שמעתי לפני איזה זמן הרצאה של צרויה שלו ובעקבותיה התחשק לי לקרוא את תרה. במרכז עלילת הספר דמותה של אלה, ארכאולוגית ואם לילד - גילי - בן 6, המחליטה עם תחילת הספר על פירוק הנישואין מאמנון, ארכאולוג אף הוא המבוגר ממנה מעט. אני מודה שמה שגרם לי לרצות לקרוא את הספר היה שילוב בין דמותה התמירה, רזה עם שיער ארוך של צרויה, נראית קצת שברירית או זקוקה לאיזה פרצוף מוכר בקהל שיודע איך היא כשהיא "בטבעי", לבין תוכן דיבורה ההומוריסטי תוך ציטוט מבחר זוועות מתגובות הקוראים שקיבלה על הספר בסופר, בתחנת האוטובוס ובכל מיני מקומות אגביים בהם עברה. צרויה שלו תארה כיצד נשים פמניסטיות תקפו אותה על שכתבה ספר שמטרתו לשמור על מוסד הנישואין ולהרתיע נשים מפני פירוקו, בעוד שהיא עצמה כלל לא כוונה לכך. שלו מתארת את הכתיבה של הספר כנביעה הנובעת ממנה אך לחלוטין אינה בבעלותה, ולחיזוק תחושה זו תארה את הקושי להאמין שמה שכתוב במחשב היום בבוקר, נכתב על ידה ממש אתמול (קושי להאמין שהגיע לכדי חשדות בבני הבית שהשתמשו לה במחשב והמשיכו לה את הספר).
אני מאמינה שבמהלך קריאת הספר התמזגו בדמיוני צרויה הממשית ואלה הבדויה, אף שקיימים ביניהן לא מעט הבדלים. צרויה עצמה נשואה כנראה גם באושר לאיל מגד, אך דמותה הבדויה בחרה כנראה בפזיזות לפרק את נישואיה. עם זאת, לאחר המפגש עם צרויה שלו יכולתי להבין כיצד נוצרה דמותה של אלה דרך צרויה עצמה. נישואיה של אלה הם רגילים, מוכרים, כמו לכלוך בתום ארוחת ערב. כמו תלייה וקיפול כביסה. כמו כתמי אבנית. הם החיים עצמם בלי הקסם, הרגש, התשוקה או ההתפעלות מהיופי. הם המקום בו כנראה כולנו עוברים, אך חלקנו מצליחים להתרומם אל המחוזות שיעניקו לנו אוושה נרגשת (והדבר אגב לא נוגע רק לנשואים, אלא לחיים בכלל לתפיסתי, לאו דווקא בהקשר זוגי) וחלקנו זקוקים לרעידת אדמה טקטונית לשם כך.
אפרופו רעידת אדמה, העיסוק של אלה כארכיאולוגית מחפש לצוד שיירי חיים שכבר חלפו ואינם ובמרכז עניין הספר חוזרת ומופיעה דמותה של תרה כרסיס חיים מאי שוקק מסיבות ושמחה עד שהגיעה רעידת אדמה וקברה אותם חיים. כן, הדמיון לעלילה מובן ופשוט.
אולי זו חולשתו וחוזקו של הספר, אך הוא מובן, חסר תחכום, הסמלים והמטאפורות מונחים לפניך ועליך רק להצביע, ולעיתים אפילו זה לא. יש החווים זאת כפשטנות ויש החווים זאת כהעדר פלצנות, כמפגש פנים בפנים עם איזו חברה שדרכה ניתן לעבור את התהומות במקום להשאב לשם פנימה בגוף ראשון יחיד.
אתם מבחינים נכון. בעוד שלרוב קל לי להכריע את הכף, הפעם אני מתקשה לומר באופן חד וחלק את עמדתי על הספר.
באופן אישי רמת המסוגלות שלי לקריאת צרויה שלו היא אחד פעם בעשור, אבל לחובבי או כנראה בעיקר חובבות, הז'אנר, נראה לי שתמצאו בו עניין.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
