#
לא מעט ספרים נכתבו על התנהגות הבריטים בזמן הבליץ במלחמת העולם השנייה. אי אפשר להימנע מלהעריץ אנשים, שלילה לילה מוטלות פצצות ברחובם, שאין להם מושג אם יהיה להם בית הלילה, שצריכים לדלג יום יום מעל ערימות הריסות, ולחלץ מדי לילה אנשים שנקברו תחתיהן. הם לא יודעים אם הם או אהוביהם יחיו או ימותו מחר ולמרות הכל ממשיכים ללכת לעבודה ואפילו לבלות, בלי יותר מדי קיטורים והאשמות. התנהגות הבריטים לא פוענחה במלואה אבל מפעם לפעם, כשיש מתקפות על אזרחים שם, אפשר לראות שמץ מההתנהגות הזו שאין לי מלים אחרות לתאר אותה אלא כגבורה עילאית.

הסיפור עוסק במגזין נשים מיושן (בשנות הארבעים, כן?) עם רייטינג בריצפה, שיש לו - כמו לכל מגזין נשים - מדור עצות לקוראותיו אותן כותבת אחת, גברת בירד, "עורכת בפועל". היא מטילת אימה, בעלת ערכים מוצקים על מה שמקובל או לא מקובל, מה שפטריוטי או לא. הגיבורה, אמי, צעירה החולמת להיות עיתונאית מלחמות(!) מתקבלת לעבודה במגזין כקלדנית זוטרה. "העורכת האחראית" עסוקה במעשי צדקה נאותים ואין לה זמן להתעסק בעבודה. אמי הנ"ל צריכה לעבור על בקשות העצה המתקבלים במגזין, לנפות מתוכם את "הבלתי ראויים" (יש רשימה ארוכה של כללים הכוללת כמעט הכל) ולהגיש לעורכת את מעט המכתבים שנשארו אחרי הניפוי.

אמי אינה מוצגת כבעלת יכולות יוצאות דופן. היא צעירה רגילה, לא חכמה מהממוצע, לא תמיד חושבת לפני שהיא פועלת, לא תמיד מפרידה בין המציאות לבין הדמיון ולא כל שאיפותיה מציאותיות. היא מתקשה להתמודד עם נוקשותה של הבוסית שלה, מצפה לגישה קצת פחות אטומה לבעיותיהן של הקוראות וגם מתקשה להתמודד עם הגישות האולטרה-שמרניות של המייעצת הכבודה. ברור לכם מה היא עושה, לא? זה מה שכל קורא, מכל מין, היה רוצה לעשות. ולעזאזל התוצאות...

בעבר מדורי עצות בעיתונות – במיוחד בעיתוני נשים – היו נפוצים מאד. השתעשעתי לקרוא מה שכתבו פה בשבועוני נשים בתקופת הצנע, איך להוציא מכלום ורבע משהו אכיל, דקורטיבי, שיזכיר מנת אוכל וגם ישביע... הגושפנקא של "כתוב בעיתון" איפשרה לכל מיני מייעצים לתת עצות בענייני הלב בנימה של מומחים לדבר. היום נראה שרשתות חברתיות לקחו על עצמם את משימת הייעוץ והם עושים זאת בהחלטיות, במהירות, עם אותו ביטחון של המייעצים בעיתוני העבר ועם המון אימוג'נים וצבע.
הספר כתוב נחמד, מתאר את דמותה של הגיבורה בצבעי חיים (על חשבון חיוורון מה של הדמויות האחרות) ומתאר תקופה והתמודדות של אזרחים, שאילולא ידעתי שקרו באמת, סביר שלא הייתי מאמינה שהם אפשריים.

