ביקורת ספרותית על הסיפור של הילדה האבודה - הרומאנים הנפוליטניים #4 מאת אלנה פרנטה
ספר טוב

---

את הסוף ידענו מאז פתיחת הכרך הראשון:
בסופו של דבר, לילה תצליח למחוק את עצמה.
מעשי ההרס העצמי, תמונת החתונה שלה, שממנה מחקה חלקים מגופה כמעשה אמנותי, הביטול העצמי בו תמיד התייחסה לעצמה - כל אלו יגיעו לשלמות בסופו של דבר. לילה תיעלם, ותיקח איתה כל דבר שקשור בה.
ידענו את זה מההתחלה, ידענו את זה לאורך הדרך הנפתלת של ארבעת כרכי הסיפור.
אז למה זה בכל זאת כואב?

***

האמת היא, שלילה הצליחה ולא הצליחה.
כי אלנה חברתה, יריבתה לעתים, לא אפשרה לה להימחק.
היא התעקשה לכתוב אותה, לכתוב את הסיפור שלה, את סיפורן המשותף.
יותר מזה, מאחר ולילה מאז ומתמיד היתה מקור ההשראה, גלעין ההצלחה של אלנה, הרי שהספרים שתשאיר אחריה אלנה - ישמרו גם משהו מלילה.

אבל האמת היא, שגם אלנה הצליחה ולא הצליחה.
היא כתבה וכתבה את לילה, אך האם ניתן להעביר את לילה אל הדף?
הרי זהו אחד ההבדלים בין השתיים: אלנה - בוראת עולמות על הדף. לוקחת חומרי-חיים ורוקחת מהם סיפור מובנה. התחלה-אמצע-סוף. עולם. סדר.
לילה חיה בעולם נטול סדר, נטול משמעות. עולם שבו, ע"פ הגדרתה - קווי המתאר של כל העצמים סביבה מיטשטשים והם נמזגים זה בזה.
בזקנותה, רואה אלנה איך הספרות שלה מתיישנת. הופכת לפחות רלוונטית, הולכת ונשכחת.
אם לילה היתה כותבת משהו, כך היא משוכנעת, הוא היה נשאר לחיות אחריה. הוא היה זוכה לחיי נצח.
אבל יצירתה שלה לא תזכה לחיי נצח.
ואם כך - אולי בכל זאת, לילה תימחק.

***

הכרך הרביעי ממשיך לספר את סיפור חברותן הסימביוטית של לילה ואלנה.
האהבה, הקנאה, ההשראה, החיבור.
בספר הזה, נוצרת פרספקטיבה על חייהן ועל חיי ילדיהן.
הזמן בספר הוא לינארי ומעגלי גם יחד:
ישנה התקדמות בלתי פוסקת. הספרים של אלנה מתיישנים, האידיאולוגיות הישנות נזנחות, בנותיה של אלנה מקבלות נקודת פתיחה מתקדמת בהרבה מזו שהיא עצמה זכתה לה, משיגות בקלות דברים שהיא היתה צריכה להילחם למענם.
אך ישנה גם מעגליות: התאהבויות בגברים שאינם ראויים לכך, בגידות, אמהות פגומה, סבך הקשר בין אם לבת, היציאה מהשכונה והחזרה אליה.
וישנה, כמובן, הילדה האבודה מהכותרת.
מיהי הילדה האבודה נגלה במהלך הספר, ואני חייבת להודות שמרוב שהקשחתי את עצמי לקראת הכאב שודאי יגיע, לא הזלתי אפילו דמעה אחת כשהוא אכן הגיע.
אבל "הילדה האבודה" יכולה להיות גם לילה, הילדה המבריקה והיפה שהלכה ואבדה לעצמה ולעולם במהלך חייה הסבוכים.
היא יכולה אפילו להיות אלנה גרקו, שהתיישבה ליצור את הפרוייקט בן ארבעת הכרכים כדי להחזיר, איכשהו, את לילה.
אולי מהרגע בו לילה נמחקה, אבדה - אבד לאלנה גם משהו מעצמה.

הספר הזה עוסק גם בספרות עצמה. בקשר בין החיים לבין הבדיון.
אלנה, הסופרת, היא זו שמסוגלת לקחת פרטים ולצקת בהם סדר, ארגון, משמעות, ליצור סיפור.
אך דווקא לילה שאינה מוצאת סדר, שאין בה שיטתיות, היא זו שמסוגלת להשפיע על המציאות. לכוון את האנשים סביבה, להניע אותם לפעולה בכיוון הרצוי לה.
אלנה אולי יכולה לספר סיפור דמיוני, אבל היא יודעת שלילה "היתה יכולה לגרום לי לדמיין כל מה שרצתה, ואף פעם לא הייתי מצליחה למחוק זאת מראשי". לילה היתה מסוגלת ליצור סיפור אמיתי. מציאות.
אולי היכולת למצוא משמעות וארגון שייכת לאמנות. החיים עצמם כאוטיים, חומקים ממשמעות ומהגדרות.

אלנה כותבת ספר בשם "חברות" העוסק בה ובלילה, בילדותן, בבגרותן.
לאחר פרסום הספר, אלנה שוב אינה מצליחה ליצור קשר עם לילה, עד שזו נעלמת.
אלנה מסבירה מדוע לדעתה כעסה לילה על פרסום הספר:
"השתכנעתי שהסיבה לדחייה שלה נעוצה בדבר אחר, באופן שבו סיפרתי את האפיזודה עם הבובות. הגזמתי במתכוון בתיאור הרגע שבו הן נעלמו בחשכת המרתף, חיזקתי את הטראומה של האבדן, וכדי להשיג אפקטים מרגשים השתמשתי בעובדה ש[...] כל זה הוליך את הקוראים לקשר בין האובדן של[...] לאובדן של[...]"
(דילגתי כדי להימנע מספוילרים).
בקטע הזה, בו אלנה מתארת את האופן בו כתבה קטע בספר הבדיוני "חברות" היא מתארת למעשה קטע זכור היטב מתוך הספר הראשון מבין הארבעה.
כלומר, יש כאן טשטוש מכוון בין הספר לבין המציאות, בין הסופרת "אלנה גרקו" לסופרת "אלנה פרנטה".
שימו לב מה עשיתי לכם בכרך הראשון, היא אומרת לנו, שימו לב איך בניתי אותו כדי שישתלב היטב עם הכרך הזה.
למה אתם מאמינים? מה מציאות ומה דמיון, איפה הגזמתי, הפרזתי, לצורכים אמנותיים?
קווי המתאר בין המציאות לבין המעשה הספרותי מיטשטשים פה, ושוב איננו יודעים למי להאמין.
כשבסוף הספר יופיעו על מפתן ביתה של אלנה שתי הבובות ההן, מהכרך הראשון, שוב לא נדע אם כך אכן קרה או ששוב התערבה אלנה הסופרת במעשיה של אלנה המספרת.
ובכל זאת, כשהיא מסיימת את הספר בהשלמה הכואבת: את לילה היא לא תראה עוד, אי אפשר שלא להאמין לה.
הכאב שלה כן, אמיתי וחודר.
אנחנו יודעים: היה שם פוטנציאל עצום שלא מומש. היתה שם, מעבר לקנאה, לתחרותיות, לצדדים האפלים, אהבה גדולה.
אולי לכן זה כואב.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על הסיפור של הילדה האבודה - הרומאנים הנפוליטניים #4