איך ידענו? מהסבתות כמובן. הן היו הסמכות לכל דבר. ופשוט לא הכרנו משהו אחר, אז קיבלנו את סמכותן כמובנת מאליה.
כן, קראתי את הספר, הוא הזכיר לי שילוב של סדרות שמוקרנות בטלויזיה, וביחד עם הידע האישי שלי, הוא לא חידש לי דבר.
אני גם זוכרת עיתונים משנות ה-50 וה-60 בארץ. כך היה אז.
ונכון יש תחומים שבהם לא התקדמנו, אבל לפחות לנשים מותר היום לעשות עוד דברים חוץ מלהיכנס להריון ולבשל במטבח.

יעל, גם אני לא הבנתי במה מדובר.

יעלה1, מומחים למה? למדתי על התקופה הזאת הרבה מאוד. היחיד שהסתמכו עליו היה פרויד,
שכתב את המסקנות שלו כשהוא מלא בהירואין, מורפיום, וקוקאין. ובעיקר לא הבין כלום בנשים, אבל היה מאושר לכתוב עליהן כל מיני שטויות. (דרך אגב, הוא זכה לפופולריות שלו כי היה היחיד אז שדיבר על מין, ומתוך כך סוף סוף היה אפשר לדבר על מיניות במסיבות סלון בלי להיחשב בהמות) היו עוד כמה פסיכולוגים, אבל כולם ראו את הכלל לא את הנשים.
חוץ מזה, כמו שכתבתי, בהיבט הפסיכולוגי נשים חיפשו בעיקר הקשבה והזדהות, זה הספיק להן.

יעלה1, את שופטת את הדברים מנקודת מבט של היום. כמה נשים היו מוסמכות לענות לנשים אחרות
בתקופת המלחמה? ובכלל מוסמכות למה? לצער? לאובדן? לשינוי חיים?
נשים בתקופה כזאת רוצות בעיקר שמישהו יקשיב להן, שמישהו יזדהה עם כאבן.
ואותי תמיד מרגיזות נשים שבטוחות שהכל צריך להישאר
אותו הדבר בזמן שהעולם סביבן מתהפך.
חג שמח!

כתבת יפה! אהבתי את הקונספט של הביקורת. את שולחת לסופרת מכתב על ספרה שלה חח

הביקורת שלך כתובה היטב
אבל היא מובנת רק לאלה שקראו את הספר. היות ועוד לא קראתי אותו התקשיתי להבין על מה את מדברת.