ספר טוב שהתברר כ'טוב' מנקודת מפנה בו-לא ציינתי בפניי את מס' העמוד שזה קרה ולא רוצה גם לציין פה את הסיטואציה שגרמה לשינוי החיובי, אבל יכולה לכתוב פה שבהחלט היה שווה לחכות לנקודה מסויימת אשר שינתה את הספר מאחד כזה שהעלילה נראית בנאלית וידועה מראש לסיפור 'מתגלגל' ולא ידוע כיצד יגמר.
באופן אישי אני לא יודעת אם הייתי מתחילה בקריאת הספר הזה באם לא היינו במלחמה... הספר מתאר את חייהם של צעירים אנגלים המתגוררים ועובדים בלונדון וכיצד הבליץ (התקפה פתאומית כבדה, בעיקר מן האוויר) משפיע על רחובות העיר.
אמנם הייתי צריכה להתרגל לאופן הכתיבה - בכל-זאת מדובר בתרגום מאנגלית (ע"י דנה טל) וכן לשמות הנפשות המוזכרות בספר (לעיתים השמות הרבים בלבלו, שהרי אני לא קוראת ספרים ברצף, אלא עוצרת וממשיכה בזמני הפנוי) אבל, בכלליות הספר היה טוב וחביב בעיניי - יכולה לקרוא לו 'ספר טיסה' כפי שהוא הוצע לי... אבל, אני, כאמור, קראתי אותו עם עצירות ועדיין נהניתי מתוכנו כי הוא כתוב בתמימות יפה, משתף את הקוראת בהגיגי הגיבורה בכנות יפה.

אנכרוניזם.
בעיה שמשותפת להרבה רומנים היסטוריים.
בפרט כאלה שמעמידים במרכזם גיבורה.
כי הגיבורה מן הסתם צריכה להיות אסרטיבית ופורצת גבולות ובעלת ערכים מתקדמים ונאורים כדי שנתעניין בה.
בתקופה שבה, מבחינה היסטורית, זה לא ממש מסתדר.
ומי שהצרימה ההיסטורית מפריעה לו - לא יצליח להנות יותר מדי מרומנים מהסוג הזה.

ובכן, באופן מפתיע, "גברת בירד היקרה" לא סובל יותר מדי מהבעיה הזו.
הגיבורה שלו לא חריגה במיוחד לתקופתה, ואולי זו לא חכמה כי תקופת מלחמת העולם השניה היא בכל זאת, לא ימי הביניים. בין השאר, היא מתאפיינת בכך שנשים מצאו את עצמן לא פעם עוסקות במקצועות שנחשבו גבריים - בהיעדר גברים, שנשלחו לשדה הקרב.
כך שמצד אחד - אשה בהחלט לא צריכה להיות עקרת בית חסרת השכלה כדי להיות דמות אמינה, ומצד שני - הסופרת לא הפכה את הגיבורה לאיזו פמיניסטית רדיקלית בת ימינו.
אמלין, הגיבורה, שואפת להיות כתבת מלחמה...
אבל מוכנה להסתפק בפחות.
היא מוכנה נפשית להישאר רווקה זקנה לאחר שארוסה נוטש אותה, ולקדם את הקריירה שלה במקום להקים משפחה...
אבל מוצאת לו תחליף ראוי במהירות.
בקיצור, רוב הזמן היא עושה רושם של אשה שתואמת לזמן ולמקום.

וכל זה נחמד מאוד...
אבל ממש לא מספיק.
כי זה שאין אנכרוניזם זה יופי, אבל כל הסיטואציה שעליה מתבססת העלילה לא מספיק אמינה.

אמלין לייק, אמי בשבילכם, חולמת להיות כתבת מלחמה. כשהיא נתקלת במודעת דרושים בעיתון במשרה של עובדת זוטרה במערכת העיתון איבנינג כרוניקל היא מרגישה שחלומה בדרך להתגשם, אך למרבה האכזבה מתברר לה שהמשרה איננה אלא משרת קלדנות במגזין נשים מיושן שגוסס מחוסר פופולאריות וביקוש.
הסיבה לחוסר הפופולריות היא עורכת המגזין, הגברת בירד, האחראית על טור העצות של המגזין.

והרי עוד בעיה של רומנים היסטוריים הלוקים באנכרוניזם:
דמות הנבל.
הנבל ייצג את ערכי התקופה, שבאופן טבעי אינם ליברלים ומתקדמים בדרך כלל.
כדי שהקורא יבין מי הרע ומי הטוב בסיפור, רק ליתר בטחון, הנבל יהיה בדרך כלל צר אופקים ובעל סט של תכונות לא נעימות כמו כיעור, טיפשות וכיוצא בזה.

גברת בירד המיושנת מסרבת להעניק עצות בנושאים שנחשבים בעיניה בלתי מוסריים, כמו קשרים אינטימיים בין גברים ונשים, בעיות בנישואים וכיוצא בזה.
היא מאמינה שמי שנקלע לבעיה יכול להאשים רק את עצמו, והעצות שהיא נותנת למעט הכותבות שהיא כן מוכנה לענות להן כתובות ברוח זו.
גם כאן, הסופרת לא נופלת עמוק מדי לקלישאות וגברת בירד היא דמות נבל מדרגה בינונית בלבד... ושוב, כל זה לא עוזר לקורא לרכוש אמון לעלילה.

