר לספר סיפור דרך מכתבים. אוסף מכתבים אמיתי או בדוי שמספר את הסיפור. או פתקים, כמו אלה שמשאירים על דלת המקרר. או אוסף מגוון של מקורות: תעודות, מכתבים, אישורים, ציטוטים וכדומה. כל זה קיים, ונותן מבט מקורי, אם גם קצת מעייף, על הסיפור. זה גם לא חייב להיות פרוזה. יכול להיות מחזה, למשל. רק ה"setting" ודיאלוגים בין הדמויות. או שיר, אתם יודעים. שורות קצרות עם משקל וחרוזים, או לא. פואמה כזאת ארוכה שמספרת סיפור.

על הכריכה האחורית של הספר הזה כתוב "הישג ספרותי" ולא בכדי. אין כאן סוגה כלשהי שאפשר למיין את הספר אליה. יש טקסט, זה נכון, מילים שנמצאות זו ליד זו ומרכיבות משפטים, אבל כאן זה נגמר. עוד מהכריכה האחורית "סונדרס ממציא צורה חדשה, מפעימה, הפווורשת לפנינו פנורמה תיאטרלית וקליידוסקופית של קולות - חיים ומתים, היסטוריים ומומצאים". וזה נכון. אין כאן שום דבר מוכר. זו המצאה.

וכמו כל המצאה, אפשר לאהוב אותה, ואפשר גם לא. לקחתי את הספר, שוב מספריית התחנה הקרובה למקום מגוריי, כי הכריכה יפה, והתיאור מאחור של אברהם לינקולן שבנו גוסס ואז מת והוא מתקשה להשלים עם היגון, סיקרנה אותי. כמו האנשים הראשונים שראו את התמונות האיימפרסיוניסטיות של פיסארו ומונה והתקשו לראות בזה ציור, כך גם אני מגיבה לאימפרסיוניזם הספרותי של הספר הזה. לא משהו שאני מצליחה להתמיד בקריאה שלו או להבין מה קורה פה. מתוחכם מדי וחסר רפרנסים מדי עבורי. יתכן שהוא הישג ספרותי, אני לא הצלחתי לקרוא אותו. דפדפתי, דילגתי, חזרתי אחורה וניסיתי שוב. בלתי קריא בעליל.

סיפור. יש הרבה דרכים לספר סיפור. זה יכול להיות טקסט רציף בגוף ראשון או שלישי, מחולק לפרקים אולי, מדלג מראשון לשני, מתחלק בין שני דוברים או יותר כדי לתת מספר נקודות מבט על אותם אירועים עצמם. אולי אפילו אוסף שך סיפורים קצרים שכל אחד נפרד, אבל הם מתחברים זה לזה בקישורים כאלה ואחרים ויוצרים יצירה שלמה.

זה יכול להיות גם משהו אחר. אפשר לספר סיפור דרך מכתבים. אוסף מכתבים אמיתי או בדוי שמספר את הסיפור. או פתקים, כמו אלה שמשאירים על דלת המקרר. או אוסף מגוון של מקורות: תעודות, מכתבים, אישורים, ציטוטים וכדומה. כל זה קיים, ונותן מבט מקורי, אם גם קצת מעייף, על הסיפור. זה גם לא חייב להיות פרוזה. יכול להיות מחזה, למשל. רק ה"setting" ודיאלוגים בין הדמויות. או שיר, אתם יודעים. שורות קצרות עם משקל וחרוזים, או לא. פואמה כזאת ארוכה שמספרת סיפור.

על הכריכה האחורית של הספר הזה כתוב "הישג ספרותי" ולא בכדי. אין כאן סוגה כלשהי שאפשר למיין את הספר אליה. יש טקסט, זה נכון, מילים שנמצאות זו ליד זו ומרכיבות משפטים, אבל כאן זה נגמר. עוד מהכריכה האחורית "סונדרס ממציא צורה חדשה, מפעימה, הפווורשת לפנינו פנורמה תיאטרלית וקליידוסקופית של קולות - חיים ומתים, היסטוריים ומומצאים". וזה נכון. אין כאן שום דבר מוכר. זו המצאה.

וכמו כל המצאה, אפשר לאהוב אותה, ואפשר גם לא. לקחתי את הספר, שוב מספריית התחנה הקרובה למקום מגוריי, כי הכריכה יפה, והתיאור מאחור של אברהם לינקולן שבנו גוסס ואז מת והוא מתקשה להשלים עם היגון, סיקרנה אותי. כמו האנשים הראשונים שראו את התמונות האיימפרסיוניסטיות של פיסארו ומונה והתקשו לראות בזה ציור, כך גם אני מגיבה לאימפרסיוניזם הספרותי של הספר הזה. לא משהו שאני מצליחה להתמיד בקריאה שלו או להבין מה קורה פה. מתוחכם מדי וחסר רפרנסים מדי עבורי. יתכן שהוא הישג ספרותי, אני לא הצלחתי לקרוא אותו. דפדפתי, דילגתי, חזרתי אחורה וניסיתי שוב. בלתי קריא בעליל.