אתם מבינים, אמי גיבורתנו האמיצה, אינה מסוגלת לעמוד מול מצוקות הכותבות ומקבלת החלטה נועזת המתאימה לכתבת מלחמה אמיצה לענות לקוראות האומללות בעצמה, בשמה של גברת בירד.
וכאן בדיוק נעוצה בעיית האמינות של הספר: בסיום הספר מספרת הסופרת כי הרעיון לספר צץ במוחה לאחר קריאה במגזיני נשים מתקופת המלחמה. היא התפעלה ממדורי העצות, משפע הנושאים שעלו בהם ומהתמיכה והאמפתיה שהעניקו כותבות העצות לקוראות שלהן.
גם אמי, גיבורת הספר, מודעת לכך שמגזינים אחרים, מתקדמים יותר, כן עוסקים בנושאים שהגברת בירד הנכבדה מסרבת לעסוק בהם.
ואין מנוס מלשאול:
מי לעזאזל הולכת לבקש עצות בנושאים הכאובים והדחופים ביותר בחייה דווקא מכותבת העצות הכי חמוצה, נזפנית ושמרנית בשטח?
תראו, אני לא רוצה חלילה להביע הזדהות עם גברת בירד, בכל זאת - אנחנו אמורים לשנוא אותה, דמות הנבל והכל... אבל במקרה הזה היא צודקת:
מי שבחרה לבקש עצה דווקא ממנה...
טוב, די מגיע לה.
אם טורי העצות של אז הם קבוצות הפייסבוק של ימינו, הרי שמי שמבקשת עצה מגברת בירד בנושא אינטימי שקולה לאמא שנמאס לה להניק ומחפשת תמיכה בפורום של ליגה לה לצ'ה.
בימינו, קוראים לזה להטריל.

אבל האמת, שגם הבעיה הזו בספר היתה יכולה להיות נסלחת לגמרי.
הסיבה שקראתי את הספר מלכתחילה היא הזמן והמקום בהם הוא מתרחש: מלחמת העולם השניה, לונדון, הבליץ.
נושאים שמרתקים אותי, ואני מוכנה לסלוח לספר שעוסק בהם על הרבה דברים.
הבעיה העיקרית בספר היא הכתיבה השטוחה שלו.
הדמויות, הרגשות, מערכות היחסים... הכל מתואר באופן שטוח, ישיר, חסר תחכום.
אם לחזור לגברת בירד, הסיבה שהיא איננה "דמות נבל" מרשימה היא לא רצונה של הסופרת להציג דמות אותנטית אלא פשוט היותה דמות שטוחה ונטולת קווי אופי באופן כללי, כמו רוב הדמויות בספר.
הייתי אומרת שהספר נכשל בנקודה של showing לעומת telling, רק שבשביל להיכשל במשהו צריך קודם לנסות, ועושה רושם שהסופרת של "גברת בירד היקרה" לא רק שלא ניסתה, היא אפילו לא שמעה מעולם על האבחנה הזו.

אם לסכם, מדובר בספר קליל מאוד, עם לא מעט פוטנציאל שנובע מהרקע שלו, ומעט מדי מימוש.

הרבה רעש היה סביב הספר הזה לקראת הוצאתו, דבר שהוביל אותי "להיכנע" ולקרוא אותו. מה שבעיקר תפס אותי הייתה ההשוואה של הספר, והדמות הראשית בה, לברידג'ט ג'ונס, אבל של זמן מלחמת העולם השנייה.

אני מאוד אוהבת לקרוא על תקופת מלחמת העולם השנייה, ולאו דווקא מזווית השואה והזווית היהודית, זוהי מלחמה נוראית שפרצה שנים אחרי שהמלחמה הגדולה, זו שהייתה אמורה לסיים את כל המלחמות, נגמרה.

ב"גברת בירד היקרה" אנחנו מקבלים את זווית הראייה המקסימה של אמילין (אמי) לייק, בחורה צעירה בתחילת שנות העשרים לחייה, החייה בלונדון המופגזת. הספר מתחיל בדצמבר 1940 ומספר לנו על תקופה של כמה חודשים בחייה של אמי שחולמת להיות עיתונאית לוחמת ולהביא סקופים משדה הקרב אך אי הבנה מובילה אותה לעבוד במגזין נשים, כמה קומות מעל העיתון אותו היא קוראת באדיקות ובו חולמת לפרוץ כעיתונאית מהשורה. בו בזמן היא גם מתנדבת בלילות בתחנת מכבי האש כנערת טלפונים המקבלת קריאות לגבי מוקדי שריפה בעיר.

אמי גרה עם חברתה הטובה ביותר, בונטי, בבית השייך לסבתה של בונטי, ושתיהן מנסות לנהל חיי שגרה נורמליים ככל האפשר תוך כדי בריחה מהפצצות אוויריות ובצל מלחמה נוראית שמתרחשת בכל אירופה. אנחנו מגלים איך חיו הצעירים של לונדון, איך התמודדו עם הפצצות בזמן שהם רוצים להמשיך לצאת לרקוד, לראות סרטים ולבלות על אף כל האבדות והעיר שעולה בלהבות מסביבם. איך אפשר להמשיך לאהוב, לקוות ולהתגעגע בתקופה כל כך קשה וחסר וודאות?

עורכת המגזין הנשים בו אמי עובדת היא הנרייטה בירד, אישה קשה אשר גם עונה על שאלות הקוראות אבל רק השאלות שעוברות סינון בעזרת הרשימה המאוד מוקפדת שלה ולא כוללות שום דבר שנראה לגברת בירד לא ראוי (סקס, בגידות, מיטות, ברלין ועוד ועוד) וגם לשאלות שהיא עונה, היא עונה בקרירות ובעיקר כותבת לקוראות להתאפס על עצמן בזמן קשה כזה של מלחמה. לאמי קשה לקרוא את המכתבים קורעי הלב של הקוראות ואז לגרוס אותם כי גברת בירד לא תאשר את הנושא.

בתחילת הקריאה לקח לי קצת זמן להיכנס לקצב של הספר ולהבין על מה כל הרעש ממנו. לקראת סוף השליש הראשון של הספר כבר הבנתי ורק התפללתי שלא ייגמר לעולם. הספר הזה גרם לי לצחוק בהנאה, להזיל דמעה כשכאב לאמילין או לחבריה והיו בו המון אגרופים חזקים לבטן עם תיאורים מושלמים של אירועים מאוד אישיים במלחמה של כולם.

קצת הצטערתי כשנגמר (סגרתי את הספר כשהגעתי לפרק האחרון ונתתי לעצמי את הלילה לפני שקראתי את סופו) ושחלק מעלילות המשנה נותרו פותחות לדמיון של הקורא.

הכתיבה מופתית, זורמת, רגישה ובועטת ואני מקווה לקרוא עוד דברים של הסופרת בעתיד הלא רחוק (מומלץ גם לקרוא את מה שכתבה בסוף הספר לגבי התחקיר לספר).

מומלץ בחום!

החידוש בספר הוא הבלטת התפקוד הנשי בתקופת ההפצצות של הצבא הגרמני בלונדון (הבליץ). הנשים רצו לקחת חלק בהתמודדות של המדינה נגד האויב. אחת מהן, גיבורת הסיפור, רצתה לסייע לתקשורת שנשלחה לחזית וחיפשה דרך להתברג לאחד העיתונים היומיים הגדולים. קורותיה התגלגלו לכיוון שונה מזה שרצתה. לזכותה ייאמר שהיא לא אמר נואש והספר מתרכז בתרומתה לנשים שנותרו בעורף ללא בני הזוג וגם כאלו שהתאהבו בחיילים וניהלו רומנים איתם אך היו זקוקות לעצות. לא אמשיך לפרט כדי לא לקלקל לקורא.לקראת סיום העלילה השתרבבו גם מאבקי כוחות לסיפור. מה שלא עמד בציפיותי הוא כישורי התרגום. הספר נכתב במקור באנגלית וקלטתי את ההומור הבריטי בכל שורה שניה אבל הרגשתי גם בפספוס של התרגום. לכן עדיף היה לו הייתי מוצאת את הספר בשפת המקור.ואגב, זו איננה הפעם הראשונה שבה אני חשה בפספוס של המתרגם כשעליו או עליה לתרגם קטעים שבשפת המקור (אנגלית) משקפים ניואנסים הומוריסטיים אופייניים לשפה האנגלית ובעברית כל זה הולך לאיבוד.

כל כמה זמן יש ספר מיוחד ששובה את ליבי והפעם זה הספר המקסים הזה שאותו אני מכתירה כמרענן של הקיץ!
זה ספר על נושא קשה וכואב אך הוא כתוב בקלילות, הוא משעשע והוא מאד זורם. למרות צורת הכתיבה הקלילה, יש בו המון עומק ורגש והוא גרם לי לדמוע לא מעט. ספר שבלעתי תוך כמה שעות ונהניתי מכל רגע, ממליצה בחום!
הסיפור מתרחש בתקופת מלחמת העולם השנייה בזמן ההפצצות של הגרמנים על בריטניה. הוא עוסק בעיקר בהתמודדות של הנשים בעורף. חלקן נותרו בודדות ומתגעגעות לאהוביהן שגוייסו להילחם, חלקן התאהבו בגברים אחרים, חלקן איבדו את אהוביהן וחלקן נסחפו לרומנים ונכנסו להריון לא צפוי ועוד.
הנשים הללו מאד בודדות וזקוקות ליד מכוונת. מצפים מהן לשמור על חיי שיגרה, להתאפר, להיות שמחות ולצפות בסבלנות לבני זוגן שישובו. אך זה ממש לא פשוט. הן כותבות למערכת העיתון כדי לזכות בתמיכה ולקבל הכוונה וייעוץ כיצד לנהוג.
אמלין לייק עובדת במערכת העיתון ואליה מגיעים כל המכתבים מהנשים. היא אמנם חלמה להיות כתבת מלחמה ולרוץ תחת האש אבל כשהתקבלה למערכת העיתון, היא הבינה שהתקבלה להיות קלדנית במגזין נשים תחת עורכת מפחידה בשם גברת בירד.
גברת בירד היא אישה מאד שמרנית ומיושנת בדעותיה. היא לא מוכנה לתת עצות בנושאים הקשורים ליחסים שבינו לבינה כגון: זוגיות, בגידה, סקס, הריון לא צפוי וכדומה. היא עונה רק למכתבים בנושאים כלליים ואת השאר מבקשת מאמלין לזרוק לפח.
אמלין מאד מזדהה עם מכתבי הנשים, גם חברה שלה נכנסה להריון לא צפוי והסתבכה. היא מחליטה לענות למכתבים בשמה של גברת בירד. היא עושה מעשה אסור שאם יתגלה, היא עלולה לאבד את מקום עבודתה.
במקביל מסופר סיפורה האישי והמרגש של אמלין, שעוברת בעצמה שברון לב גדול ובנוסף גם טרגדיה שקשורה לחברה הכי טובה שלה, באנטי. טרגדיה שבעקבותיה היא עלולה לאבד חברות יקרה מפז ולהרגיש רגשות אשמה כבדים כל חייה.
האם מעשיה של אמלין יתגלו? מה יעלה בגורלה? האם החברות שלה עם באנטי תצליח לשרוד את הטרגדיות שהביאה איתה המלחמה?
תקראו ותגלו!
ספר שיש בו הכל: אהבה, חברות, אומץ, התמודדות עם אובדן וכאב. ספר מרגש מאד!

הספר הוא כביכול קליל ואמי היא דמות חמודה מאד, לא חסר בספר הומור וקראתי אותו במהירות.
עם זאת, קורים בספר דברים מאד קשים, והיו לא מעט רגעים שבהם היה לי מאד קשה לקרוא.
אני חושבת שהספר לא לוקח את עצמו מספיק ברצינות בשביל לבחון כיצד אנו נסחפים עם מעשיה השגויים של אמי.
ולסיום, לא התחברתי לשמרנות שמוצגת כפתיחות. הדמויות כל הזמן אומרות חצאי אמיתות ושקרים ברוח Keep Calm and Carry On, ובשום שלב אף דמות לא הולכת עד הסוף עם השבירה שלה, וגם ההתייחסות לנושאים כמו מעמד האישה או מיניות כביכול מטופלים ע"י אמי בפתיחות כשהיא למעשה מאד שמרנית בעצמה. זה אולי נכון היסטורית אבל זה לא תענוג גדול לקריאה והקשה על ההתחברות שלי לדמויות.